ווּ מינְג-יִי

מסינית: קובי לוי

"חוש עסקי לא עובר בתורשה," אומרת אמי השכם והערב במין ביקורת סמויה כלפי, ואולי אפילו בקורטוב של צער. אבל לא היה שום מקום להצטער לפני שמלאו לי עשר שנים, שכן מספרים שעד הגיל הזה הייתי דווקא איש עסקים לא רע בכלל.

פעם היתה בבעלות משפחתי חנות נעליים. העניין הוא שילדון שאומר ללקוחות: "הן יושבות עליך פיקס, הנעליים האלה", "זה מעור אמיתי", "אני עושה לך הנחה מיוחדת", או "אתה הורג אותי! ירדתי הכי נמוך שאני יכול", לא נשמע אמין במיוחד, שלא לומר לא משכנע בעליל. ואז שנה אחת, עלה סוף סוף במוחה של אמי רעיון. "אתה יכול ללכת לגשר ולמכור שם שרוכים ורפידות נעליים," היא אמרה. "הם יראו ילד ובטוח יקנו." רק שנים רבות אחר כך למדתי שפנים תמימות של ילד הן תכסיס של החיים, שמטרתו להפיח בנו אומץ להמשיך לחיות הלאה.

השוק היה מחולק אז לשמונה ביתנים, ולכל אחד מהם שם משלו: "נאמנות", "כיבוד אב ואם", "טוּב-לב", "אהבה", "אמון", "צדק", "הרמוניה" ו"שלום". אנחנו גרנו בין "אהבה" ל"אמון". בין "אהבה" ל"אמון" נמתח גשר להולכי רגל ועוד גשר הוביל ל"טוב-לב". הגשר שחיבר את "אהבה" ל"אמון" היה ארוך יותר, ולכן החביב עליי. מעברו האחר הוביל הגשר אל שכונת שִימֵנדִינְג, וניצבו בו דוכנים שמכרו מכל הבא ליד: מכרו גלידה, מכרו בגדי ילדים, מכרו מאפי שָאו‎ֹבִּינְג, מכרו הלבשה תחתונה של ואקול, מכרו דגי זהב ומינים שונים של צבים, ואפילו הזדמן לי לראות דוכן לממכר "נזיר הים" (סוג של סרטן כחול). מפעם לפעם באו שוטרים לסלק את הרוכלים, אבל על הגשר היו כל כך הרבה מעברים - הרוכלים פשוט אספו את מטלטליהם, ניצלו את ההזדמנות לרדת לשירותים, וחזרו למעלה. מה גם שהשוטרים נהגו לפסוע בעצלתיים, כאילו חשבו שהרוכלים לוקים כולם בשיתוק ולא יוכלו לברוח מהם.

להמשך הסיפור באתר מעבורת

הזנת תוכן: 10.9.2016

חזרה לדף הראשי "מעבורת - פרוייקט הסיפור הקצר"