"מעבורת" - פרויקט הסיפור הקצר
אוֹלְגָה טוֹקָרְצ'וּק
מפולנית: עילי הלפרן
הרעיונות הכי טובים באו לה תמיד בלילה, כאילו בלילה היתה אדם אחר מאשר ביום. זה נדוש, הוא היה אומר. ואחר כך מחליף נושא, או מתחיל משפט ב"אני". אני, היה אומר, אני חושב בשיא הבהירות ביום, בבוקר, מיד אחרי הקפה הראשון, במחצית הראשונה של היום.
כאשר קראה בעיתון במקרה ("אלוהים, מה זה בעצם מקרה?") שהוא עומד להגיע לפרוסיה, לאָלֶנְשְטַיין, שהוא הולך להיות כל כך קרוב, לא הצליחה לישון. הכול חזר. או שכלל לא חזר, כי תמיד היה שם, מעולם לא עזב. היא שכבה על גבה ובחנה את כל ההתרחשויות שיכלו לנבוע ממה שרצתה לעשות. היא בתחנת רכבת, ברציף של עיר לא מוכרת, הוא מגיע מהכיוון הנגדי, מבחין בה, הבעת פליאה על פניו, הפתעה – הוא נעצר, המבט שלו, כיסוי כובעה המורם מעל פניה, התבוננותו הצלולה שהעבירה בה פעם רעד של התרגשות, לא הגוף, רק המבט הזה. ואולי זה קורה אחרת – היא הולכת ברחוב שטוף שמש בכיכר שוק (איך תוכל להיראות כיכר השוק של אלנשטיין?) והוא מגיע (שוב ממולה) מאחורי גבר ואישה. והיא רואה שהוא מזהה אותה, כי הוא מחוויר, כי הוא אומר לאותם אנשים בפיזור־דעת:
"סליחה..." הוא מסיר ביד רועדת כובע בהיר (האם שיערו הידלדל, האם כבר הגיע הזמן לזה?) היא מושיטה לו יד, היא מאופקת, בסופו של דבר הסתובבה שעות בכיכר השוק כדי לפגוש אותו. האם אלנשטיין היא עיר גדולה? אולי גדולה מדי, אולי יפספסו זה את זה בהמון של חודש מאי, אולי יאספו אותו בכרכרה ישירות מתחנת הרכבת לבית המלון, אולי בכלל אין כיכר שוק בעיר הזו, אולי יירד גשם, אולי הוא לא יגיע, יבטל ברגע האחרון את הנסיעה בשל מחלת אשתו. אולי יעכבו אותו בגרמניה ענייני הוצאה לאור, הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין.
הזנת תוכן: 31.3.2015
חזרה לדף הראשי "מעבורת - פרוייקט הסיפור הקצר"
