מאות הם קטעים קצרים של פרוזה פיוטית, 
בני מאה מילים כל אחד.
יחדיו הם נקבצים למסכת חיים ולתנועה מתמדת שבין תחנותיה ילדות, הורות, תשוקה, ספרות, נופי כרך וטבע, פחדים וחלומות.
עטלפים
המתבונן בצדו הדרומי של בית הדירות שבו אני מתגורר עם משפחתי יראה על הקירות הלבנים – שיפוץ מלפני שנים – מעין צליפות אלכסוניות בגוונים כהים. כאילו גשם נטוי עבר על הקיר מהגג ועד לקומה התחתונה. מביני דבר אומרים שאלֶה הפרָשות עטלפים שניזונים מפּרי עץ הפיקוס. אני, שאין לי דבר וחצי דבר עם זואולוגיה או בוטניקה, מעדיף לראות את המשיכות האקראיות בלי להתעמק במפות המעוף. וכשבאחת המרפסות נפתח תריס ושכנה רוכנת לתלות את הכביסה בצד שממנו תוקפים העטלפים, מבטי נודד אל שְׂערהּ הפזור ואל הצללית בחרך חלוקהּ הפתוח. כמה טוב לא להיות יונק עיוור שטס לבדו בחושך וכל נתיבו וקיומו תלויים בגלי קול.
אנתולוגיה שקופה
אני זוכר את הרגע שבּוֹ כולם החלו לבקש שאמצא להם שירים שמתאימים לאירועים של אֵבל ושמחה. מורָה מבית ספרי חיפשה שיר זיכרון לשבעה על מות אמהּ. מלחין שעִמו שיתפתי פעולה ביקש מקץ שנתיים שיר מספֵּד לאחיו. מקורבת לאישיות רמה צלצלה לשאול איזה שיר של משורר פולני ראוי שייקרא בטקס לזכר מרד גטו ורשה. והיו גם בקשות אחרות: שירי לידה, שירי חתונה, שירי התאהבות, שירי השלמה ופיוס בין בת לאב, בין אם לבן. לרגע נגלתה לי אנתולוגיה של שירים שימושיים, אסוּפּה שקופה שאיש לא יערוך. היא איננה תחומה בזמן, אינה כתובה בדגם ספרותי מובחן ואין לה נושא משותף, זולת חיים ומוות.
זמן
פעם, כך נדמה, היה יותר זמן. אני זוכר שדות רחבים בכפרי אירופה וטיולים ארוכים בשבילי היער. הספסל באחד מכָּרֵי האחוּ הללו עודו טבוע בתחתית גבי ואישוניי אוצרים את השירים הקורנים שקראתי. ובחלל אחר, עדיין חיות בי שעות של סבלנות גדולה, כשהיד מותחת את קיומה בין הבגד לגבול שבּוֹ מתחיל העור. מה קרה לכל הזמן הזה, הפנוי? לאן הוא נעלם במירוצי ההוֹוה שאינם כָּלִים ואינם נאגרים? משוררת יידיש חכמה, שחצתה זה כבר את הגבורות, אמרה לי פעם: "אין לי דבר נגד הזמן, רק למה הוא מתעקש לקחת אותי אִתו?" ראיתי אותה מנופפת מתוך דהרתו, מַשירה מעצמה שירים כיתדות הננעצות לאורך נתיבותיה.
קץ השירה
לאחרונה פגשתי משוררים אחדים שרמזו לי שנגמרה בהם השירה. אחד כותב קטעים קצרים, שנִי מחבר מעין מכתמים. שלישי חדל לכתוב סִפרות. ואני מתקשה להחליט האם מצב זה מטיל עליי אימה של שיתוק, איזו תחושה שפתאום אתה רוצה לנשום דרך קנה השורות הקצוצות, וזה חסום ומוביל למחנק, או שמא הרגשת שחרור אין קץ. לא צריך עוד להקשיב למקצבים הללו שמגיעים מרחוק וקְרֵבִים לאִטם עד שהם לובשים צורה של שיר ואז המילים מתחילות להשתחל עליהם וביחד הם נאגרים למין אנרגיה מוזיקלית על הדף שיש לה גם משמעות והיא אומרת משהו על חייך ועל מותך, על מה שאיבדת ועל הצמתים שבהם עברתָ וטעית.
שיעורי פסנתר
כילד לא הייתי מוכשר בנגינה. שנים למדתי לנגן בפסנתר מתוך תקווה שאהיה לרובינשטיין צעיר, רק בלי החזות היהודית. בחִיל וּברעדה הייתי מתייצב אצל המורָה לפסנתר, אישה אימתנית ממוצא הונגרי, ומעַוות את אצבעותיי לפי מצווֹתיה עד שנפשי חישבה להיסדק כקלידיו של פסנתר נטוש. הדבר היחיד שהִציל אותי מן הייאוש הזה הייתה היציאה מביתהּ אל שכונת וילות שבאותה שעה נצבעה בשלל גוֹני דמדומים. הייתי מסתכל בפֹארות העצים ומקשיב לאִוושת העלים. עיניי היו מטפסות לשמים ורואות את מסע העננים שגבותיהם נוגהים באור אחרון. הרגעים האלה היו יקרים: מוזיקה של גדולי המלחינים בגבּי כמִפרשׂ תכלכל נְשוּב אָשָׁם והעולם נפרשׂ לפניי ביפעה שאין לה שֵׁם.
ביקורים
ברגעים לא צפויים הן שבות, אהובותיי משכבר הימים. זאת שלרִדתה במדרגות חיכיתי שעות, שעוּן בגבי אל עמוד החשמל; שבּדבּרי אִתהּ על הילת הירח ועל הסונטה של בטהובן אמרה פתאום "תסתכל כמה שהברך שלי יפה"; הצעירה בהרבה, שרבתי אִתהּ בלונדון וכמעט שנטשתיה, לראשונה בחיי, באמצע הרחוב; התמירה שפּגשתי בערב לזכרו של דוד אבידן ותשוקתי אל גבּהּ במחשוף השמלה השחורה הייתה חזקה לא פחות מזכר שיריו; כולן שבות – היפות והפחות, הגבוהות והנמוכות, אלה שהבינו ללבי ואלה שהיו רחוקות מגשרי השנינה או מטוֹפרי הפיוט. אחת אחת הן באות לביקורים קצרים, לא צפויים. הן העדוֹת של חיי, מקהלת צללים ששירתהּ מלַווה כאֵד את התרחקותי.
קריאה
מזהירים אותנו שבקרוב לא יהיו ספרים, שאנשים יקראו רק ממחשבים נישאים, משוּטחים, שבהם יתארחו לשעה אלפי יצירות סִפרות. אלה יצופו אל פני השטח בלחיצת כפתור. עלילותיהן תתקדמנה במגע קל של אחת האצבעות. הרוצח יִקרב על בהונות בקצב עדכני אל עבר קורבנו. האהבה תחליק בוודאות אי־נמענת אל קִצהּ. המרחק בין המתאבד לחבל הגולש מתקרת חדרו התקצר. החלל הטחוב שבּוֹ נערך המפגש הסודי הצטמצם. ירכי הפילגש קרות יותר, ליטופי המאהב – פלדה כחולה המקפּיאה את הרִגשה בעור. פעם העלילה נחתה עלינו לאור מנורת קריאה. צלליה ריקדו סביב על הקירות שעות אחרי שהסתיימה. בימינוּ העיניים נרגעות רק כשהמסך כבֶה ומעֶברו האחר משׂתררת חשכה.
אלי הירש קורא שירה - על "מאות" מאת רפי וייכרט
