בימת מיצג לשירה בתיאטרון יפו הערבי-עברי

בעריכת מרדכי גלדמן

ב- 30 לינואר 2014 ב- 21:00 תיפתח העונה השנייה של ערבי מיצגי השירה במופע שהגו וביימו המשוררת ענת לוין והמוסיקאית ואמנית המיצג עדיה גודלבסקי.

(צילום: גדי דגון)

הוראות הגעה

אישה ואישה, נבל וסירת שיר

ענת לוין ועדיה גודלבסקי מארחות את

לני שחף
חיה אסתר
אורי לוינסון
עדי עסיס
מרינה טושיץ'
יעקב מירון

המופע 'הוראות הגעה' מזמין את הצופה להפלגה, למסע בין איי מקום וזמן שונים ובין סוגים שונים של אמנויות – שירה, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע ומיצג.
הדיאלוג בין שתי היוצרות ובין האורחים שמצטרפים אליהן משרטט מפה שבעזרתה הן פוגשות את האם ואת הילדות, את האהבה, את המרחק המצוי בקו האופק, את הרוח שנושבת במפרש ובסופו של דבר, גם אחת את השנייה.
המופע נוצר עבור הסדרה "שירה פלוס" בעריכת פרופ' נסים קלדרון במועדון לבונטין 7 בת"א, ויועלה בגרסה מחודשת במסגרת "אורפאוס ביפו".

מחיר הכניסה 50 שקל. ליודעי הססמא 'אורפאוס ביפו' 40 שקל.
תיאטרון יפו מצוי ביפו העתיקה, מפרץ שלמה 10 (ליד החמאם).

אורפאוס ביפו

גיא פרל

לרגל עלייתו המחודשת של המופע 'הוראות הגעה' במסגרת הסדרה 'אורפאוס ביפו', החלטתי להעלות על הכתב חלק מן הרשמים העזים שהותיר בי כאשר צפיתי במופע הבכורה שנערך במועדון לבונטין 7, לפני כמה חודשים. במרכז המופע עומדות המשוררת ענת לוין והנבלנית עדיה גודלבסקי ואליהן מצטרפים אורחות ואורחים נוספים בקריאה, נגינה ויצירת וידאו.

לקראת סיומו של המופע קוראת לוין את שירה 'הוראות הגעה' (מתוך ספרה 'מפה לפה', קשב לשירה, 2013) שגם נתן למופע את שמו. השיר נפתח בשורות: "אַתְּ הוֹלֶכֶת יָשָׁר, שְׁלֹשִים אַרְבָּעִים מֶטֶר זֶה הַכֹּל, מִשְּׂמֹאלֵךְ בְּרוֹשׁ גָּדוֹל, זָקֵן, אַתְּ עוֹבֶרֶת אוֹתוֹ, תַּחְתָּיו יֵשֵׁב מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא תַּכִּירִי", ובהמשכו הוראות הגעה מפורטות נוספות אותן מוסרת לוין לאמה, הנמצאת בדרכה אליה. באופן בו קראתי את השיר, עוד לפני שצפיתי במופע, אין המדובר בהגעה כפשוטה, כי אם בהוראות שיבה: שיבה של האם אל הילדה - גם זו שבתוכה, זו שלא הייתה מעולם היות ונגזלה ממנה ילדותה, ושיבה של הבת אל האם – גם זו הממתינה בתוכה להתממש.

עבורי, תנועת השיבה הנה תנועתו המרכזית של המופע, הנפתח בביצוע יפה עד דמעות של גודלבסקי לשיר 'דוגית שטה' מאת טטיאנה סיקורסקיה בתרגום נתן יונתן: "דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם / וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם. / רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, / יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם. // יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם. / שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף... / אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ -/ אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?..".

סיקורסקיה אינה מציינת מניין שבה הדוגית, לאן היא שבה, מי הוא הילד ומה עלה בגורלה של הדוגית ובעשותה זאת היא מעניקה לנו שיר מושלם אשר במרכזו, עבורי, 'מיתוס השיבה הנצחית' (מושג שנטבע על ידי מירצ'ה אליאדה) במובנו הפנימי – משהו בנו צריך להתעורר, לחזור למקורו, להיפגש, לשוב להיות שלם.

בזה, לתחושתי, עוסק הערב היפה הזה, שלעיתים מתוארת בו השיבה, לעיתים הגעגוע אל המרחק ולעיתים היציאה אל המסע. וכך מסתיים השיר "הוראות הגעה" אותו קוראת לוין: "אַל תִּפְחֲדִי, תִּתְקָרְבִי. עוֹד קְצָת. עוֹד. תַּעַמְדִי מוּל הַדֶּלֶת לְרֶגַע אֲבָל אַל תִּפְתְּחִי אוֹתָהּ. אֵין צֹרֶךְ. הַכֹּל כְּבָר בַּחוּץ נִמְצָא וְזֶה מַמָּשׁ קָרוֹב. עַל יָד. שָׁם אֲנִי". "שם אני" כותבת ענת, ואינה מוסיפה נקודה בסוף השורה, כביטוי לתהליך חזרתה המתמשכת של הדוברת בשיר אל עצמה, חזרתנו אל עצמנו. לכו אל המופע הזה, שובו אליו.