נילי דגן בשיחות זום עם אביחי קמחי לקראת אירוע קריאת הספר "לא הלכתי לטיפול".

במרכז ספרו השמיני של המשורר אביחי קמחי, "לא הלכתי לטיפול" (הוצאת עמדה, 2022), שכתיבתו נמשכה קרוב לשנתיים, עומדת פואמה בשם זה, שבה הוא מתאר באופן חשוף ואינפורמטיבי שני אירועים רפואיים שעימם התמודד בעזרת תרגילי נשימה ובעזרת תיעוד בכתב.

קטע מתוך: לא הלכתי לטיפול

לֹא הָלַכְתִּי לְטִפּוּל פְּסִיכוֹלוֹגִי
לֹא הָיָה לִי זְמַן וְלֹא הָיָה לִי כֶּסֶף
וְתָמִיד הָיִיתִי שָׁקוּעַ
בִּמְשִׂימָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה
לְגוֹרָלִי וּכְשֶׁהַדִּכְדּוּךְ הָיָה עוֹלֶה
קָצַבְתִּי אֶת חַיָּיו לְיוֹם־יוֹמַיִם

"משנות העשרים שלי הבנתי שכדאי ורצוי ללכת לטיפול פסיכולוגי", הוא מספר. "תמיד תפקדתי מעולה ביום־יום, בזוגיות, במשפחה, בלימודים ובקריירה, אבל הרגשתי שהנפש שלי פצועה, שהיא עצובה, שיש בה חוסר ביטחון ביכולות שלי, למרות שכלפי חוץ זה לא נראה כך. באותה תקופה התחלתי לסבול מכאבי בטן עזים אחת לכמה ימים, ובזמן ההתקפים נאלצתי להגיע לחדרי מיון. הייתי אז בצבא, ובסדרת בדיקות שעשו לי מצאו שהכל תקין, אז נתנו לי זריקת הרגעה. כמה דקות לאחר הזריקה ירדה עליי שלווה והכאב היה נעלם. סיפרתי את זה למפקד שלי, שהיה מוסמך פסיכולוגיה לתואר שני באוניברסיטת ת"א, והוא הפנה אותי לראש הפקולטה, פסיכולוג קליני. בפגישה אחת בקליניקה הפרטית שלו הוא לימד אותי תרגילי נשימה, ואחרי כחודש של תרגול, לא חזרו ההתקפים".

הילד / מתוך: לא הלכתי לטיפול

תָּמִיד אֶהְיֶה הַיֶּלֶד הַמְּאֻתְגָּר
מֵרְחוֹב קָטָן בְּקָטָמוֹן הַיְשָׁנָה
שֶׁבְּכָל בֹּקֶר הוּא קָם
לִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם
כְּמוֹ הָאִישׁ שֶׁזִּכְרוֹנוֹ נִמְחַק
וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְאַהֵב מֵחָדָשׁ

וּבַלֵּילוֹת שֶׁבָּהֶם שׁוֹקֵעַ הַשֶּׁמֶשׁ
מֻקְדָּם אֲנִי הוֹלֵךְ לְחַבֵּק אֶת
הַיֶּלֶד שֶׁפָּחַד מֵהַחֹשֶׁךְ וְהָיָה
מְכַסֶּה אֶת חֲלוֹמוֹתָיו בִּשְׂמִיכָה

אַךְ מֶה הָיָה בָּהּ בַּתְּחוּשָׁה
כְּשֶׁכָּל הַיְּלָדִים סְבִיבִי הֵבִינוּ אֶת
הַמִּלִּים וַאֲנִי רַק שָׁמַעְתִּי אוֹתָן

מה בילדות שלך יצר את העצבות הזאת?

"הילדות שלי מורכבת. אני מתרפק על ילדותי ומתגעגע אליה כל הזמן, אבל יש בה נקודות של חושך. לא קיבלתי מכות, לא הרעיבו אותי, לא הענישו אותי, לא התעללו בי, אבל לא טיפחו אותי מספיק. לא שמו לב לקושי שלי.
"הייתי ילד רביעי במשפחה, בן זקונים. המרחק ביני לבין אחי היה גדול מדי, כ־7 שנים. אחותי האמצעית הייתה גדולה ממני ב־10–11 שנים, והפער ביני לבין אחותי הגדולה היה 15 שנים. כשבאתי לעולם אבא שלי כבר היה עייף, גם לא בריא במיוחד, ואפילו די נואש. הוא קיווה שאולי סוף סוף יהיה לו ילד שלא יהיו איתו בעיות, שיהיה נורמלי. אחי ישב על המשבצת של המרדן בהוריי ובמסגרות שבהן היה. אני נאלצתי להיות הקונפורמיסט.
"עד גיל 5 הייתי בבית, והמסגרת הראשונה שלי הייתה בגן חובה. המרחק בין הבית שלי לגן הוא מרחק רחוב, כ־500 מטר, והלכתי לגן לבד. לא אהבתי את חוה הגננת והיא גם לא אהבה אותי. היא נתנה לי הרגשה של ניכור. אבל תמיד היו לי אנשים שעשו איתי חסד, ובגן זו הייתה רותי, עוזרת הגננת, שאהבה אותי. הייתי מתלווה אליה כשהלכה למכולת לקנות מצרכים לגן. הכי אהבתי לצאת להפסקה בחצר. הייתה בחצר שלדה של רכב ישן שאפשר היה להיכנס אליו ולנהוג כאילו בהגה ולהתרחק. היו בגן ילדים שציירו מאוד יפה, שהיו להם ציורים מאוד יפים. הציורים שלי היו מזעזעים. מעולם לא הבאתי ציור הביתה".

יש לך עניין עם אוכל.

"אני לא אוכל כל דבר. בגן לא יכולתי לגעת בגבינת קוטג' בארוחת עשר. הייתי זורק את האוכל מתחת לשולחן. ביום שישי, כשהיה שוקולד למריחה, זה היה אושר גדול. לא הייתי רעב בארוחת עשר כי אימא הקפידה מאוד על ארוחת בוקר: שתי לחמניות טריות שהייתה מביאה מהמכולת ועליהן היא מרחה חמאה. הייתי טובל את הלחמנייה בשוקו, ובגיל מבוגר יותר בקפה שחור עם חלב. אהבתי חלב, לחם טרי עם חלבה, ביצים קשות, מרק עוף, צלי בשר, וחבילות שלמות של שוקולד פרה. גבינת קצ'קבל הייתה תמיד בבית, ולאימא היה מתכון שאהבתי למקרוני עם רסק עגבניות וגבינת קצ'קבל. אבל לא סבלתי אפונה ירוקה, שעועית לבנה הייתה טראומה בשבילי, ומהבורקס הייתי מוציא את הגבינה. אבא שלי לא אהב את הסלקציה שלי באוכל, לא הבין שהמטרה שלי הייתה ליהנות מהאוכל".

בּוּרֵקָס / מתוך: לנווט לבד בחושך [קטע]

בַּמִּטְבָּח הַזָּעִיר שֶׁל אִמִּי
עַל שַׁיִשׁ חֶבְרוֹנִי סָדוּק
הָיְתָה לָשָׁה אֶת בְּצֵק הֶעָלִים
רִדְדָה, קִפְּלָה, רִדְדָה וְשׁוּב קִפְּלָה
וְחוֹזֵר חֲלִילָה בְּכָל יוֹם
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי מִלְּאָה בִּגְבִינָה וְתֶרֶד
וְהָיְתָה זֹאת מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ

איך השתלבת בכיתה א'?

"קצת לפני כיתה א' קנו לי ספרים קטנים וניסו ללמד אותי לקרוא, אבל לא הצלחתי. כיתה א' הייתה בשבילי טראומה. רכשתי את מיומנות הקריאה באיחור, בסוף כיתה ב'. הכי נורא היה שחשבו שאני עצלן. גם המורה וגם בבית נתפסתי כעצלן, והדבר האחרון שאפשר להגיד עליי שאני עצלן. תמיד הייתי חרוץ, עם רצון עז ללמוד, לסגל את השפה. התקשיתי מאוד בילדותי להגיד מילים שמשולבות עם שׁ, שׂ, צ, ס. יש לי עדיין לשון ארוכה שיוצאת החוצה, עד שסיגלתי בעבודה קשה מאוד להכניס אותה פנימה כאשר אני מבטא את המילים הללו".

ספר עוד על הילדות שלך.

"נולדתי ב־1963 באוגוסט, בחופש הגדול, ולכן לא חגגו לי בבית הספר מעולם. מאז יום הולדת הוא לא דבר חביב עליי. מלבד זאת, הוריי לא יצאו לבלות, לא נסעו לחו"ל. לא היה לנו רכב. פעם בשנה היינו יוצאים לבית הבראה של השוטרים. להוריי היה תחביב אחד – לשחק רמי קלפים בסכומים פעוטים. אהבתי את המפגשים הללו בביתנו כי כולם התייחסו אליי, אבל בהמשך היו המבוגרים עולים לשחק אצל השכנים, והייתי נשאר לבד. זו הייתה בשבילי טראומה שאני מושך אותה כל חיי. לא אמרתי להורים שאני מפחד. הייתי שומע את כל הרעשים שאינם קיימים, את הקולות שיש בקירות, רעשים עמומים של מי שעולה במדרגות. היה חשוך אפילו ברחוב, כי הייתה תאורת רחוב קלושה. השידורים בטלוויזיה הסתיימו בשעה 11, וההורים נהגו לחזור בערך בחצות. עד אז הייתי מחכה להם ועושה את עצמי ישן".

איך התמודדת עם הפחד?

"הייתי הולך לבית הכנסת כדי להעביר את הזמן ונשאר גם לשיעור שאחרי. שם שמעתי תהילים, והיו פסוקים שחיזקו אותי. פתרון נוסף נגד הבדידות היה להיעזר בשכנות. היו לנו שתי שכנות זקנות, אלגרה ושמחה. בעלה של אלגרה היה שומר והיה חוזר הביתה מאוחר. עד אז הייתי בא אליה לראות יחד איתה טלוויזיה. שתיהן היו מתרגמות לי את הסרטים בערבית. למעשה, כילד הייתי סגור רוב הזמן בעולם שלי. היו לי הרחוב והחברים ועולם החלומות".

על מה חלמת?

"שיום אחד אהיה מוצלח. דמיינתי הרבה איך אני נוהג באוטובוס, יודע את המסלול בעל־פה, עוצר בכל תחנה ותחנה והנוסעים עולים או יורדים. חלמתי גם להגיע לחוף הים, לטייל על שפת הים, והייתי מדמה הרבה את הקרבה שלי למלכת הכיתה הדרה לוין". היום הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית מצויינת, זמרת, סופרת, עיתונאית, משוררת וציירת.

ספר על הוריך.

"אבא הגיע מתרבות סלוניקי. אביו היה ממונסטיר שבצפון יוון ואימו מסלוניקי. אבא היה מאוכזב כי הייתי תלמיד גרוע עד כיתה ו'. בחטיבת הביניים שיבצו אותי בכיתה הכי גרועה, ז' 7, בלי אף חבר מבית הספר הקודם. אבל אז קרה נס. המחנכת ששמה ציונה פיורקו ניגשה אליי בתהלוכת טקס פתיחת שנת הלימודים ולחשה לי באוזן, 'אתה פה בשביל להעלות את הרמה'. זו הייתה נבואה שהייתי צריך להגשים, וכל התעודה שלי בסוף כיתה ז' הייתה טוב מאוד או מעולה. לא עזרו לי בבית. זה הייתי אני. לראשונה אבי הגיע לאספת הורים וגילה שיש לו ילד אחר, בן 13, שהוא לא מכיר. מאז גיל 13 התהדקו מאוד היחסים עם אבי ומאוד התקרבנו. זה לא נמשך הרבה זמן. כשהייתי בן 32 הלך לעולמו והוא עוד לא בן 71".

אבי והים / מתוך: ארעי

אָבִי הָיָה שׁוֹטֵר
מִעֵט לְדַבֵּר וְהִרְבָּה לְהַרְהֵר
כְּשֶׁהָיָה כְּבָר קָרוֹב לְגִיל חֲמִשִּׁים
יָצָא לְקוּרְס קְצִינִים

אָהַב שֶׁמֶשׁ וְיָם וְלֹא יָדַע לִשְׂחוֹת
גַּם לֹא הָיָה לוֹ רִשְׁיוֹן נְהִיגָה
וּבְּשַׁבָּתוֹת שֶׁל הַקַּיִץ נָסַעְנוּ לַיָּם
בָּאוֹטוֹבּוּס שֶׁל תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה

אוּלַי הַשָּׁנָה כְּשֶׁאַגִּיעַ לַחוֹף
אֶרְאֶה אֶת אָבִי מֵרָחוֹק, עוֹמֵד
שׁוֹטֵף אֶת גּוּפוֹ
בַּגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים עַל גַּבּוֹ

"גיל 13 אצל אימא שלי, לעומת זאת, היה נקודת שבר. אביה נפטר בזרועותיה ממחלת השחפת והדוד, אח של האם, אמר שצריך לשלוח אותה לבית יתומים כדי להקל על האם. הפרנסה לא הייתה בשפע. שתי אחיותיה הקטנות נשארו עם סבתי. אחרי כמה שבועות או חודשים היא ברחה מבית היתומים, קפצה מעל הגדר, חזרה הביתה והתחילה לעבוד בבית חרושת לממתקים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא אהבה שוקולד, כמוני. היא הייתה אוטודידקטית ובעלת קליטה מהירה, גם לשפות. בהמשך טיפלה בילדים אצלם או בביתנו וטיפלה גם בנכד הראשון שלה, שקטן ממני בארבע שנים. אימי הייתה חרדה לי, דאגה לי בצורה מוגזמת. הייתה קשובה לפעמים לצרכים המיוחדים שלי ופינקה אותי מדי פעם. למשל, עשתה לי מנוי לשירות הבולאי שמאוד העשיר אותי, ובגיל 15 אמרה לאבי שצריך לתת לי דמי כיס".

אימי / מתוך: לא הלכתי לטיפול

וְשׁוּב אֲנִי חוֹזֵר לְאִמִּי
כְּמוֹ בְּשִׁירַי הָרִאשׁוֹנִים
אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה
שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
כְּאִמְרָתוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק

שֶׁעָטְפָה אוֹתִי בְּבַיִת חַם
וּמִמֶּנָּה יָרַשְׁתִּי חֲרָדָה
וַחֲלוֹמוֹת צְנוּעִים
שֶׁהָיְתָה חֲרֵדָה לִבְרִיאוּתוֹ
שֶׁל אָבִי וְקוֹרֵאת תְּהִלִּים

וְיָדְעָה קְרֹא וּכְתֹב עַל בֻּרְיָם
אַף שֶׁבְּגִיל 13 יָצְאָה לַעֲבֹד
בְּמוֹת אָבִיהָ עָלֶיהָ
וְיִתָּכֵן שֶׁהָיְתָה כּוֹתֶבֶת
וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה

כְּמוֹ בַּצַּוָּאָה הַמּוּסָרִית בִּכְתַב
יָדָהּ הַבָּרוּר שֶׁהִשְׁאִירָה לְאַרְבַּעַת יְלָדֶיהָ
וְיִתָּכֵן שֶׁלֹּא רַק מִצּוּר מַחְצַבְתִּי
נָחַלְתִּי אֶת שִׁירָתִי
וּמְעַט כִּשְׁרוֹן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי

הִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מֵאִמִּי וַאֲנִי חַיָּב
לַחְפֹּר וְלַחְפֹּר בּוֹ
לְמַעַן כְּבוֹדָהּ שֶׁל אִמִּי
שֶׁאוּלַי בִּנְסִבּוֹת חַיִּים אֲחֵרוֹת
הָיְתָה כּוֹתֶבֶת וּמְצַיֶּרֶ. 

נישאת בגיל צעיר.

"נישאתי בגיל 22, ואשתי הייתה בת 20. הכרתי את חגית כשהיא הייתה בת 16 ואני בן 18. למדנו באותו בית ספר והיא מאוד מצאה חן בעיניי. ברגילה הראשונה שלי מהצבא יצאתי כמאבטח לטיול של בית הספר לסיני. חגית הייתה בכיתה י"א. בטיול הזה נקשרנו. ניצלתי את מעמדי... שם התחיל סיפור האהבה. המצחיק הוא שאנחנו גרים במרחק של חצי קילומטר זה מזה, אבל התאהבנו בסיני. נישאנו בספטמבר 85', וכבר ב־87' נולד בני הבכור, ינון. כשהוא נולד הייתי מאוהב בו. הוא היה הילד שכולם אהבו. בבית הספר למד משחק ובגיל 14 התחיל לתקלט והפך לדי־ג'יי. סתיו בתי נולדה שנתיים אחריו. השם סתיו היה מוכן מראש. ילדה מוכשרת וחכמה מאוד. בחרה להיות מאפרת אמנותית לכלות. חגית למדה הנהלת חשבונות ועסקה בזה, ולצד גידול הילדים למדה פסיכולוגיה וחינוך לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. יש לה נפש מטפלת, אבל לא הגשימה את חלומה להמשיך עם פסיכולוגיה. במקום זאת למדה כימיה כי רצתה לעסוק בקוסמטיקה, לפתור בעיות עור. חגית ואני גידלנו אחד את השנייה. עברנו תקופות של עליות ומורדות שהתגבשו לזוגיות טובה ותומכת. חגית היא בת זוג ואימא נפלאה, ואנחנו יחד כבר 40 שנה".

עקשנות / מתוך: לא הלכתי לטיפול

רֹב הַזְּמַן
אַתְּ וַאֲנִי בַּבַּיִת
בַּלַּיְלָה הוּא הַמַּמְלָכָה שֶׁלָּךְ
וּבַיּוֹם אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בּוֹ

אַתְּ בְּעִקָּר קוֹרֵאת
אֲנִי בְּעִקָּר כּוֹתֵב
וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם אָנוּ
יוֹשְׁבִים בְּשֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח

מְמַעֲטִים עַד מְאֹד לָצֵאת
פּוֹגְשִׁים מְתֵי מְעַט

אֲנִי סוֹפֵר יַחַד אִתָּךְ
אֶת הַמַּכּוֹת שֶׁנָּחֲתוּ
בְּצֵאת מַכָּה אַחַת
נָחֲתָה הָעוֹקֶבֶת

אָנוּ בַּבַּיִת לְמַעַן יְלָדֵינוּ
כְּמוֹ הִשְׁאַרְנוּ אֶת הַזּוּגִיּוּת
בְּבַיִת אַחֵר

קמחי, זוכה פרס היצירה (פרס ראש הממשלה) לשנת 2016.
הוא בעל תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני (במסלול מחקרי) במגמה לשלטון מקומי ומנהל ציבורי. בוגר בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל. השתחרר מצה"ל בשנת 2006 בדרגת סגן־אלוף, אחרי כ־25 שנות שירות בתפקידי שדה ומטה לוגיסטיים.
"כשפרשתי מהצבא", הוא מספר, "רכשנו דירה צמודה לדירה שלנו בירושלים והפכנו אותה לקליניקה המתמחה בטיפול בבעיות עור. רופא היה מועסק בקליניקה במשרה חלקית. העסק פרח ואז, ב־2009, באמצע שנות הארבעים לחיי התנחל בי סרטן קטלני שקצב את חיי לחודשיים. חגית הפסיקה לעבוד והתמסרה לטיפול בי".
בזמן מחלתו פנה קמחי לכתיבה; בתחילה כתיבה אוטוביוגרפית על המחלה, בספרו "רשימון סרטן" (צור אות, 2011), ולאחר שהסתיימו הטיפולים ולא זוהה יותר סרטן, התמקד בכתיבת שירה, שהפכה למרכז חייו.

התחדשות / מתוך: קטמון הישנה

כַּעֲבֹר חָמֵשׁ הַשָּׁנִים
שׁוּב פּוֹרַחַת הֶחָצֵר
סִלַּקְנוּ גְּרוּטָאוֹת מְעִיקוֹת
וְחִדַּשְׁנוּ אֶת הַתְּאוּרָה מִסָּבִיב
כְּיוֹצְאִים מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹר גָּדוֹל
הִנַּחְנוּ שֻׁלְחָן קָטָן וּשְׁנֵי כִּסְּאוֹת
שֶׁנֵּשֵׁב בַּלֵּילוֹת וְרַק נִנְשֹׁם עָמֹק
וְשָׁתַלְנוּ אֶת מְטַפֵּס הַפָּסִיפְלוֹרָה
שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט וִיכַסֶּה אֶת הַלְּבֵנִים
בַּגָּדֵר הַמְּשֻׁתֶּפֶת עִם הַשְּׁכֵנִים
אָנוּ מְטַפְּחִים אוֹתוֹ בִּדְבֵקוּת
שֶׁיִּגְדַּל בִּמְהִירוּת
בְּאוֹתָהּ הַנְּחִישׁוּת שֶׁבָּהּ דִּכֵּאנוּ
אֶת גִּדּוּלֵי הַפֶּרֶא 

לפני "לא הלכתי לטיפול" פרסם קמחי שבעה ספרי שירה: "ללכת" (צור אות, 2012), "לנווט לבד בחושך" (כרמל/עמדה, 2013), "הולך בירושלים" (קשב לשירה, 2015), "קטמון הישנה" (הוצאת עמדה, 2016), "ארעי" (הוצאת עמדה, 2018); "מן המעט" (עמדה, 2020); "הולך וכותב", (מהדורה דו־לשונית, עברית ורומנית; מתרגם: מנחם מ' פאלק, הוצאת מושאטיני, סוצ'אבה, רומניה, 2020).
פעילותו בתחום הספרותי אינה מתמצה בכתיבה אלא מתפרשת על מרחבים ציבוריים. הוא כיהן במשך ארבע שנים כסגן יו"ר אגודת הסופרים, ניהל במשך שלוש שנים את המיזם "שירה עברית" ברשת ב' של קול ישראל, וכמו כן כיהן כחבר במדור ספרות של מועצת התרבות הישראלית. בשנה וחצי האחרונות הוא עורך ומנחה את הסדרה הספרותית של מוזיאון חצר היישוב בירושלים. לצד זה הוא פעיל בהתנדבות למען חולי סרטן והיה חבר מייסד של עמותת "תעצומות למבריאים מסרטן". 

מולדת / מתוך: לא הלכתי לטיפול

הָאָרֶץ שֶׁלִּי נָסְעָה
וְלֹא הוֹתִירָה פֶּתֶק
אֲנִי הַמִּעוּט הָאוּלְטִימָטִיבִי
וּבְכָל צוּרָה שֶׁהָרֹב יַעֲטֶה
הוּא יִדְרֹס אוֹתִי

אָז הִצַּבְתִּי שְׁנֵי דְּגָלִים
עַל סוֹרֵג הַחַלּוֹן שֶׁלְּיַד הַכְּנִיסָה
דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל וְדֶגֶל שָׁחֹר
הָרוּחַ שִׁלֵּב אוֹתָם לְדֶגֶל אֶחָד

וַאֲנִי נוֹטֶה לִטְעוֹת
כְּמוֹ אָדָם הַמַּבִּיט לַשָּׁמַיִם
וְרוֹאֶה כּוֹכָב תָּלוּי

האם אתה משורר פוליטי?

"אני לא משורר פוליטי. משורר פוליטי קם בבוקר וחושב שירה פוליטית. אני קם בבוקר וחושב שירה. אין לי צד פוליטי לא ימני ולא שמאלי. אני יכול להגיד במפורש שיש לי נגיעות מחאתיות. בשנתיים־שלוש האחרונות כשביבי היה בשלטון הבעתי מחאה בשיריי כי חשתי שהמדינה הולכת ומתרחקת למחוזות של דיקטטורה.

מהו הטריגר לכתיבת שירי מחאה?

"אירוע דרמטי הוא הטריגר שגורם לי לכתיבה כזו. לדוגמה, פרוץ מלחמת רוסיה־אוקראינה גרם לי לכתוב שיר חדש העוסק במלחמה שיכולה לפרוץ בכל מקום ומה המשמעות שלה ומי בסופו של דבר נפגע מכל המהלכים הללו. בכל ספר שלי כתבתי שירים כאלה, חברתיים־מחאתיים, ותמיד טרחתי שזה יכונס בתוך שער אחד מסוים. אני תופס את עצמי רגיש מאוד לעוולות חברתיות. אני שואף לצדק. אני 'מצלם' מצבים ועוולות. אבל למדתי כבר מההתחלה שעדיף ששירה כזו תהיה מאופקת, אפילו מרומזת, כדי לתת לה אורך חיים, אם אפשר עד הנצח".

מהי שירה בשבילך?

"השירה היא עדיין נס בעיניי. אף שאני מרגיש מיומן בה ויש לי קול משלי ויש לשיריי הכרה רחבה, היא עדיין נס בשבילי. לעולם לא תהיה מובנת בעיניי. השירה מורכבת מאוד. יש בה הרבה רבדים שלפעמים סותרים זה את זה. ברוב הפעמים שאני כותב שיר אני לא נמצא במצב רגיל. המוח שלי נמצא במקום אחר לגמרי ולא ידעתי שיש לי יכולת כזאת. אני נכנס למצב מדיטטיבי אחר. ואני נותן פרשנות לאותה מציאות כפי שאני רוצה לברוא אותה. אני מתאר את העבר כפי שאני בורא אותו. כשיש לי צורך חזק לכתוב ועולה הרעיון שאני חש בו, אז יש לי כבר שורה בראש ואני כותב אותה ורק הכתיבה מובילה אותי הלאה".

משהו טוב יקרה / מתוך: לא הלכתי לטיפול [קטע]

בְּשִׂיא הַקַּיִץ
רָצִיתִי שֶׁיָּבוֹא חֹרֶף
לֹא כִּי הַזֵּעָה נִגְּרָה
אֶלָּא שֶׁחֹרֶף מַתְאִים
יוֹתֵר לַבְּדִידוּת שֶׁעָטְפָה
אוֹתִי כְּמוֹ מְעִיל בָּלוּי

הַפַּסְטָה בְּחֶמְאַת עַגְבָנִיּוֹת
מִלְּאָה אֶת הֶחָלָל וְהַיַּיִן
זָרַם בְּתוֹכִי כְּמוֹ נַחַל

וּמֵהַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ מוֹכֵר הַפְּרָחִים
שָׁזַר אֶת זֵר הַגְּלַדְיוֹלוֹת
בְּיָדָיו הַמְּיֻמָּנוֹת וְעַד הָרֶגַע
שֶׁבּוֹ יָדַי שָׁלְפוּ אוֹתוֹ מֵהָאֲגַרְטָל
הָיְתָה תִּפְרַחַת לְבָנָה
שֶׁעִטְּרָה אֶת יוֹם הַנִּשּׂוּאִין הָ־36
וְהָיְתָה חֶמְדָּה

אֲנִי מֵזִין אֶת נַפְשִׁי
שֶׁלֹּא תִּקְרֹס לְגוּפִי
הַהַשְׁלָמָה עִם כָּךְ
שֶׁאֵינִי יָכוֹל לָקוּם כָּל
בֹּקֶר וּלְהִתְחָרוֹת בִּי
מְקִלָּה עָלַי

האם אתה אדם אופטימי?

"אני לא יכול להגיד שאני אדם אופטימי, כי אני תמיד נערך למצב הפחות טוב בכל תחום. יש בזה קצת נפסדות. אני מאוד זהיר במחשבות שלי, זהיר בהשערות מה יתרחש כדי לדעת איך להתמודד. אני רוצה להדגיש שאין בי פסימיות, כי אם הייתי פסימי לא הייתי שורד. לטווח הרחוק למדתי שהדברים תמיד מסתדרים, אך בדרך יש מהמורות וקשיים שצריך להיות ערוך להם".

משהו טוב יקרה / מתוך: לא הלכתי לטיפול [קטע]

בְּעוֹד כִּשְׁנָתַיִם יִמְלְאוּ לִי
שִׁשִּׁים וּבַתַּרְמִיל שֶׁעַל גַּבִּי
אֹסֶף הַצְלָחוֹת נִשְׁכָּחוֹת
וּמִבְחַר מַפָּלוֹת מְפֹאָרוֹת
מֵהֶן אֲנִי לָמֵד

אֲנִי חַיָּב לִחְיוֹת לְיַד הַיָּם
אִם לֹא יָבוֹא צוּנָאמִי
זֶה הַמָּקוֹם הֲכִי מַתְאִים
כָּל שֶׁנּוֹתָר לִי הוּא לַחְשֹׁב
שֶׁפַּעַם אֶחְיֶה לְיַד הַיָּם 

מה ההצלחות שלך?

"ההצלחה המרכזית שלי, מעבר לכך ששרדתי ואני חי, זו היכולת שהייתה לי לשנות את כל מהלך חיי, את כל המחשבה שלי, וללכת לעסוק בשירה מתוך כמעט בורות בתחום, מתוך משהו שלא באמת התנסיתי בו. המודל שלי תמיד הוא יהודה עמיחי".

מה אתה מתכנן לעתיד ברמה הציבורית־ארגונית?
"בפתח גיל 60 אני לא רואה את עצמי עוסק בפעילות ציבורית. אני רוצה בעיקר לתרום את חלקי לחברה ביצירות שלי. אני רוצה להרחיב את הנושאים שאני כותב עליהם ולהשאיר לאלה שבאים אחריי מין סוג של השראה".

משהו טוב יקרה / מתוך: לא הלכתי לטיפול [קטע]

אָנוּ מַעֲרִיכִים
אֶת הַדְּבָרִים
כְּשֶׁהֵם חֲסֵרִים
כְּמוֹ עֵצִים שֶׁעָלוּ בָּאֵשׁ
וּכְמוֹ אִמָּא שֶׁכְּבָר אֵינָהּ

מַשֶּׁהוּ טוֹב יִתְרַחֵשׁ
אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת
הוּא יִתְרַחֵשׁ וַאֲנִי
אֶהְיֶה נוֹכֵחַ לְקַבְּלוֹ
כְּמוֹ אֵם שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁבְּנָהּ עוֹמֵד לְהִוָּלֵד

הזנת תוכן: 8.6.2022

חזרה לדף הראשי "מה חדש בשירה"