נובלה בהשראת מקרה אמיתי שהתרחש
במלחמת יום כיפור

עורך: יקיר בן-משה
הוצאת רימונים

כשפורצת מלחמת יום כיפור, מוצאת עצמה מאירה וייס, נערה צעירה, קצת למעלה מעשרים, מלווה עשרות הורים שכולים, בהתנדבות מטעם משרד הביטחון.
שלושה זוגות הורים מתוכם, היא ליוותה באופן צמוד במשך כמה שנים (ושמרה איתם על קשר עד מותם) שותפה לשגרת חייהם: לארוחות, לביקורים בבית העלמין, לפגישות עם משרדי ממשלה, לשמחות, לריבים ולסודות. שלושה זוגות אלה הם הבסיס למחקר הראשון שלה לתואר שני באנתרופולוגיה , שעסק בשכול על הנופלים.

הנובלה "למראית אין", בעריכת יקיר בן-משה נכתבה בהשראת סיפורה של אחת המשפחות . היא עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973, מבוססת על מקרה
אמיתי, וחלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של המחקר שערכה המחברת.

בנובלה המציבה דילמות אנושיות ואתיות ונקראת בנשימה אחת, מציגה וייס בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973, בקרב הקשה על המיסורי.
במסגרת חקירתו את נסיבות מותו של בנו, מגלה קארול, גיבור הנובלה, מידע סודי הנוגע לניהול המלחמה ולמותו של הבן. לגילוי זה השלכות הרסניות על חיי הדמויות המעורבות בנסיבות המוות. לקולו של הגיבור הראשי מצטרפים קולות נוספים, ביניהם החיילים, חבריו לצוות של יוז'י, שנעזבו במדבר, של "כוחות הביטחון" ושל הסופרת.
שמות כל הנזכרים בנובלה בדויים, למעט שמה של הסופרת ושל כמה בעלי תפקידים מרכזיים בניהול הצבא והמדינה.

באוקטובר 2013, ימלאו ארבעים שנה למלחמה הנוראה ההיא. התזמון של הוצאת הנובלה לאור לקראת יום השנה הארבעים, משקף את תפיסתה של מאירה וייס שמלחמת יום כיפור 1973 לא הסתיימה. היא מחלחלת ומבצבצת בנו עד היום.

מאירה וייס (ילידת 1947) היא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף. בעבר כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה וכיושבת ראש האגודה האנתרפולוגית הישראלית. מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של ממשלת ישראל. מ-2011 מרכזת השתלמויות תהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביים וטראנסג'נדרים).
בעלת דוקטורט בהצטיינות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

פרסמה ספרים ומאמרים רבים, ביניהם "אהבה התלויה בדבר" (ספרית פועלים, 1991), העוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית" ואינה מותנית בדבר ו"הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית" (באנגלית, הוצאת אונ. סטנפורד, 2002).
נשואה+שניים ומתגוררת ברמת השרון.

על עבודת המחקר

מעמד ההורה השכול – היבטים של מרד, חשבון נפש והגשמה עצמית

עבודת המחקר של פרופ' מאירה וייס ראתה אור ב-1978, חמש שנים אחרי המלחמה, והיא מבוססת על מחקר רב שנים שעוסק בשכול על הנופלים. מחקר זה היווה פריצת דרך באנתרופולוגיה הישראלית שעד אז לא יכלה להכיל מחקר על נושא כמו שכול וגם לא קריאה ביקורתית של שכול במלחמה.
וייס הגיעה למסקנה שאי אפשר להבין ולחקור בכלים מדעיים את הסבל שעובר על הורים בעקבות מות ילדיהם. במקום זה, היא מתמקדת בהיבטים החברתיים של השכול ובודקת את גווני התנהגותם של הורים אחרי מות ילדם, התנהגות המתבטאת בקונטקסט חברתי. וכך, גם כשהיא מתארת חלומות, היא דנה בשימושים שעושים השכולים בחלומות בהקשרים חברתיים שונים.

במחקר על הורים שאיבדו את בנם במלחמת יום כיפור מצאה וייס שאחרי מות בנם, כל אחד ואחת מההורים עבר תהליך של סקירת חיים, מרד ודרישה להגשמה עצמית כאן ועכשיו. תהליך זה התרחש בארבעה תחומי חיים: זוגיות ואינטימיות, עבודה, מעמד חברתי, ומשפחה רחבה. במהלך סקירת החיים , כל אחד ואחת מההורים חווה תחושה של החמצה בניסיון להגשים את עצמו ולקבל את המגיע לו, לפי תפיסתו או תפיסתה, בכל אחד מתחומי החיים הללו. בעקבות תחושת ההחמצה והכישלון, עלה מרד, שבו השכול או השכולה התקוממו נגד כישלונם בעבר, ודרשו הגשמה עצמית באותם תחומים כאן ועכשיו.

בעוד שמחקרים אחרים התבססו על שאלונים וראיונות מובנים, וייס בחרה לעשות שימוש בתצפית משתתפת מעמיקה, צמודה וממושכת במחקרה על ההורים השכולים. היא הפכה לחלק מהנוף המשפחתי והייתה עימם בהקשרים שונים כמו: בזמן הארוחות, במהלך פגישות עם אורחים, במשרדי ממשלה או בטקסי זיכרון. היא שמרה איתם על קשר עד מותם.