מאת נירה תובל

הספר החושף באומץ גוף ונפש, מגולל סאגה עשויה מלאכת מחשבת המאתגרת את הקורא. חייהן של חמות וכלה נשזרות במרחבי הזמן כפיסות תצרף. זהו ספר על חיים ומוות, על אובדן ועושר, על אהבה, סקס ובגידה. עלינו, האנשים שאנחנו ואלה שלעולם לא נהיה.

בספר 425 עמודים. ההתרחשויות אינן בסדר כרונולוגי. 59 הפרקים מאירים, כל פרק במקומו, את הדמויות והעלילה. אחדים מהפרקים הם כסיפור בפני עצמו.
בטבורו של הרומן סיפורן של שתי נשים, חמות וכלה. שרינה, ילידת רודוס שנעוריה עברו עליה בצל מלחמת העולם השנייה. היא עלתה בגפה לירושלים, נישאה לבן ממשפחה עתירת נכסים. שמות בניה הם שמות מלכים: שאול, דוד וסלומון. בנה הבכור נישא ליסכה.

יסכה ילידת ירושלים, היא בת יחידה להוריה. מצד אביה המדען היא נכדתם של רב, מקובל ירושלמי ס"ט ורעייתו השנייה, מבנות אשכנז ומצד אמה היא נכדתם של רופא ורעייתו, שניהם ילידי גרמניה שעלו לירושלים לפני מלחמת העולם השנייה.
לשאול עסקים באירופה ובישראל ויסכה מגדלת בגפה את ארבעת בניהם שלשלושה מהם שמות מלאכים: שראל, מיכאל, רפאל ודניאל.

העלילה מתרחשת במקומות שונים בארץ ובעולם ובזמנים שונים. ייחודה הוא באופן בו היא סוחפת את הקורא אל נבכי חייהם של הגיבורים ומעמתת אותו עם הבחירה לוותר על שיפוטיות מול מלחמה, בגידה, הורות, תאונות, תככים, יצרים ועוד רגעים שצפים בחיים של כולנו בהם עלינו לבחור.

אילן שיינפלד בסיום העריכה:
"בימים האחרונים עבדתי עליו כמוכה דיבוק, נדהם למול סגירת הקצוות שחוללת בו. זה בהחלט מסחרר. הספר הזה דרמטי מאוד, אבל סיומו מנחם. מלטף".

גם אם השמות בדויים והאירועים יצירי דמיון, הספר משקף מציאות. חלקים ממנו קדמו לדברים שהתרחשו, ודמויות שעליהן כתבתי הגיעו אל חיי. איני יודעת עוד היכן עובר הגבול בין הדמיון למציאות".
זהו ספר הפרוזה השלישי מאת המחברת. קדמו לו רומן ארכיאולוגי "אמונה עיוורת" ורומן היסטורי "מכתבים לאשכול" וכן ספר שירה, ספרי קורות חים ועוד.

הספר פורץ דרך במבנה ובכמיהה להיקרא בעולם שממעט לקרוא. קריאתו תאפשר ליהנות מחוויית השיתוף הדיגיטלית ולקחת חלק בשיח סביב העלילה והדמויות; להצטרף לקהילה מתהווה ולהימנות עם חלוצי העולם החדש של אוהבי הספר באמצעות סריקת קוד QR.

הרומן יוצא לאור בעיצומו של משבר הקורונה, משבר שהשפעתו על הוצאות הספרים וחנויות הספרים קשה. זהו סדק דרכו אור של תקווה להחזיר לחיינו את המילה הכתובה. בקריאת פרקים ממנו, או כולו, הקורא שותף לכמיהה ולהגשמה לא לוותר על קריאת הספרים, דבר שהוא חלק מהמהות שלנו כאנשי תרבות וכבני עם הספר. 

קטע מתוך הספר

יסכה
ראש פינה
שבוע חלומי ובלתי נשכח בילה רוני אהובה בבית הקטן אותו ירשה וטיפחה. זאת הפעם הראשונה בה היה להם זמן להתרגל זה לגופו ולנשמתו של זה.
בימים טיילו בסביבה, ביקרו ביקב קסום ברמת הגולן וקנו יין משובח, האריכו לסעוד במסעדה ששכנה במבנה עץ כפרי וטיילו בחורשות קסומות. בערבים נשארו בבית, אוכלים ארוחות פשוטות ופורשים מוקדם למיטתה. הוא אהב את גופה בין הסדינים הצחורים, היא למדה לחלוק את חדר האמבטיה שלה עם גבר, עם ריח גופו וחפציו. היא למדה לפנות לו מקום. זה עניין של הפרדה בין תפל לעיקר אמרה לעצמה כשחיבק אותה סתם, באור יום ונשק לה בתשוקה גלויה ומבורכת. מדי יום חשפו מעט יותר. סיפורים על בני הזוג שלהם, על ילדיהם. הוא לא התלבש כשיצא מהמיטה, היא הפסיקה לכבות את מנורת הקריאה כשהפשיט אותה, והניחה לו להביט בגופה העירום. מבט עיניו היה חם ואוהב והיא למדה להירגע והניחה לו לפסק את רגליה ולהביט בה כשעינג אותה בידיו. הריגוש היה כל כך גדול, היא ביקשה ממנו לחדור אליה וכמעט, כמעט קראה לו אהובי כשאברו העיר בה תאים רדומים, ידיו על פלחי אגנה ושפתיו במורד צווארה.
הם לא הביטו בשעון. כשהיו רעבים אכלו ושבו למיטה. כשטבלה באמבט הוא הצטרף וסיבן את גופה. הם לא דיברו על העבר, על השנים בהן הקשר ביניהם נקטע.

"בואי אתי," הוא ביקש. היא נענעה בראשה לשלילה. "אני לא יכולה."
"את יכולה. דבר לא עוצר מבעדך. בואי, נסע יחד למקומות מרהיבים. הלילות שלנו יהיו בדיוק ככה. בואי."
"אני לא יכולה," אמרה בנחישות, והוא ענה "יום אחד את תרצי, ואז תגלי שאת יכולה. זה עניין של בחירה בחופש. תחשבי, אני מפציר בך לחשוב על הזכות שלך לחופש."

בלילה האחרון כמעט ולא עצמו עין.
"חיים רק פעם אחת," אמר לה והשתתק. גם היא שתקה. כול כך הרבה חלומות ומאוויים היו באותה שתיקה. שני מכרים ותיקים ששילבו ידיים בחושך, דיברו על המון דברים ושתקו על אהבה, געגועים ואושר.

הוא נסע והיא נותרה עם אותה שאלה פתוחה ולא ידעה האם החופש הוא להיות עם מי שבא לה, לספק את תאוותיה. כשהגעגועים שבו ועטפו בגלים והכבידו על נשימתה שאלה את עצמה, האם החירות היא בעצם לא לאהוב את אף אחד ולעולם, לעולם לא להתגעגע.

היא חזרה אל ביתה בכפר שמריהו, הבית בו גרה עם שאול בעלה, בו גידלו את ארבעת בניהם שבגרו ועזבו. יסכה לא ידעה כיצד לנהוג ולבסוף החליטה שתחלוק עם שאול בעלה את מיטתם. היא לא רצתה לעורר גלים, בסתר לבה הודתה שעדיין התגעגעה אליו לפעמים.
שאול הגיע ונשק ללחיה באיפוק, אך היד שאחזה בכתפה הייתה אדנותית ומשייכת וריח מי הגילוח שלו המס אל לבה.
בשקט שהשתרר היא חשה כאילו שאול שואל אם יש לה מישהו אחר. ולך? רצתה לשאול, עדיין סבוך באותו רומן? האם אי פעם אהבת אותי, והוא רצה להגיד לה שהוא מחפש, נואשות, מהיום בו פגש אותה, את המפתח לליבו בשבילה.

הם עלו לחדרם, כול אחד מהם התארגן לשינה בחדר האמבטיה שלו. הטלפון של שאול הבהב והוא ביקש את סליחתה ויצא מהחדר. כששב, היו עיניה עצומות. על צג הטלפון שלה הבהבה הודעה חדשה. היא קראה אותה רק אחרי ששאול נרדם.
"לילה טוב אהובתי. תתקשרי אלי אחרי שהוא ייסע חזרה, אוהב ומתגעגע, רוני."
היא מחקה את ההודעה, הסתובבה, נצמדה לגבו של שאול ונשמה את ריחו אל קרבה. אני אוהבת אותך היא לחשה. בלב הזה ששברת, גם אחרי שאלך ממך כול החיים אהיה שלך.

הזנת תוכן: 24.3.2021

חזרה לדף הראשי "מה חדש בספרות"