מתוך הספר "כעפר הארץ"
מאת צדוק עלון
אני זוכר בבהירות רבה את היום שבו רחמונה בא להודיע להורַי על מות שרה אשתו.
אותו יום היה בהיר מאוד. ישבתי על המדרגות שהובילו לחצר ביתנו, וכמנהג הילדים הקטנים שיחקתי בגלעיני המשמֵש (הייתי מסתכל עליהם ועורך השוואות דמיוניות בין צבעם החום לצבעו הלבן של היום). ואז הופיע רחמונה. הוא עלה במדרגות במהירות רבה, דילג מעל גלעיני המשמש, נכנס לבית הורַי בבהלה ובסערת רגשות, ומייד סב על עקבותיו כדי לנשק את המזוזה (אף כי המנהג היה רגיל אצלו, לא היה ברור אם רצה לקיים את המצווה או שמא רצה לרצות את הורַי). אימי הגישה לו משקה קר, והוא לגם ודיבר בלהט ובמקוטעים.
רחמונה היה נשוי עם שרה דודתי, אחות אבי. רחמים היה שמו, עובדה שנודעה לי שנים רבות אחרי שהכרתי אותו כרחמונה. הם היו בעל ואישה קשי יום אבל נאיבים במידה שאינה מצויה, עד כדי כך שמי שלא הכירם היה משוכנע כי תמימותם היא ביטוי לתחכום ציני, בעוד שמי שהכירם לא היה יכול לטעות בטוב ליבם ובכוונתם הטהורה.
פעם, למשל, התלונן חבר של אבי כי הרופא נאלץ להתקין שן זהב בפיו, ושרה, שנכחה בשיחה, איחלה שהלוואי שיהיו כל שיניו מזהב. השכן של אבי הביט בה בזעם ונזף בה, והיא נבהלה כי לא הבינה מה היה חטאה. בפעם אחרת, כשראה רחמונה את שכנו הקירח והוא עוטה פאה נוכרית, שאל אותו בפליאה אם הסתפר לאחרונה. השכן נתן בו מבט מזרה אימה, וסינן מבין שיניו מילים לא ברורות. שרה ורחמונה מצידם פשוט לא הבינו כי התנהגותם יכולה להתפרש כלעג.
השם רחמונה ("רחמונה המסכן", כך היו מכנים אותו) הוענק לרחמים מתוך כך שהיה קל לניצול. הוא הסתובב פה ושם ועבד כסבּל, וכולם הכירו סיפור שהוא עצמו היה מספר בגאווה גדולה: כיצד הסכים להעביר על גבו מקרר לאחד מגבירי העיר לא תמורת כסף אלא תמורת ארוחת צהריים באחת ממסעדותיו של אותו גביר. גבו נשבר והוא הזיע בחום אוגוסט, אבל ההתפארות על שאכל צהריים במסעדת יוקרה, ועוד לגם שם מרק כמנה ראשונה – זו הייתה יקרה בעיניו יותר משכר עבודתו, שהיה אמור להיות גבוה עשרות מונים. סיפור אחר שהרבו לספר על אודותיו היה כי פעם, כשחצה את הכביש באור אדום, תפס אותו שוטר שבמקרה היה גם שכנו.
השוטר השכן רשם לו מייד דו"ח. רחמונה לא התווכח עימו; אדרבה, כמו הבין בחושיו שהמערכת השלטונית מצפה מן השוטר להענישו, צידד במעשה, ואילו השוטר, אף שבנקל היה יכול לפסוח על התקרית, חיזק את הרגשת האשם של רחמונה; הוא נהג להתפאר באותו קנס לפני דרי השכונה, וכולם היו צוחקים, וצוחקים בקולות רמים יותר כשרחמונה היה מצטרף לצחוק הכללי ואומר, הוא שוטר, הוא צריך למלא את חובתו.
השם רחמונה הוענק לרחמים גם בשל היותו נשוי עם שרה. שרה הייתה מנקה בתים של עשירים ומבשלת להם, ונאמר עליה כי מי שנשוי עימה זקוק לרחמי שמים. מספרים כי פעם ניקתה את הרדיו והפעילה אותו בטעות, וכשבקע ממנו קול של גבר ברחה על נפשה, ולא הסכימה בשום פנים ואופן לחזור לעבוד שם. גם בבתים שבהם היה כלב (היו אז מעטים כאלה) לא הסכימה לעבוד, ולא רק מפני שפחדה מכלבים אלא גם מפני שהכלבים נראו לה חורשי מזימות. לימים, כשהורַי נאלצו לשמור על כלבתה של אחותי (שנסעה עם בעלה בשליחות לחו"ל), היה טקס גדול מתרחש בינה לבין הכלבה, ורק בשל אמונהּ באבי שהבטיחהּ כי הכלבה לא תעשה לה מאומה (כל"ב – ראשי תיבות "כולו לב", היה אומר לה), הייתה נכנסת לבית הורַי, וביושבה מכנסת את רגליה תחת שמלתה המשתפלת, ורגליה נוגעות־לא־נוגעות ברצפה.
עוד מספרים על שרה שפעם עבדה כמנקה בביתה של גברת מכובדת שנהגה לחבוש כובע רחב ועישנה סיגריות בפומית (כמה אדום מהאודם שלה נדבק בסיגריות, הייתה שרה מספרת לנו). שכרה היה שישים גרוש (שהיה שכר גבוה). בסוף היום הגברת חיפשה בארנקה ההדור, ולאחר שלא מצאה בו מעות, פשפשה עוד ומצאה שטר של לירה ישראלית אחת. היא התלבטה רגע, ומבין סלסולי העשן שעלו מסיגרייתה, שהפומית האריכה אותה, הגישה את השטר לשרה. אך שרה, שעמדה מרחק מן היד המושטת, לא הבינה מה עליה לעשות. מקץ רגע, כשהתקרבה ליד המושטת, אמרה הגבירה, הנה לך לירה אחת. שרה נטלה את השטר והביטה בו מכל צדדיו. זה דייג, שרה אמרה (על הלירה בימים ההם התנוססה תמונת דייג), והגבירה הסבירה כי אין לה עודף. אני נותנת לך את מלוא הסכום, ואני מצפה שתזכרי זאת, הוסיפה, ושאפה עשן, והעשן הסמיך שהסתלסל מהסיגריה הסתיר את התרגשותה של שרה. אני זוכר כמה שמחה שרה. היא התפארה בשכרהּ והראתה את השטר לכל עובר אורח. וכשבאה רוח ירושלמית קרירה והעיפה את השטר מידהּ, היא פלטה קריאת הפתעה והחלה מנסה לעצור את מנוסת השטר תוך שהיא מקללת את הנסיבות שגרמו להתעופפותו. אך הרוח הייתה חזקה, וכל ניסיונותיה להשיג את השטר עלו בתוהו. להפתעת כולנו, בשלב כלשהו שרה נעצרה, אף על פי שלא מיצתה את כל יכולתה לצוד את השטר, מלמלה בקולה מיני דברים, ואמרה בשלווה, כפרה, בטח ימצא את הכסף אחד עני וייהנה ממנו.
רחמונה ושרה היו פוקדים את בית הורַי מדי יום, בין אם ביחד ובין אם לחוד. תמיד סירבו להצעת אימי לכיבוד קל או לשתייה קרה ביום קיץ חם, והתנגדותם הייתה נמרצת כאילו אם ייעתרו לכיבוד חלילה ינצלו בכך את הורַי (מובן כי הורַי הבינו לנפשם והיו מגישים להם תמיד מיני כיבוד ושתייה). בכניסתה שרה הייתה מנשקת את המזוזה בטקס מופגן, כחוששת שמא יחשדו בה שחצתה את סף הדלת ללא נישוק המזוזה, ולאחר שהייתה מנשקת את כל דרי הבית הייתה מתיישבת, ופיה לא שתק עד שעזבה. ולאחר שעזבה הייתה תמיד חוזרת, מנשקת שוב את המזוזה, שואלת אם לא שכחה משהו ואם הורַי רוצים שתביא להם דבר מה מהשוק וכדומה, נפרדת לשלום ואומרת, טוב שחזרתי; כך נישקתי את המזוזה פעמיים. רחמים גם הוא היה דברן גדול, ומרבית דיבוריו נסבו סביב אשתו שרה שעשתה כך וכך לטובה, ושנתנה לעני זה או אחר נדבה, ושניקתה את בית מעסיקהּ לתפארת וכדומה.
אנו ילדים קטנים היינו. עודף דיבורם ופזיזותם השרו עלינו אווירה של שלווה, כמו אין דאגות אחרות זולת אותן דאגות פעוטות הערך שעליהן סיפרו רחמונה ואשתו שרה להורַי. לאבי ולאימי הייתה סבלנות אין קץ לשניהם ולשאלותיהם הפתטיות, ואנו בחושי הילדים שלנו הבנו כי כל מי שהכירם התייחס לזוג או ברחמים או בציניות נצלנית.
באותו יום בהיר מאוד שבו עלה רחמונה במהירות במדרגות ביתנו ובפיו הבשורה המרה על מות אשתו, הוא תיאר במשך שעה ארוכה ששרה הרגישה לא טוב. בשעה הבאה הוא הרחיב כיצד מיהר עימה לחדר המיון, וכמה מזל היה להם שקיבלו אותם מייד. הייתי ילד, אך עודני זוכר את האור שהיה נסוך על פניו כאשר סיפר שאפילו שהיו כמה חולים שהמתינו לפניהם, את שרה קיבלו לטיפול במהירות וללא תור. כמה שמח; כמה קורת רוח חשתי אני, וכמה הקלה ניכרה בפניהם של הורַי שהנה סוף סוף נעשה צדק, וברגע האמת זכו רחמונה ושרה ליחס מתחשב. היה לנו מזל גדול שקיבלו אותנו מייד, הוא אמר שוב ושוב. הורַי ציפו לשמוע את סוף הסיפור, אך דיווחו של רחמים התארך. אפילו שהיו עוד לפנינו, העלו אותה למעלה, המשיך בשלו, וּודאי היה ממשיך כך לולא ביקשו הורַי שיספר כיצד הסתיים ביקורם בבית החולים. ״היא הייתה למעלה, ולי לא נתנו לעלות אז נשארתי למטה וחיכיתי, ובסוף באו וקראו לי להיפרד ממנה. מה אגיד לכם, היא נחה. הרופאים לא הצליחו להציל אותה. היא נפטרה, מה לעשות. אבל לפחות קיבלו אותה ללא תור״. ובמילים אלה סיים.
אני הייתי עד למחזה הזה, והתמונה שנחרתה בזיכרוני היא הורַי הסופקים את ידיהם על פניהם, וכמבקשים להחיות את המתה שואלים שוב ושוב כיצד ייתכן שהרופאים לא הצליחו להצילה, וליד הורַי עומד רחמונה ופניו מוארים בזוהר. כזה היה – ברור היה לו שאשתו תלך לעולמה אך לא ברור היה לו כלל שיקבלוהו אי פעם ללא תור.
תקופה קצרה אחרי מותה של שרה הלך רחמונה לעולמו. עד שהלך לעולמו היה מסתובב בינותינו, אך אנו לא חשנו כלל בנוכחותו. אין בכוחי להסביר את הסיבה לכך – מציאותו כמו נשתטחה והפכה לתמונה דו־ממדית.
לפני ימים אחדים אכלתי משמש, ובאחת נזכרתי בסיפור זה שהתרחש לפני עשרות שנים. הבטתי במשמש ונזכרתי בשלווה שהשרו עלינו השיחות וההמולה שהיו רחמונה ואשתו מביאים בכסילותם לחיינו. נגסתי במשמש לאיטי. צבעו הכתום הזכיר לי את ילדותנו שבה לא ידענו להבחין בין דו־ממד לתלת־ממד, ושבה דמה בעינינו כל העולם לתמונה אחת גדולה נצחית וחובקת כול אשר שזורים בה צבעים יפים – מצבעם החום של גלעיני המשמש ועד לצבעם הבהיר של ימות השבוע. כמה היינו מאושרים אז אף מבלי שידענו שעלינו לרצות בכך.
והנה עתה החלה מתחדדת התמונה הגדולה ורחבת הידיים שהתפוגגה במשך השנים במעמקי זיכרונותַי, והצבעים הרבים שבהם בירך אותנו בורא עולם החלו מתערבבים בה, ובתוך כך שמתי לב כי מתערבבים אצלי גם רחמונה האיש ודמותו. העמקתי להתבונן ברחמונה – בשמחה שהאירה אותו כשסיפר שקיבלו אותם ללא תור, ונדמה היה בעינַי שבימיו האחרונים לא התפוגג רחמונה האיש אלא בשמחתו הבראשיתית נכנס אל הנצח – נצח ילדותנו – לשכון שמה בשלווה עם שרה אשתו ועם דמויות ילדותנו הנצחיות.
הזנת תוכן: 17.1.2021
