שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו
של איש רוח מקובנה
מאת: ישראל קפלן
עורכת מדעית: ד"ר עדה שיין, פענח את מחברות אביו: שלום אילתי 

ליהודי פולני אחד [...] יש טענות חמורות כלפי. בגללי חשבו אותו כאן שקרן, הוזה [...]. הוא היה בלנדסברג (כ־ 60 קילומטרים ממינכן) ופגש שם כמה ליטאים מקובנה. באחת השיחות הוא סיפר להם שפגש לא מזמן קובנאי אחד, מורה, סופר, ישראל קפלן. נו, הם התנפלו עליו: מה אתה מבלבל את המוח, הקפלן הזה כבר מזמן שוכב לו על הגב באדמה! ולא עלה בידו בשום אופן לשכנע אותם שעודני חי [...] אני כבר אינני, [...] גם לפי השכל הישר עצמו [...] לא ייתכן שישראל קפלן עדיין יהיה היום בחיים במקום כלשהו... ואילו הסיסמה שלי הייתה דווקא: לא אמות, כי אחיה ואספר!

יומיים לאחר השחרור מעול הנאצים, בשעה שעדיין שהה במחנה אלאך שבקרבת מינכן, השיג ישראל קפלן נייר ועיפרון זעיר בתמורה למנת המזון הדלה שלו, ומיד החל לכתוב את יומנו. קפלן, היסטוריון ואיש חינוך יליד קובנה, העלה על הכתב את קורותיו בצעדת המוות בשלהי המלחמה, את שמחת השחרור ואת תלאות השיקום הארוך והמייגע במחנות העקורים בגרמניה. תיאוריו, מקצתם ביידיש עסיסית וקולחת ומקצתם בעברית מליצית על שלל מכמניה, שופעים הומור נפלא היונק מתוך מקורות יהודיים ומתכתב עימם. על דפי היומן גם שפך את מר ליבו כשנודע לו על גורלן המר של אשתו לאה ושל בתו יהודית. עד מהרה התמסר קפלן לאיסוף עדויות בקרב הניצולים והיה לאחד מראשי הוועדה ההיסטורית המרכזית שהקימו הניצולים היהודים במינכן. לצד הכתיבה האישית תיאר קפלן גם את המתרחש במרחב הציבורי במחנות, ציין שמות של פעילים בקרב שארית הפליטה ואף מתח ביקורת נוקבת על התנהלות הציבור היהודי במחנות העקורים.

לא אמות, כי אחיה ואספר! הוא מסמך מרגש ורב־ערך המתעד את גבורת ההישרדות ואת השמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים.

ישראל קפלן, ההיסטוריון והסופר בעל השם, החל לכתוב את רשימותיו ביידיש ובעברית מיד לאחר שחרורו סמוך לדכאו. הרישום הראשון הוא מתאריך ה-2 במאי 1945, יומיים בלבד לאחר שחרורו של קפלן, והאחרון מתאריך ה-1 בדצמבר 1946. החלק הראשון של כתב היד, שנכתב במהלך מאי 1945, משחזר את החודש האחרון של המלחמה ומתאר את צעדת המוות, הציפייה לשחרור ובעיקר את חוסר הוודאות והכאוס האדיר ששרר בשלבי המלחמה האחרונים. בהמשך עוסק קפלן ברשימותיו בתיאור תהליך שיקומו האיטי וקשיי החלמתו, בקושי להשיג מזון ובקושי להכילו, בחזרה לפעילות ספרותית ולכתיבה ובמפגשים רבים עם ניצולים שונים המתרכזים בגרמניה לאחר השחרור. במהלך מפגשים אלה הוא דולה כל העת מידע על נספים ומתעד שמות רבים ברשימותיו, במקביל הוא מתאר את ניסיונותיו להשיג מידע על גורל בני משפחתו הקרובה ועל הדרך שבה גילה כי אשתו ובתו נספו וכי בנו שרד. בהמשך עלה בידו להביא את בנו אליו לגרמניה. דרך רשימותיו של קפלן למדים במידה מסוימת גם על פעילות הוועד היהודי המרכזי במינכן ועל ראשית פעילות תרבותית וספרותית בקרב העקורים.

שלום קפלן- אילתי, נולד ב-1933 בקובנה, ליטא, להוריו ישראל קפלן, מורה, סופר והיסטוריון, ולאה גרינשטיין, אחות ומשוררת. ב-1937 נולדה אחותו יהודית. ב1941 הוכנסו לגטו. בפברואר 1942 אביו הוגלה לגטו ריגה ומחנות הריכוז בלטביה. ביוזמת אמו הועברה אחותו בסוף 1943 למסתור אצל ליטאים בעיר, ובאפריל 1944 ,אחר הישרדותו מאקציית הילדים, הוברח גם הוא למסתור. בסוף יולי שוחרר על ידי הצבא האדום. אמו נספתה בעת פינוי גטו קובנה, אחותו נמסרה לגסטאפו על ידי נותני החסות. שנה ראשונה אחר השחרור אומץ בקובנה ע"י משפחת דינר, ולאחר מכן עבר לבית הילדים ובית הספר היהודי בעיר. עם סיום מלחמת העולם נודע שאביו שרד את מחנות הריכוז, והוא פעיל במחנות הפליטים של מערב גרמניה באיסוף עדויות הניצולים ותיעודם. קרן שיזם הצ'פליין קלויזנר מצבא ארה"ב בגרמניה סייעה להבריח אותו בתחילת 1946 מבריה"מ , ולאחר מכן דרך נתיבי בריחה נוספים הועבר למינכן, שם פגש את אביו. בסוף אפריל אותה שנה עלה ארצה במסגרת עליית הנוער באנייה שמפוליון. עד אחרי מלחמת העצמאות חי אצל דודים בת"א משם עבר לקיבוץ תל-יוסף. סיים את לימודיו והפך לחבר הקיבוץ.
ב-1961 סיים לימודי חקלאות באוניברסיטה העברית וב-1962 לאחר נישואיו הצטרף לקיבוץ יוטבתה. סיים את הדוקטורט בפקולטה לחקלאות ברחובות ומונה למרצה בפקולטה. ב-1974 עבר לירושלים בה הוא מתגורר עד היום. היה חבר הצוות הבכיר בשירות לשמירה על איכות הסביבה במדינה. מ-1981, במשך 13 שנה עבד ביד בן-צבי כמרכז מערכת הרבעון "קתדרה".
ב-1995 פרש לגמלאות ומאז הקדיש את מירב זמנו לכתיבה ואיסוף חומר היסטורי הקשור להוריו.
ב-1999 ראתה אור האוטוביוגרפיה הספרותית "לחצות את הנהר" (כרמל ויד ושם) – זכרונותיו מתקופת השואה - שכתיבתה ארכה 20 שנה. הספר יצא בארבע מהדורות. בעקבות יציאת "לחצות את הנהר", התארגנה קבוצת ילדים ניצולי מסתור יוצאי ליטא שערכה שורה של מפגשים ויזמה מיפקד של "ילדים" כמוהם ברחבי העולם. את הרשימה המפורטת, בת 165 שמות של ילדי מסתור שניצלו בליטא מסרו כאות הוקרה סמלי למוזיאון היהודי בווילנה, ליד ושם ולמוסד המקביל בארה"ב.
במקביל הוציא בהוצאת כרמל שירים, מכתבים ורשימות על חייה ויצירתה של אמו (2010).
נשוי למרים לבית כוכבי, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים. מתגורר בירושלים מ-1974 (כ-45 שנים).

ד"ר אלה פלורסהיים עורכת ראשית, הוצאת יד ושם בעבר שימשה עורכת משנה של כתב העת תכלת, וכן הייתה רכזת הפרסומים של מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. במחקרה עוסקת בניצולי השואה במחנות העקורים בגרמניה ובגילויים של עיסוק בלשון יידיש בקרבם. את עבודת הדוקטור כתבה במסגרת האוניברסיטה העברית.

הזנת תוכן: 6.4.2019

חזרה לדף הראשי "הוצאת יד ושם"