שירת הקיום של אריה סיון

עופר חן

אריה סיון (2015-1929) היה מן המשוררים המזוהים עם 'חבורת לקראת', שהתגבשה בשנות החמישים. חברי הקבוצה, ובהם משה דור, נתן זך ובנימין הרשב, ביקשו להתרחק מן הפואטיקה המגויסת, שאפיינה חלק ניכר מן השירה העברית בת-זמנם, ולהשיב את השירה אל הממד הקונקרטי של מציאות החיים ביום קטנות. אולם אצל סיון ההתרחקות מן הלשון הנשגבת נקשרה בתפיסה רחבה יותר של מהות השירה. לשיטתו, ככל שהשיר מסיר מן המציאות את המליצות האידיאולוגיות, הוא חושף את יסודות הקיום הקמאיים ביותר. במובן זה, הפואטיקה של 'לקראת' מקבלת אצל סיון משמעות קיומית. תכליתה של השירה היא לבחון מה נותר מן הקיום לאחר שהוסרו ממנו ההנמקות האידיאולוגיות, הלאומיות והדתיות. ביטוי מובהק למשנתו הפואטית נמצא באסופת שיריו - אישרורים (1981). 

ייחודו של סיון בולט, אם כן, על רקע אופייה האידיאולוגי והמגויס של הספרות העברית בתקופתו. כנגד הנטייה לראות בספרות ביטוי לערכים לאומיים, היסטוריים או חברתיים, שירתו של סיון מבקשת להשעות את ההצדקות האידיאולוגיות ולחזור אל הסיטואציה הקונקרטית. אין פירוש הדבר שהמשורר אדיש להיסטוריה, למפעל הציוני או לגורל היהודי. נהפוך הוא: נוכחותם ניכרת היטב בשירתו, אלא שהם אינם מקבלים אצלו את המבע האידיאי הנשגב שהיה מקובל בשירת התקופה. לשיטתו, אין בהצדקות האידיאולוגיות כדי למצות את משמעות הקיום. השאלה שסיון מעלה שוב ושוב, במישרין ובעקיפין, היא מהי משמעות הקיום האנושי לאחר שמסירים ממנו את שלל ההנמקות האידיאיות הנשגבות.

מבחינה זו, זיקתו של סיון לארץ ישראל חשובה במיוחד, שכן הארץ מצטיירת בשירתו כמרחב של שייכות. אם אצל אורי צבי גרינברג, למשל, יכולה ארץ ישראל להופיע בדימוי טעון ומיתי כגון 'ארץ לוהטת כגחלת', הרי שאצל סיון היא חוזרת דווקא למידותיה הארציות. אין בכך הפחתה בערכה של הארץ אלא שינוי במקור המשמעות שלה. הארץ חשובה לא מפני שהיא מגשימה רעיון, אלא מפני שהיא המקום שבו מתקיימים חיים ממשיים.^[1] דוגמה לכך מצויה בשיר 'עיר אוכלת צליה', המתאר את החיים הקונקרטיים בתל-אביב: 'דִּיזֶנְגוֹף / פְּרִישְׁמָן, בֶּן יְהוּדָה / הַיַּרְקוֹן, / לְבַקֵּשׁ אֶת צִלֵּיהֶם הַפְּרָטִיִּים אֲשֶׁר הִטְמִינוּ / טֶרֶם יְצִיאָה / בְּכָל מִינֵי מַחְבּוֹאִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים. מִתּוֹךְ תִּקְוָה / שֶׁזּוֹ הַפַּעַם יִנָּצְלוּ מֵאֵשׁ-הַשֶּׁמֶשׁ / וּמִמְּלִיחוּת-הַיָּם, / מִתּוֹךְ תִּקְוָה / שֶׁעוֹד אֶפְשָׁר יִהְיֶה / לְהִתְקַשֵּׁר אֲלֵיהֶם מֵחָדָשׁ, / כְּמוֹ אֶל כְּלָבִים, לָלֶכֶת / בְּעִקְבוֹתֵיהֶם / מֵעֵץ לְעֵץ, וּמֵעַמּוּד שֶׁל מוֹדָעוֹת / אֶל לוּחַ-מוֹדָעוֹת אַחֵר / וּמְשָׁרְשֵׁי גָּדֵר חַיָּה אֶל פַּח-אַשְׁפָּה בְּצֵל / גָּדֵר'.

משמעות הקיום אינה גנוזה, אם כן, באנדרטאות או בסמלים לאומיים, אלא פזורה בפרטים הפרוזאיים של מרחב החיים הקונקרטיים - ברחובות, בעצים, בלוחות המודעות, בגדרות ובפחי האשפה. אפילו הביטוי 'צִלֵּיהֶם הַפְּרָטִיִּים' משמעותי בהקשר זה: העיר אינה משמרת את העבר באמצעות אתוס היסטורי גדול מהחיים, אלא באמצעות חוויות פרטיות וקונקרטיות; הזיכרון הפרטי נטמע בנוף העירוני, והנוף העירוני מקבל את משמעותו מתוך החיים הפרוזאים שהתקיימו בו.
המתח בין הקונקרטי לנשגב משתקף גם מלשון השיר. סיון משלב מטבעות לשון נשגבות השאולות מהספרות התורנית, ודווקא באמצעותן הוא מטשטש את הגבול שבין קודש לחול. משל לכך נמצא בשיר 'בלבול גרביים', המתאר את יציאת הדובר 'לְהַשְׁתִּין בְּטֶרֶם שַׁחַר טַל כִּסָּה / בְּכָל כָּבְדוּ אֶת הֲמוֹנֵי הָעֲשָׂבִים'. הפעולה הגופנית והפרוזאית ביותר מתוארת באמצעות לשון חגיגית. בהמשך מדמה הדובר את הרוח המזרחית לזקיף ה'שׁוֹאֵל סִיסְמָה מֵאַיִן בָּאתִי וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ'. השאלה, שמקורה במסכת אבות (ג, א), מזוהה עם תהייה קיומית רחבה, אך אצל סיון היא אינה עולה מתוך דיון הגותי מופשט, אלא דווקא מתוך סיטואציה גופנית, יומיומית וטריוויאלית.
סיון אינו רק מנמיך את הלשון הנשגבת אלא מחזיר את השאלה הקיומית, המשנאית, אל המקום שבו היא מקבלת את משמעותה הממשית - אל מרחב חייו הקונקרטי של האדם. דווקא משום כך אין לראות בשימוש בלשון המקורות, לתיאור המציאות הפרוזאית, פרודיה בלבד. סיון אינו מבטל את הנשגב אלא בודק את אפשרות קיומו בתוך החולין. השאלה 'מֵאַיִן בָּאתִי וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ' אינה מאבדת ממשמעותה הקיומית משום שהיא נשאלת אגב הליכתו של אדם להטיל את מימיו. נהפוך הוא. היא נעשית ממשית ומהותית יותר מכיוון שהיא מתקיימת בתוך מציאות החיים הפרוזאית, ולכן לא ניתן להפריד לחלוטין בין קודש לחול ובין נשגב לקונקרטי. אצל סיון, המפגש ביניהם מאפשר לראות כיצד רעיונות גדולים נטמעים בתוך מציאות הקיום האנושי, הפרוזאית ביותר: קימה בבוקר, השתנה, וכו'.
המשך לאותה גישה נמצא ביחסו של סיון להירואיקה הלאומית. כאן ההנמכה הלשונית מצטרפת לביקורת חברתית ותרבותית. הלחימה וההתמודדות עם אתגרים ביטחוניים אינם מוצגים כחלק הכרחי מתהליך של תחייה לאומית או ממימוש החזון הציוני, אלא מתוך הקשר קיומי בסיסי - השאיפה הקמאית לחיים. בשיר 'סיפור על סבתא' מוצגת 'הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל', כ'מִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח-הַמִּחְיָה''. הניסוח הזה מבטא שינוי של נקודת המבט: במקום לשאול מהו הערך שעליו נדרשת החברה להילחם, מצביע סיון על המניע הקמאי ביותר ללחימה.
עיקרון דומה משתקף בשיר 'על מגרש ביפו', שבו העשבים והאנשים נאבקים 'עַל הַזְּכוּת לִחְיוֹת פֹּה, / בְּחֶלְקַת הַתַּאֲוָה הַזּוֹ'. הבחירה במילה 'לִחְיוֹת' מבטאת מחשבה הנקייה מכל שיקול של אידיאולוגיה לאומית. מונחים כמו 'מולדת', 'ציונות', 'תחייה לאומית', 'עם ישראל וארץ ישראל' מאבדים אצל סיון את מעמדם כהצדקות אחרונות של הקיום, ובמרכז נותרת השאיפה הטבעית של האורגניזם לחיים. אפילו הציפורים, שבשירה נקשרות למושגים של חירות, יופי והרמוניה, מצייצות 'צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה'. המאבק האנושי לחיים ולמרחב מחיה מתגלה כאנלוגי למאבק המתקיים בעולם החי. המאבקים והמלחמות בין חברות אנושיות, המתעטפים באידיאולוגיות נשגבות, אינם אלא חלק ממאבק הקיום בטבע.
מכאן נגזר עיקר ייחודה של שירת סיון. הוא אינו מציע חזון חלופי שיחליף את האידיאולוגיות הנשגבות, הלאומיות והדתיות, אלא מצמצם את שאלת הקיום להיבטיה הקיומיים ביותר. אין לראות בכך ביטוי לגישה אנטי-ציונית, אלא לשלילת האידיאולוגיה לכשעצמה. סיון מסתייג מכל ניסיון להעניק לחיים משמעות אידיאולוגית החורגת מן הקיום עצמו. כאשר כל ההצדקות הגדולות מתערערות, נותרת עובדה שאינה זקוקה להצדקה אידיאולוגית: עצם הרצון לחיות. מכאן שגם האישי, החברתי והלאומי מטוהרים מכל אידיאולוגיה נשגבת. בשירים כמו 'בסוף הקיץ', 'לו נשארתי עוד לגור' ו'שש נקודות מגע', הקיום הפרטי אינו מוצג כהזדמנות להתעלות מעל היומיום אלא כמציאות שיש לקבל אותה במידותיה המוגבלות. בשיר 'ערשי בים' מגיעה עמדה זו לשיאה: 'אֵינִי יָכוֹל לְעוֹג סְבִיבִי עוּגָה / אֵינִי זָקוּק לְגֶשֶׁם בָּעוֹנָה / רַעֲנָנָה'. אין כאן ניסיון לפצות על החסר באמצעות הבטחה גדולה יותר. יש כאן עמדה צנועה יותר, ומשום כך גם אמיתית יותר: הסתפקות במה שהחיים יכולים להציע והשלמה עם מידתם החלקית והחסרה. הקיום אינו הופך לנשגב מפני שמצאנו לו הסבר; הוא נעשה בעל ערך מעצם העובדה שהוא מתקיים.
יחד עם זאת, הקיום הפרטי בשירתו של סיון איננו מתקיים במנותק מן העבר. האדם אינו יכול להתנתק משורשיו ההיסטוריים והתרבותיים ולהתקיים במעין מונדה פרטית, משום ששורשיו ההיסטוריים מצויים בהווייתו הקונקרטית. התחייה הציונית, השואה ומלחמות ישראל הם חלק משאלת הקיום האישי. ביטוי לזיקה בין האישי לכללי משתקפת בשיר 'נכתב בכיסא נוח על שפת הים'. השיר פותח בתיאור 'פְּלִיטֵי-סְעָרָה עֲלוּבִים' המגיעים אל חוף תל-אביב, ו'הוֹפְכִים אֶת עַצְמָם בַּכֹּחוֹת אַחֲרוֹנִים / עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב. זֶה הַסּוֹף. / אֵין עוֹד יָם. סוֹף הַיָּם'. חוף תל-אביב הוא נקודת הקצה של מסע הפליטות. אולם, הים אינו נשאר רק מרחב גיאוגרפי אלא מקבל דימוי של רחם אֵם: 'כָּךְ, אֶל נָכוֹן, / הָיִיתִי אָפוּף בְּאִמִּי, / כָּכָה הִתְהַפַּכְתִּי בָּהּ לִפְנֵי / צֵאתִי מֵרֶחֶם'. מכאן בעצם עובר השיר מן ההיסטוריה הלאומית לחוויית הפליטות של היחיד, וממנה לדימוי של לידה חדשה.
המעבר הזה ממעמד של 'פְּלִיטֵי-סְעָרָה' אל 'הרחם' מבטא את העמקות הרעיונית של השיר; הפליטות ההיסטורית והלידה האישית מוצגות כשתי צורות של אותה תנועה: יציאה ממקום מוגן אל עולם שאינו מבטיח בהכרח ביטחון; תל-אביב היא אומנם עיר ממשית, אבל בשיר היא נמשלת לאֵם הקולטת אל חיקה את פליטי הסערה. כך נפגשים הלאומי והאישי לא באמצעות רעיון מופשט אלא באמצעות דימוי גופני ממשי. ההיסטוריה של הפליט נעשית לחוויה של היחיד, והחוויה של היחיד מקבילה לחוויה הלאומית. אולם גם במקרה זה אין סיון מעניק סוף מנחם. בחתימת השיר, לאחר שהילדים גדלו ואינם זקוקים עוד להוריהם, נותר הדובר עם 'רַק עַצְמִי וּבְשָׂרִי הַנִּשְׁאָר // וְרוּחִי''. כל המעגלים שהעניקו לאדם את זהותו - ההיסטוריה, המקום, המשפחה והתפקיד - הולכים ומתפוגגים.
אף השואה נבחנת בשירתו של סיון מתוך אותה מגמת 'הנמכה'. בשיר 'טיול באירופה הגרמנית', מצטיירת השואה לא רק כאירוע היסטורי ולאומי, אלא כאירוע ההופך שאלות של מקום, בית וקיום לממשיות במיוחד. לאחר השואה, המילה 'קיום' כבר אינה מושג מופשט. מתוך כך, הממד היהודי בשירת סיון אינו מבטא חזרה לאידיאולוגיה הציונית והלאומית. נהפוך הוא; השאלה ההיסטורית הגדולה מתכנסת שוב אל השאלה האנושית הקמאית ביותר - היכן יכול היהודי לחיות ומה יכול להבטיח את חייו.
כללו של דבר, הייחוד בשירתו של סיון מתגלם באחדות שבין הסגנון לבין תפיסת העולם; ההיצמדות לקונקרטי, הלשון המונמכת, הכנסת לשון המקורות אל תוך סיטואציות יומיומיות והפיכת המלחמה ממאבק על ערכים למאבק על מחיה אינן תופעות נפרדות. כולן נובעות מאותה תנועה: הסרת המחלצות שבהן מכסה האדם על קיומו כדי להגיע אל החיים כפי שהם. משום כך ההנמכה בשירת סיון אינה ביטוי לחוסר אמון בשירה, אלא להפך. היא נובעת מן הרצון לבטל את החציצה שבין השירה למציאות חייו של האדם. ככל שהשירה מוותרת על לשון המליצה, כך היא יכולה לשקף נאמנה את החוויה הקיומית של האדם. במובן זה אפשר לראות בשירתו של אריה סיון שירה שאחרי האידיאולוגיה. לא שירה נגד האידיאולוגיה, אלא שירה הבוחנת מה נותר לאדם לאחר שהוברר לו שהאידיאולוגיה אינה יכולה להציע מענה אמיתי לשאלת הקיום. סיון אינו מבקש להחליף את האמונה שאבדה באמונה חדשה. הוא חוזר אל מה שקודם לכל אמונה: אל האדם עצמו, ולחוויית חיי המצויה במסגרת היסטורית מסוימת. דווקא משום שהוא מסרב להעניק לקיום משמעות 'גדולה מהחיים', הוא מצליח לחשוף את המשמעות הפשוטה - השאיפה לחיים, הקודמת לכל ההצדקות שהאדם מעניק להם.

________________

[1] ראו שלמה הרציג, ילידות בלא נחת: עיונים ביצירתו של אריה סיון, תל-אביב 2013, עמ' 92-82.

הזנת תוכן: 27.9.26