בהצגה של יוסי יזרעאלי בתיאטרון תמונע, 
נחשפים יחסים טעונים מהעבר בין מורה לתלמיד כמו בסיפור מתח עם סוף מפתיע.
(צילום: גדי דגון)
7.1.2014
מניפולציה פרשנית
משהו טוב קרה לפני כמה שנים ליוסי יזרעאלי, במאי מוערך ומרצה נערץ באקדמיה. הוא התאהב בכתיבת מחזות ובמשחק, ובתאטרון תמונע ניתנו לו ההזדמנויות לממש את אהבותיו אלה. לא כל מיודעיו שמחו על כך, לא כולם פירגנו, אבל יזרעאלי בשלו, באמנותו ובאמונתו הבלתי נלאית באמנות הבמה.
"המורה לתנ"ך" הוא המחזה הרביעי שיצא תחת ידו והשלישי שבו הוא גם משחק, וכמו במחזות הקודמים - "החתונות של אמא" (2007), "רחביה" (2009), "חלומות של אנונימוס" (2011) – הוא מעלה בו פרשיות כסיפור מתח בלשי, כשהוא נעזר במוזיקה הנפלאה שכתב בנו, תומר יזרעאלי, ומתעתע בצופים להאמין ולא להאמין למסופר ולעדויות של הדמויות.
הפעם התעתוע הוא גם המהות של המחזה וגם הטכניקה שיזרעאלי נוקט בה בהביאו סיפור טעון על מורה לתנ"ך לשעבר, שסולק מתיכון יוקרתי בירושלים בעקבות חשיפת משיכה פדופילית לתלמידו היפה והמצטיין.
המחזה מתרחש 17 שנים אחר כך, בערב ראש השנה, כאשר המורה, עתה כאיש ביטחון של בית משרדים, מפגיש את עצמו עם גבר צעיר, מנהל של חברת ייבוא בשר, וטוען כי הוא אותו תלמיד מאז, ש"הסגיר" אותו להנהלה.
האמצעי שבעזרתו מנסה המורה להוכיח את זהותו של הצעיר היא דיון בפרשת "וירא" (בראשית יח-כג). זהו גם התעתוע או המניפולציה כאילו הפרשה מתחילה בסדום ומסתיימת בעקדת יצחק, ולא היא.
פתיחתה של הפרשה בהריונה המפתיע של שרה, וסיומה בלידתה הרחוקה של רבקה. ובדרך מזו אל זו אמנם נמצא את הפיכת סדום ועמורה, אשת לוט ובנותיו, את פרשת שרה ואבימלך, את לידת יצחק וגירוש הגר וישמעאל, וכן, בהחלט, את העקדה. פרשה שבה דרמה רודפת דרמה שיכולות לאכלס מחזות רבים.
ייאמר לזכותו של יזרעאלי שהצליח לתעתע בנו ולו רק לשעה אחת כשבחר לצמצם את האירועים בפרשה בהתאמה לפרשנות אידאולוגית מעוותת של המורה, וכפה את בחירתו ואת פרשנותו כאמצעי מתוחכם למהלך דרמטי שבו הוא מצליח לתעתע ביחס לזהותו של הצעיר.
אין ספק כי יזרעאלי מכיר היטב את מכלול הדרמות שעניינן באשליה ובתעתוע, אך בניגוד למרביתן כמחזאי הוא מתחמק במודע מפיתרונן ומניח לקהל להכריע אם הוא התלמיד הנערץ עמירם גולדין או שזה מישהו אחר ששמו רמי גלעד.
דיון בלשי על תעלומה
לעומת זאת, כבמאי הוא יודע לשתול סממנים שונים ל"אמת", שרק בדיעבד ניתן לשייך להם משמעות פיתרונית. הוא משיג זאת החל בניצול העיצוב המדויק שיצרה איריס מועלם לבמה ולתאורה. היא הציבה שולחן ישיבות ארוך בסמוך ובמקביל לשורה הראשונה באולם, ויצרה בכך חלל במה פנימי גדול שבו נאבקים המורה והצעיר על מה שלטענותיהם היה-לא-היה.
שם הוא גם שותל סממני משחק, החל בזה שלו. לאחר פתיחה לחוצה, יזרעלי משיג את משחקו הטוב ביותר עד כה, נשרף בהתלהבותו ובנחישותו, נרגש בהיאחזותו באמת שלו, ומרגש בתגובתו על מה שמטיח בו גלעד-גולדין, בגילומו המושלם והחד כתער של יפתח אופיר. הוא יוצר בדייקנות קלינית דמות אפלה, חידתית, שמתעתעת במורה במודע וטורפת את קלפיו בזה אחר זה.
ברגעים רבים הם מצליחים במשחקם לקיים דיאלוג הנשמע כדיון בין שני בלשים המתחקים אחר עקבות כלשהם לפשעים שנעשו והם מעלים ניתוחים אפשריים למה שאולי אירע. האקדח שנשלף בהתחלה הוא העדות היחידה לכך שהפשע שהם עסוקים בפיענוחו עדיין לא קרה, ואולי גם לא יקרה.
בדברי הסבר קצרים על ההצגה כותב יזרעאלי כי הפרשנות המעוותת של המורה "חושפת לפנינו את הקלות הבלתי נסבלת שבה פרשנות המקרא מאפשרת להפוך כל פתולוגיה לאידאולוגיה, איך נטייה פדופילית 'מוצדקת' כמקרבת הגאולה". ברגע מסוים במהלך ההצגה נולדה בי תחושה כי לא פדופיליה אלא פנאטיות-משיחית מקומית היא זו שהוא מצביע לעברה.
כך או כך, בסיכומו של דבר יש בהצגת "המורה לתנ"ך" חומרים מרתקים לעיון לאחר מעשה, וזה כשלעצמו הישג.
