מאת: רויטל איתן

אני חושבת על "סיפור גן החיות" של אדוארד אלבי.
אני חושבת על "סיפור גן החיות" של אדוארד אלבי. ספסל. פארק. שני גברים שונים – בביוגרפיה, בצורת החיים, במעמד. ועל אף הפערים כל דמות בדרכה תרה אחר קשר, משתוקקת לדו-שיח אנושי, להקשבה, למגע מנחם. בעוד לפיטר יש משפחה, פרנסה מובטחת ויציבות בורגנית, ג'רי חי בעליבות ובחוסר כל.

מחזהו הראשון של אלבי, שהועלה בבכורה ב-1958 בארה"ב, נדחה על ידי הביקורת והקהל. רק שנה לאחר מכן זכה להצלחה מסחררת בברלין, ובתוך שנתיים ריפד את דרכו של אלבי בעזרת פרסים יוקרתיים היישר לעמדה של אחד מחשובי המחזאים האמריקאים.

ידועים מקרים בתולדות הדרמה, שבהם מחזאי שב ומתקן, משכלל ומשנה את הטקסט שלו עצמו, גם לאחר יציאת ההצגה (דוגמאות מעניינות לתופעה זו: מוטי לרנר, נסים אלוני וגם לוין. ואפילו שפחתכם הנרצעת, כשהעלתה פעמיים מחזה שלה בהפרש של 20 שנים, זיכתה את הגרסה האחרונה בחידושים מפליגים בעקבות נסיבות הזמן ונסיבות המחזאית).

אלבי לא רק שכלל או שיפר את הטקסט, אלא כתב בעצם למחזהו יחידה חדשה וצירף אותה למחזה הקיים בתור המערכה הראשונה - פיטר ואשתו בביתם, לפני היציאה אל הגן. כלומר, המחזה המקורי לא רק הכפיל את עצמו מבחינת משך הזמן (הריאלי והבדוי), אלא עבר שינוי דרמטי מפליג שבו שתי המערכות מהדהדות זו בזו ויוצרות משמעות חדשה. אלבי לא הותיר את ההתלבטות ליוצרים, אלא דרש במפגיע ששתי המערכות יוצגו כיחידה אחת. בפני מבקריו טען כי הוא יכול לעשות במחזה שלו כרצונו.

כמי שמכירה היטב את גרסת המקור, נותרתי אמביוולנטית לגבי ערכה של המערכה החדשה: אמנם חשיפת חיי הנישואים והזוגיות החלולה מגלה רובד נוסף בחיי פיטר ומבהירה ואף מניעה מהלכים במערכה השנייה, ועם זאת יש במבנה החדש מידה מסוימת של מלאכותיות, סוג של הדבקה וממד מסבירני מדי, שמפורר את המשמעות עבור הצופה לפירורים קלי עיכול. אבל לך תתווכח עם מחזאי...

הגרסה הבימתית בתיאטרון יפו מכילה את המערכה הראשונה (בבית) שבוימה על ידי רועי רשף מליח. תחילה מצליחים בני הזוג פיטר ואן (אבי גולומב וירדן גלבוע, שניהם במשחק מדויק ומרגש) ליצור רגעי נימוס ואיפוק תחת מעטה מתעתע של צלופן בורגני. אך השקר, הניכור והעמדת הפנים גוברים, ועמם הצורך הנואש (במיוחד של אן) לטנף ולנפץ את חלון הראווה המצוחצח. היא משתוקקת למגע אמיתי, נטול זיוף, לרגע חף ממצג שווא - אך ללא הועיל (אין ספק שמחזה זה מהווה בן דוד רחוק של "מי מפחד מווירג'יניה וולף").

אלבי טוען כי בעולם החיות הייצריות, המיניות, התשוקה והאלימות הן אותנטיות, ישירות ואמיתיות יותר מכל רגש אחר. מכאן נגזר שמו של המחזה, מכאן גן החיות הממשי שבו מבקר ג'רי, ומכאן הנוכחות המוגברת של עולם החי במחזה, כמו הכלב או החתולים והתוכים של בני הזוג. הצדדים החייתיים באדם, אומר אלבי, הם הם בעלי הפוטנציאל המלא ליצירת קרבה ללא מניפולציות. רק שם נוצר מפגש אמיתי.

את המערכה השנייה, המוכרת (בגן), ביים אמיר וולף. ג'רי בעיצובו של רועי רשף מליח בעל קסם אישי רב, כאב קורע, הומור, השתלחות ללא מעצורים – המתבטאים בווירטואזיות משחקית, בשפת גוף פרועה, בחוסר מנוחה, ובהתנהלות מפוזרת בחלל. המפגש ההולך ומתפתח בין שני הגברים חושף עד כמה רב המשותף על פני המפריד: שניהם בעצם בצחיחות רגשית ובחוסר משמעות קיומית. ככל שהעימות, הטריטוריאלי לכאורה, מחריף, ג'רי נעשה מכמיר לב למרות הבוטות והאגרסיה, ואילו פיטר מתקלף מן השכבות הנורמטיביות ומגלה בתוכו אלימות ויצרים שלא ידע על קיומם.

הבימוי המקורי של וולף שילב בתוך ההצגה "נאמברים" בסגנון מחזות הזמר שבהם הדמויות יוצאות מהרגע הריאליסטי ופוצחות בריקוד בתאורה צבעונית תוך שירה ו"דיבוב" למילות שירים פופולריים באנגלית. זוהי בחירה נועזת שלעתם מפתיעה ומוסיפה משמעות והומור ולעתים נדמית כגימיק בלבד.

בחירת בימוי מקורית נוספת היא הטרנספורמציה שעובר פיטר בזמן המונולוגים האקזיסטנציאליסטיים האינסופיים של ג'רי. במקום הקשבה פאסיבית פיטר הולך ומאבד את צלם האנוש שלו והופך לספק מפלצת ספק הכלב שעליו מדובר. שפת גופו הופכת חייתית, הבעות פניו מוקצנות ומעוותות - ביצוע מרשים של גולומב. בחירה זו מוסיפה רבדים לסיפור של ג'רי ובו בזמן מקלפת את דמותו של פיטר ומבקעת אותה מול עינינו במעין שסעת נפשית החושפת ומגלה את עולם הנפש הייצרי.

סגנונו של אלבי, המשלב סימבוליזם ונטורליזם מבלי לוותר על פיוט, מיושם בהצגה בהבנה עמוקה ומקורית ובמיטב המסורת של מחזות האבסורד.

הצגה מרתקת ומשובחת! לכו לצפות בתיאטרון ראוי!

אדוארד פרנקלין אלבי הוא מחזאי אמריקני פורה, שכתב
עשרות מחזות מאז סוף שנות ה-50 של המאה ה-20.
מחזהו הידוע ביותר הוא "מי מפחד מווירג'יניה וולף", שהועלה על במות בכל רחבי העולם, ואף עובד לסרט  מצליח בשם זה.
אלבי זכה בשלושה פרסי פוליצר.

לדף הראשי של "התיאטרון של רויטל איתן"