מאת רויטל איתן
שיר אברמוב
אני חושבת על גלגל ענק. על קרוסלת סוסים. תפוח אדמדם מסוכר על מקל. ילדים צווחים מפחד ומגיל על מתקני עונג... לונה פארק! ילדות... שלנו... של ילדינו... המובן מאליו. אבל יש אימהות שבשבילן זה רק חלום רחוק. כמיהה בלתי מושגת... עד היום שכן.
הצגת היחיד מחר ניסע ללונה פארק עלתה בתיאטרונטו 2016 ורצה ב'תמונע'.
שלוש יוצרות מוכשרות עושות את החוויה הזו, יוצאת הדופן באיכותה:
אילנה ברנשטיין הכותבת, יצרה מונודרמה ובה מערכת יחסים של אם חד-הורית קשת יום, עם ילדיה הקטנים, בתוך המציאות הישראלית. הטקסט האוחז במילים יבשות, מדוברות, יומיומיות לכאורה, חושף חיי אישה ואם "בישראל שעברה מהלירה לשקל, כשבחלונות הגבוהים מחקו אפס וחשבו שלא נשים לב". האמא גרה בשכונה בה רוב הנשים עובדות במשחטה הסמוכה ורק לחלק מהן מקצועות חשובים באמת – ספרית, פדיקוריסטית. לאמא הזו אין מקצוע, אין עבודה, אין בעל או משפחה תומכת, והיא עצמה מעין ילדה קטנה מלאת פחדים, חובות למכולת, הרבה שאלות ומעט תשובות. עולמה הפנימי רוחש חרדות לילדיה ולה עצמה, אך גם מלא בפנטזיות ובדמיונות מנחמים. הדבר היחיד שהיא יודעת זה שהיא רוצה להיות סופרת. ומישהי אמרה לה פעם, שבחייה שלה, תמצא את התשובות לכתיבה.
הטקסט של ברנשטיין מטלטל בעוצמתו. הוא חושף אט אט, בהתגנבות, אימהות מורכבת דרך הבלחות של פנכות-חיים בנאליות, ניואנסים מעודנים, ואירוניה רגישה ודקה. זה כל כך מתגנב מאחורייך עד שאת מופתעת כשהדמעות מתפרצות פתאום ועושות לך "בו".
נעה וגנר ביימה את הטקסט בחכמה. היא לא התפתתה להבליט את מלאכת הבימוי ולא יצרה רגעי במה וירטואוזיים, או מומנטים "מעניינים" ו"דינמיים". להיפך – באומץ ובצניעות העמידה את השחקנית – שיר אברמוב – בתוך מעגל עצום של צעצועים ומשחקי ילדים המפוזרים על הרצפה. שם, כשהיא זזה מעט מאד ותנועתה מסתכמת במעבר בין ישיבה בכסא ילדים קטנטן לבין עמידה ממוסמרת במרכז המעגל, היא נושאת את כל המונולוג. מעליה תלויה מנורת חדר הילדים על חוט ולעיתים, כאשר היא מיטלטלת או עוצמת האור בה משתנה, הדמות נראית לרגע כאסירה בחדר חקירות או מתכסה כולה בצללים מאיימים (תאורה רותם אלרואי).
מדי פעם מבליחים למונולוג צלילי פסנתר מעודן ונוגה (מוסיקה קובי ליליאן) הגולשים פנימה ונעלמים כמות שבאו, בעיתוי ובתדירות רגישים להפליא. הבמה יוצרת המחשה ריאליסטית לחייה של האם, הגדושה בילדים ובחפציהם, עד שלא נותר מקום לחפציה שלה או לעדות אחרת על קיומה/נוכחותה. מאידך- מעגל הצעצועים הוא עיגול שלם ומושלם. הרמוני ואינסופי. אך בה בשעה גם חסום, ללא פתח או נתיב מילוט. ובכך הוא הופך למטפורה אינסופית למצבה התקוע, החנוק, חסר המוצא של האם. בעולם כזה, אין בדל אפשרות לעצמאות או ל"חדר משלה" כאדם אוטונומי. היא אמא מבוהלת, לכודה ולוכדת, מגוננת, אוהבת ומבועתת, אשר נפשה מסוכסכת עליה עד לסיום המפתיע.
הצלע השלישית בערב זה, החיונית, המשמעותית, ועל אחת כמה וכמה במונודרמה – הנשענת כולה על כתפי השחקן – היא השחקנית שיר אברמוב. שום טקסט מופלא ושום בימוי רגיש, לא יצאו מהכוח אל הפועל ולא יתגשמו במלוא תפארתם, ללא שחקנית מצוינת בעלת יכולות מגוונות וכוח מימוש. וכזו היא אברמוב. בתוך הסד הממשי-מטפורי של מרכז הבמה, ללא דרך מילוט, היא ניצבת יחידה מול האולם ויחידה מול העולם, ומתוך רגישות וכישרון רב חולקת איתנו את מעמקי תודעת האם, על עולמה הפנימי הכאוטי, המורכב, והכל כך אנושי. יכולתה של שיר להעביר דקויות ועומק, מאפשרת להעלות בנו חיוך וגם דמע מבלי לאבד אף מילה או ניואנס, המטופלים בכל רגע ורגע במשחק מדויק לעילא ולעילא.
ממש חובה לראות!
הזנת תוכן: 8.4.2017
