אני חושבת על "הסתכלות 1976". יצירתם המשותפת של דודי מעיין ופיראס רובי המועלית בפסטיבל עכו כאחת מהצגות התחרות. מטרת כתיבתי היא קודם כל להודות לשני היוצרים הללו ולכל משתתפי ההצגה, על כך שהביעו בי אמון כצופה נאורה, על כך שיצרו עבודת תיאטרון שאתגרה אותי אינטלקטואלית ורגשית ועל כך שהאמינו בסבלנותי, בפתיחותי, וביכולתי כאדם להכיל מארג עמוק, מטלטל ומעורר הדהוד, של יצירה בימתית מורכבת. לא בכל יום נותנים בנו הצופים אמון שכזה - ועל כך אני אומרת תודה.

מטרה נוספת היא להאיר את העבודה התיאטרונית יוצאת הדופן הזו, בכל קנה מידה, אשר לטעמי חייבת להגיע לכל אדם החי בישראל- תהא דתו אשר תהא- המשתוקק להבין לעומק את מקורות הכאב והעוול בחיינו המורכבים בפיסת הארץ המדממת הזו. יצירתם של מעיין ורובי אינה מציעה פתרונות קסמים ואף לא חובשת את פצעינו ומערסלת אותנו בנועם בערסל "הצודקים תמיד". להיפך. היצירה נוקבת, קשה לצפייה, מעוררת השתאות לנוכח הביצוע המופלא של כל המשתתפות, והיא בעיקר כאותה ציפור התוחבת את מקורה לתוך העץ שוב ושוב מנקרת בפצע המרוצות העצמית פינת צדקת הדרך, ומעוררת שאלות נוקבות בדבר היסטוריה הגמונית למול זיכרון פרטני ובדבר יחסי מדכא-מדוכא. העבודה קרועה, מפוררת, פסיפסית, ומרבה לשאול שאלות לגבי מהו נארטיב, מי היוצר אותו ומספר אותו, מהי נקודת מבט ומי הוא המתבונן. לא אנתח את היצירה הזו בכלי ביקורת רגילים כי החוויה הכוללת היא כה עוצמתית, עד שפירוק למרכיבים רק יפגום בליבתה. לכן אומר דברים בודדים שעלו במחשבותיי לנוכח חווית הצפייה בהצגה (וגם מתוך קריאה במאמרה המרתק של יעל מונק על הסרט):

מעיין ורובי מתכתבים ביצירתם עם סרטו של ג'אד נאמן "הסתכלות על עכו" שנעשה בשנת 1976. בסרט תיעודי זה, מציב נאמן את עכו כגיבורת סרטו אותה הוא בוחן דרך כמה סוגי שיח: הפוליטי, הרפואי, הפסיכואנליטי, האדריכלי. סיפור המסגרת בסרט עוסק באישה חולה המאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי שהיה בזמנו בעכו העתיקה. נאמן מכניס אותנו לתוככי בית החולים על צוותו הרפואי עם החלוקים הלבנים ול"הסתכלות" רפואית בה הצוות בוחן את מצבה של חולה, הנשמעת שפויה ונבונה, הרואה, מרגישה ומבטאת היטב את דקויות הדברים. שאלת "הידע הוא הכוח" צפה ועולה בסרט בכל עוצמתה- אותם רופאים בעלי ידע רפואי הם בעלי הכוח להחליט על מצבה ואופן חייה של החולה. נאמן יוצר הקבלה בין סיטואציית ההסתכלות הרפואית ויחסי מטפל-מטופל לבין יחסי כובש ונכבש. הן החולה והן הנכבש מנושלים מזהותם (ההיסטורית, האישית) והם נטולי כוח וידע ונמצאים ביחסי מרות מול בעלי הסמכות. לאט לאט אנו חודרים לתוך התודעה של האישה-עיר החולה הזו ובהדרגה מתפרקים ונמסים הסטריאוטיפים והיא מתגלה כיצירתית בעלת עושר תרבותי ועומק, בצד כאב וטראומות עבר. הקולות הדוברים מתגלים בדמויות שונות של תושבי העיר חלקן פוליטיות רדיקליות ומשכילות ואחרות ציוריות ומיוחדות. ומה שנראה בתחילת האבחון כהתפרצות של גורם מזיק מתוך הגוף (דכוי היצר) מתגלה בסוף הסרט כמחלת הסרטן של המטופלת כלומר התקפה של גוף זר הפולש לגוף הבריא. והאנלוגיה ברורה...

ההצגה של מעיין ורובי ניצבת על רגל מרכזית אחת- שאלת נקודת המבט או ההסתכלות. התהייה מי מספר את הסיפור ומאיזו זווית הוא מסופר. שאלה ריבוי נקודות המבט, מטופלת בהצגה באמצעים רבים:
** פגישה בין שני מדיומים אמנותיים - תיאטרון וקולנוע: בצידי הבמה, במקביל להתרחשות על הבמה, מוקרנים קטעים נבחרים בקפידה מסרטו של נאמן. לעיתים הקטעים הם ללא קול והתמונות מרצדות ויוצרות מארג פרטי בו כל צופה "עורך" לעצמו את החוויה המשולבת של במה ומסך. בפעמים אחרות, ההתרחשות הבימתית מושתקת או מונמכת והסאונד של הסרט מוגבר, כך שתשומת לב הקהל מוסטת במכוון אל התמונות המוקרנות ותוכנן המילולי.
* צורת ישיבת הקהל ומיקומו – ההצגה מתקיימת באולם מתנ"ס מנוכר, גדול ומואר לעיתים בנאונים, כאשר הקהל יושב במעגל גדול סביב ההתרחשות ורואה הן את השחקניות והן את שאר הצופים ותגובותיהם- בו זמנית..
* הדמויות והמשחק- מעיין ופארס רובי בחרו בקבוצת שחקניות מוכשרות ומתמסרות אשר משחקות את קבוצת החולות בבית החולים הפסיכיאטרי. כל אחת היא דמות ייחודית ואוטונומית אך כולן יחד מהוות את אותה "חולה" ומייצגות צדדים וקולות שונים באישיותה.
המיקום - הקהל מוזמן לכאורה לתוך בית החולים הפסיכיאטרי- שער ברזל כבד חוסם את הכניסה לבניין ורק בתחילת ההצגה הוא מורם על ידי אחד ה"סניטרים" העומד בחלוקו הלבן בפתח ומברך אותנו לשלום, סניטרים נוספים מסתובבים סביב הקהל בחלקי האולם השונים בחלוקים לבנים, מנקים, מסדרים, סוגרים סביבנו וילון לבן- המדמה תחושה של פרגוד המציבים ליד מיטת החולה בשעת ביקור רופאים- מחלקים תרופות לחולות ומסייעים להן, ואף מטפסים על סולמות לצפות לכאורה במתרחש "בחוץ" מהחלונות הגבוהים המצויים בחלל האולם הממשי (תמונה המועתקת מן הסרט רק במשמעות שונה). ואילו אנו הצופים הופכים להיות בעל כורחנו הצוות הפטרוני העורך את "ההסתכלות" על "החולה"(חולות), הניצבת בפנינו במרכז המעגל, מוארת ומוגדלת כאילו הוטלה על גבי צלחת פטריק מתחת לעין המיקרוסקופ.... ותפקידנו לבחון ולאבחן את הסימפטומים. ומי יודע, אולי נצא עם מסקנות ותובנות קליניות ובעיקר אנושיות...
*אמצעי נוסף ההופך את כל האירוע לרב שכבתי ומורכב הוא אחד הרופאים (מגלם דודי מעיין עצמו) הנע וחג כל זמן ההצגה מול וסביב ההתרחשות הבימתית, ומצלם אותה במצלמת וידאו ב"חי". מעיין בוחר מניין ומתי לצלם כל חולה וכל סיטואציה, ואנו שנמצאים במעגל החיצוני ורואים אותו ואת החולות ואת הצופים הנוספים הצופים כמונו בו זמנית רק ממקום אחר באירוע- נוכחים בזמן אמת במושג "ריבוי נארטיבים".

* ומילה טובה לדרמטורגית אנגליקה קיסר מעיין ולמרכיב המרכזי- המשחק. רוצה לציין כל אחד מהשותפים: נורית נוביק, ד"ר נטלי תורג'מן, מירי לביא, רחל גץ-סלומון, אלחי סלומון, יוסרא ברכאת, קרין שטאנג, קלאודיה דוליצ'י, פירס רובי, דויד מעיין, רחל קשת, וד"ר זמירה פורן-ציון. ולמרות שזו לכאורה עבודה קבוצתית והמשתתפים נוכחים על הבמה ועובדים יחד לאורך כל המופע, כל אחת מהחולות מגלמת דמות עשירת מבע, עוצמתית, בעלת בחירות תנועה וקול מרתקות ומרחיקות לכת, וכל אחת שופעת את אישיותה הייחודית כאדם, כשחקנית וכדמות, בביצוע מתמסר, טוטאלי, נטול גבולות, לעיתים מצחיק ולרוב מטלטל ואף מהפנט, מבית מדרשו של ארטו וממשיכי דרכו.

ועוד לא דיברנו על הלבוש, והתאורה, ורצפת הבמה המצוירת כולה במוטיבים מציורי פיקסו (שהוא אחת הדמויות האמיתיות מתושבי עכו שכך קראו לה הוריה, המופיעה בסרטו של נאמן). הסרט מסתיים כשלראשונה אנו רואים את פניה הגלויות של החולה (שעד עתה נראתה מגבה בלבד) והיא מעידה שהיא גרה בין ערבים של עכו בדו קיום מלא ואומרת: "תמיד אהבתי את העיר הזאת. היא סימלה לי את ארץ ישראל המעורבת... התחנכתי שאדם הוא אדם באשר הוא לא משנה אם הוא ערבי או נוצרי. אני יכולתי באותה מידה להיות ערבייה. אני מתייחסת אליהם ואלינו כמשפחת האדם".

הזנת תוכן: 20.10.2016

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"