מאת רויטל איתן

אני חושבת על אולה שור סלקטר. ב-2004 היה לי הכבוד להיות חלק מוועדת פרס רוזנבלום שבחרה את שחקני התיאטרון הצעירים והמבטיחים. הצבעתי בזמנו בכל עשר אצבעותיי בעבור אולה. כמה נעים להיות צודקת! לא חלף עשור והנה ההבטחה ממומשת בכל הדרה. הבחורה הנערית מאז צמחה להיות אחת משחקניות התיאטרון המשובחות במחוזותינו. וכל שיר ההלל הזה בשל מה?

בשל עונג שבת שהנעימה עלי אולה זו, יחד עם שאר שחקני ההצגה "אלקטרה" בצהרי יום השישי בקאמרי. הטרגדיה היוונית מלאת התשוקה, היצרים והחרון מוגשת לצופים בליהוק משובח - הלנה ירלובה (בתפקיד קליטיימנסטרה), אודי רוטשילד, יוסי קאנץ, גלוריה בס, יגאל זקס, הגר דנון, דנה וישינסקי, מונה מור-מרקוביץ' וליאת שטרן.

על מלאכת הבימוי המדויקת: הדרכת השחקנים, עיצוב התנועה בחלל ויצירת קונספציה המשלבת בין קלאסיקה למודרניות ניצח באופן אינטליגנטי ורגיש כפיר אזולאי. בעבודת צוות מרשימה של כל היוצרים הוביל אזולאי את הדרמה, המשפחתית ביסודה, לטרגדיה אנושית נשגבת העוסקת באקטואליה מצערת: נקמה, רדיפת צדק ואובססיה לנקם מחזורי מבית המדרש של "עין תחת עין", תוך מעגל רציחות אינסופי שאינו יודע שובע.

הפרשנות העכשווית של אזולאי מדגישה בראשונה את מעשי ידיו הקשים של האדם כאן, שם ובכל מקום, באמצעות המשחק: אם ובת (קליטיימנסטרה-אלקטרה) נאבקות מאבק איתנים זו בזו כאשר לכל אחת מהן ארסנל טיעונים והצדקות למעשיהן הקיצוניים. שתי השחקניות מגישות קונפליקט מלא תשוקה, בעל יצרים חריפים שבו הן מתמרנות בווירטואוזיות בין תחושת שכנוע עצמי לבין מכשולי קשר הדם וגינוני המלוכה. גם שאר הדמויות משוחקות בתנופה ובמחויבות עמוקה - אגייסתוס בגילום זקס בשובו אל הארמון. הופעה קצרה אך משכנעת; יוסי קאנץ המתמיד במשך שנים בנאמנותו לאורסטס הגולה מכורח ואינו בוחל בשום אמצעי ותחבולה כדי לסייע לבן חסות; בנות המקהלה, הנטולות לכאורה דמות ספציפית ותפקידן רק לייצג את שפחות החצר (הנאמנות לאלקטרה), שרות ומתערבות בנעשה בצורה אקטיבית ומביאות לבמה רגעים מרגשים ביותר. גם תפקידי האחות כריסותמיס והאח אורסטס מבוצעים בכישרון רב הנע בין רגעי רכות וילדותיות לרגעי עוצמה ואכזריות. ומעל כולנה - אולה שור-סלקטר בתפקיד מהפנט, המותיר את הצופה פעור פה ודמוע עיניים למול העומק הרגשי ויכולות הביצוע.

בבימוי ובמשחק המשובחים תומכים שאר מרכיבי ההצגה: תפאורה מינימלית המזכירה בחלקיה חדר מתים או חדר רחצה סטרילי (חרסינה לבנה, צינור מים לשטיפת הגופה, עגלת מתים ממתכת ותריס חצי שקוף המתכתב עם התיאטרון היווני ומעשי הזוועה שבוצעו בו מאחורי הקלעים). בקדמת במה מצע רך ולבן - ספק נוצות, ספק קרח לבן - ההולך ודבק בבגדי הדמויות הכהים. התלבושות משלבות מודרניות יחד עם קווים קלאסיים (גלימות מלכות-נזירות גם יחד): שמלת "מלכת אסתר" מטול שקוף הנדמית כטאטו, אך יותר של אבלים מאשר של רקדנית. ועל הכל שורה סקאלת צבעים קודרת (במה ובגד: פולינה אדמוב).

קטעי וידאו-ארט משולבים בסצינות מפתח משמעותיות כאותה תמונת ילדות של האב המוטל רצוח, האוחזת כדיבוק חוזר באלקטרה (וידאו: יואב כהן). התאורה (קרן גרנק) דואגת להדגיש אזורי במה שבהם מתקיימת התרחשות קריטית באותו עולם צבעים אפל ויוצרת לעתים אפקטים מרתקים (כמו הדם הנוטף, ההולך ומממלא לאיטו את הבמה ושוליה). ומעל לכל מתנוססת המוסיקה שהלחין אלדד לידור. הצלילים מופיעים או נעדרים (במכוון!) ברגעים דרמטיים במיוחד או בשירת-דקלום המקהלה המוגשת ביופי שמימי ובעדינות רבה (ניהול מוסיקלי ועיבודים: אלעד אדר).
סופוקלס אמר: "השתומם על האדם".

אכן.
הצגת "אלקטרה" בקאמרי. חוויה תיאטרונית מיוחדת ומשובחת.

הזנת תוכן: 29.9.2014

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"