השיר שלפנינו נדון במשוב קבוצתי בסדנת

"דרכים חדשות בשירה" בבית הסופר.

פרסום השיר ותהליך העריכה נעשה באישורו של המשורר, עודד מימון.

טיוטה ראשונה:

אהבה נוכחת בטבע

1. בְּעֵת איֶלת השחר
2. הגפן פורחת
3. רכה ושברירית

4. לִבּה הפתוח
5. תִּתן לך את פריה
6. או את צִלה
7. או מקום להשתין עליו

8. אני מתבונן

במשוב הקבוצתי השיר עורר התנגדות עזה. לכאורה הגפן שבשיר מציעה את עצמה כמו אישה הבאה בלב פתוח, רכה ושברירית, ואילו הדובר, כך הבינו המשתתפים, לא מסתפק בפרי ובצל אלא בוחר להשתין עליה, כלומר מגיב על ההתמסרות הזו באלימות.
עודד הסביר שככה זה בטבע – הכל אפשרי, אבל הסבר זה לא הרגיע איש. לאחר בירור נוסף התברר שהוא מדבר על נקודת מבטה של הגפן ולא של האני שבשיר. לגפן כל האפשרויות שוות, ועל כן "אהבתה" היא שלמה ובלתי מותנית. הדובר רק מתבונן בתופעה – באהבה הנוכחת בטבע, כדבר הכותרת.
הצעת העריכה שלהלן מנסה למשמע ככל האפשר את כוונתו זו של הדובר.

1. ציון הזמן יכול להופיע כפתיחת השיר, או גם ככותרת.
2. מוצע לחדד את ההתמסרות ואת המקום האישי של היחס בין הגפן לדובר. הגפן לא פורחת סתם, אלא ביחס לדובר.
3. "רכה ושברירית" יכול לתאר את הפעולות של הגפן, במשפט חדש
4. משפט זה יעבור לסוף. הסיבה העיקרית להבנת יחסו של הדובר לגפן כיחס אגרסיבי היא סדר הפעולות. בטיוטה הראשונה "או מקום להשתין עליו" היא השורה הכמעט תחתונה של האפשרויות שמונה השיר. לפי כוונת הדובר דרוש משפט שיהפוך את האקט למעשה של התמסרות.
5. ללא שינוי.
6. אין כמעט צל בשעת טרם בוקר כזו, ואין בו צורך לאיש, שהרי השמש אינה קופחת.
7. עדיף להחליף את "עליו" ב"בו" כדי לרכך את הפעולה (=לא השתנה על הגפן, אלא בתוך המקום שהיא מציעה).
8. אין צורך בציון ההתבוננות, שכן השיר מבצע אותה.
9. לאחר בחינת השיר אנחנו בוחנים גם את הכותרת. זוהי כותרת קרה וכללית, המנוסחת כמין היסק פילוסופי או מדעי. היא דיבור על אודות האהבה שבטבע, ואילו מטרת השיר היא להעביר את האהבה עצמה, כלומר את החוויה, ולא את הדיבור על אודותיה. הכותרת מסכמת את הרעיון, אך אם נצליח להעביר את הרעיון באופן בהיר דרך השיר עצמו היא לא תהיה נחוצה.

גרסה סופית:

עודד מימון

בְּעֵת איֶלת השחר

בָּעֵת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר
הַגֶּפֶן פּוֹרַחַת אֵלֶיךָ.
רַכָּה וְשַׁבְרִירִית
תִתֵּן לְךָ אֶת פִּרְיָהּ
אוֹ מָקוֹם לְהַשְׁתִּין בּוֹ.
לִבָּהּ פָּתוּחַ.

בגרסה הסופית של השיר הטור "לִבָּהּ פָּתוּחַ" שסוגר עכשיו את השיר, ממקד באופן חד משמעי את נקודת המבט של השיר בגפן ולא בדובר, בהתמסרות, ולא בהטלת השתן כאקט אפשרי של השפלה. כך בבת אחת מגיעות לשיא ההאנשה הנשית של הגפן ובו בזמן גם הנתינה הבלתי מותנית שלה: הגפן אינה קורבן אלא כוח טבע. בכך באה תמונת השיר למיצויה, והתוצאה מדברת בעד עצמה.

חזרה לדף הראשי של "שולחן עורך עם אמיר אור"