במדור "שולחן עורך" המשורר והעורך אמיר אור
יערוך שירים ויחלוק איתנו את שיקולי העריכה.
השירים למדור ייבחרו בעיקר על פי העניין העריכתי
שהם מציעים.
המשורר אמיר אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" בהוצאת פרדס, ומלמד עריכה וכתיבה יוצרת. אור ייסד את סדרת "פגסוס" ואת סדרת "הליקון לשירה" וערך את שיריהם של משוררים רבים, בין השאר חזי לסקלי, נורית זרחי, חדוה הרכבי, אשר רייך, יעל גלוברמן, אלי אליהו, ענת זכריה וסיגל בן יאיר.
ליצירת קשר: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

===========

שירה של ארלט מינצר "האושר" הוא שיר על נושא קלאסי, על חיפוש האושר, השיר נוצר מתוך עבודת עריכה על שני שירים שונים, שחלקו תמונה אחת (הריקוד ברחובות) ושאפשר היה לראות בהם וריאציות על נושא אחד.

מלכות

1. כשהאחרים צחקו, חשבתי
2. שארובות השמיים שחורות
3. ורק השחור חולף דרכן.
4. פעם גם אני
5. צחקתי מראש מגדל,
6. הייתי מלכת העיר,
7. רחובות השתחוו לפני.
8. בהוונה שבקובה
9. רקדו בבגדי עוני ולא
10. התחשבו במלכותי.
11. כל מלכותי תמורת סוס הצחוק
12. שלא בא ולא צהל.

בעריכה אני מציע לארלט להעביר את השיר לזמן הווה, כך שכל ההתרחשות נוכחת מול הקורא עכשיו:
כשאחרים צוחקים אני רואָה / ארובות שמיים שחורות / שרק שחור חולף דרכן. / פעם גם אני צחקתי.
משורה 8 והלאה אנחנו לא ממשיכים בעריכת השורות. השיר מציב שם אתגר תוכני, ומעלה שאלה לגבי המהלך הנפשי המתואר: משורה 8 מתרחשת בשיר תפנית והגיבורה יורדת מגדולתה הקודמת. אבל לא ברור מה שינה כך את המצב הקודם. מה קרה?
אני מבקש מארלט להכנס פנימה, ולבדוק מה גרם לתפנית. למה "הם" לא מכירים בה פתאום? למה מתערערת מלכותה? האם זוהי מלכות של צחוק שהגיבורה מחפשת? ואם לא, של מה?

התשובה מתגלה בשיר אחר שלה, שעושה שימוש באותה תמונה של הריקוד ברחובות, אבל בקונטקסט ברור יותר:

כיוון

1. הי אדון, אולי תגיד לי
2. מה עוד אעשה בשביל האושר?!
3. כאן בפינת הרחוב
4. שוטטתי לבדי
5. צילו ניגלה אליי, הושטתי יד
6. ללכוד את בבואתו
7. וכבר חמק, עבר על פניי.
8. חכה אדון! לאן אתה ממהר?
9. בהוואנה שבקובה
10. אנשים שרים ורוקדים בסמטאות
11. אושרם מסיט רחוב ממהלכו.
12. כל כך מעט נחוץ בשביל האושר!
13. הי אתה, חכה! מה הכיוון שלך?

מיהו האדון הזה שהמשוררת פונה אליו? לא ברור. בשורות 2, 11, 12 אזכור האושר מציב אותו כנושא השיר והשיחה שבו, אבל יהיה אפקטיבי יותר להציב את האושר באופן ברור כנמען הפנייה.
אני מציע להכריז על נושא השיר כבר בכותרת, ולחדד את זהותו כנמען השיר. בשיר זה החיפוש מקבל מימד עלילתי, שקל יותר לצייר דרכו את החיפוש אחר האושר באופן לא מופשט.
התוצאה היא שילובם של שני השירים לאחד:

אושר

1. כשאחרים צוחקים, אני רואה
2. ארובות שמיים שחורות
3. שרק שחור חולף דרכן.
4. פעם גם אני צחקתי –
5. הייתי מלכת העיר,
6. רחובות השתחוו לפני.
7. בשעה אחרונה של ליל נשף
8. שוטטתי בפינת רחוב.
9. עלתה בי כמיהה קטנה
10. ועמדתי להשביע אותה
11. בריגוש רגעי.
12. ואז צילך נגלה אלי.
13. הושטתי יד ללכוד את בבואתך –
14. הי אתה, חכה! מה הכיוון שלך?
15. וכבר חלפת, עברת על פני.
16. לא וויתרתי על האושר!
17. חיפשתי אותך, רדפתי אחריך
18. להוונה, ללה-פאז.
19. ראיתי אותך שר בסמטאות,
20. רוקד בבגדי עוני
21. עם נערות צוחקות,
22. אדיש למלכותי.
23. אושרך הסיט רחוב ממהלכו.
24. מה אעשה עוד בשביל האושר?!
25. כל מלכותי בעבור סוס הצחוק
26. שלא בא ולא צוהל.

בעריכה ניתן עדיין להדק שורות שונות בגרסה הזו ובבאות אחריה. למשל –
3-1: עכשיו 3 השורות הפותחות נראות כהקדמה שאינה שייכת לעלילת השיר. ניתן לוותר עליהן.
8: כדאי להסיר את "בפינת" (אי אפשר לשוטט הרבה בפינה) או את "שוטטתי".
11-9: כשהסיטואציה נשארת כללית חסרה לה העוצמה של הממשות. אני מבקש מארלט להביא חוויה קונקרטית. איזו כמיהה? איזה ריגוש?
13-12: "צל" ו"בבואה" הם ייצוגים מרחיקים של האושר (יצור מופשט כשלעצמו) שהופכים את הסיטואציה לפחות נגישה. כדאי להחליף את "צלך נגלה לי" בייצוג ישיר יותר - "ראיתי אותך". ואת "בבואתך" ב"דמותך".
18: כדי שרדיפת האושר תיראה כמסע חיפוש, כדאי להוסיף עוד עיר ליצירת רושם של רשימה.
26-25: אפשר להסיר את "סוס הצחוק": נושא השיר כבר אינו הצחוק.

השיר עובר עוד שתים-שלוש טיוטות עבודה שמדייקות יותר את תמונותיו והתפתחותו. במהלך העבודה מתפתח גם סיום השיר. בתחילה זהו עדיין סוף פתוח – "מה עוד אעשה בשביל האושר? / כל מלכותי בעבורו! " – בסיום כזה שאלת האושר שעליה השיר אמור לענות, עדיין לא מצאה פתרון.

אני מנחה את ארלט איך להמשיך ולחפש תובנה לשאלה שהשיר מכוון אליה –
תובנה ביחס לטבעו של האושר. לצורך זה אני מבקש ממנה לא דבר על אושר כדבר מופשט, אלא להמשיך ולפתח את האושר כדמות שעברה האנשה, וליתר דיוק – כגבר שהדוברת רוצה בו. באופן זה אפשר לשאול מה אדון אושר עושה או אומר? למה הוא אינו נענה לה? מה מפריע לה לזכות בו?
אני מציע: א. למצוא סיום עלילתי לדמויות (הדוברת והאושר)
ב. להנכיח את ההתרחשות בזמן הווה, בגוף שני ("אתה").

הנוסח הסופי מפרש את הכמיהה וקורא לתשוקה בשמה. הכישלון לממש את הרומן עם האושר החמקמק הוא כשלונו של מי שיש לו יותר מדי מה להפסיד:

האושר

פעם גם אני צחקתי –
הייתי מלכת העיר,
רחובות השתחוו לפני.
בשעה אחרונה של ליל מסיבות
עמדתי בפינת הרחוב
ועלתה בי כמיהה ללא שם.
הסתכלתי על הגברים שסביבי,
התכוונתי להשביע אותה
בסקס מזדמן.
ואז ראיתי אותך.
הושטתי יד ללכוד את דמותך –
הי אתה, חכה! מה הכיוון שלך?
וכבר חלפת, עברת על פני.
חיפשתי אותך, רדפתי אחריך –
לא וויתרתי על האושר –
להוונה, ללימה, ללה-פּאז...
ראיתי אותך שר בסמטאות,
אושרך הסיט רחוב ממהלכו.
תפסתי בידך לאחוז בך,
אמור לי, מה אעשה למענך?
כל מלכותי בעבור האושר!
אבל אתה, בבגדי עוני
רקדת עם נערות צוחקות,
אדיש למלכותי.