בחרתי עבורכם הפעם עריכה שעיקרה עבודה על הקומפוזיציה של השיר.

"קומפוזיציה" אינה שם עצם אלא שם פעולה: לא התוצר המוגמר אלא חיבור מרכיבים, לא הרכֵּב היצירה אלא מלאכת ההרכבה:
א. התלכדות המרכיבים הצורניים והתוכניים לגוף אחד.
ב. בניית מהלך לוגי, רגשי, וצורני באופן שיתוקשר אל הקורא.

בהרכבה יש יותר מהתלכדות צורנית. ההרכבה היא היחס שמצרף תווים למנגינה.
סדר הרצאת הדברים בשיר עשוי להיות כרונולוגי, כלומר על פי סדר הופעתם (מהתחלה לסוף או להפך); הירארכי, כלומר על פי סדר חשיבותם; אסוציאטיבי, או גם עירוב של מפתחות סידור שונים. אולם גם קטגוריות מסוג זה עדיין אינן מספיקות, ורק הטקסט יכול ללמד אותנו את ההיגיון שעל פיו הרכיבה אותו הכתיבה.
מהו המפתח לקומפוזיציה של השיר שכאן?

טיוטה ראשונה

אירֵן דן

אֵינם ואֵינם

1. שלא אשכח. שלא.
שלא אשכח
את שמי.
2. שלא אשכח
את אמי ואבי
3. שעכשיו אני
בגיל השכחה.
4. שאמי ואבי
נטשו בי
ימים ושנים.
שכחו ממני.
5. אינם באים
ואינם
מביאים.
6. שאמי ואבי
נפטרו ואינם.
7. נפטרו ממני
ואינם מפריעים בי
מילים.
8. שנשכחתי
מלבם.
9. שלא אשכח. שלא
אשכח.

כדי לבדוק את הקומפוזיציה של 'אינם ואינם' די אם נבחין בשלב ראשון שמצד תוכנו השיר בנוי מתשעה היגדים. חיתוך השורות הקצרות מאוד יוצר סטקָטו של דיבור מתקשה, קטוע ונסער.

1. ההיגד הראשון מחולק לשלושה משפטים קצרים, חלוקה רטורית שמדגישה בהצלחה את תחושת הדחיפות והמצוקה. הדוברת מביעה חשש ותקווה – שלא תשכּח את שמה.
2. ההיגד השני עוסק גם הוא בזיכרון ובמודעות: גם בו מביעה הדוברת חשש ותקווה, והפעם – שלא תשכח את הוריה. שכחת הורים היא שכחה חמורה, אבל פחות חמורה מהסכנה שבשכחה עצמית הנזכרת בהיגד 1. עדיף שהשיר יתקדם בהסלמה, מן הקל אל הכבד, ולא להפך.
3. היגד זה שייך תחבירית למשפט שמתחיל בהיגד הקודם, אך למעשה מתייחס לשני ההיגדים 1+ 2: הוא מספק הסבר ביולוגי לפחד מהשכחה, ומרגיע אותנו ביחס לדחיפות ולאימה שהצטברו מתוך ההיגדים הקודמים: אל דאגה, זו לא פרנויה אלא חשש סביר. זהו הגיל שבו מתחילים לשכוח דברים, כך שהגיוני לחשוש בקשר לזה. כאן ההיגיון ממהר לגאול אותנו מהפחד, והמתח הנפשי נשבר. אולם כדי שהשיר יקיים דיאלוג אפקטיבי עם הקורא, עליו להתקדם בדיוק בכיוון ההפוך – מן האקראי אל העקרוני, לא אל הרציונליזציה אלא אל המקור הנפשי לפחד.
4. גם היגד זה מתפקד כפסוקית סיבה להיגד 2, אך הפעם הסיבה היא נפשית ועקרונית; היא אינה ביולוגית אלא ביוגרפית. ההורים נטשו בתוך נפשה של הדוברת נטישה רבת שנים. זהו היפוך משמעות: כאן מתברר לפתע שההורים הם אלה ששכחו את הבת.
* מכיוון שלשון השיר דיבורית אך לא סלנג, אני מציע להמיר את "שכחו ממני" בנוסח התקני "שכחו אותי".
5. היגד זה הוא חזרה על אותו עניין של נטישה ושכחה של ההורים: הם אינם פוקדים את הבת ואינם מביאים אליה דבר מעצמם.
6. היגד 6 יוצר היפוך משמעות שני: ההורים נטשו ושכחו, אך זאת לא בגלל יחס אדיש לבת, אלא משום שאינם עוד בין החיים.
7. בהיגד זה בדקתי עם המשוררת את כוונתה בניסוח הסתום מעט 'מפריעים בי מילים', והתברר שהכוונה היא להעדר המילים. זהו אפוא היפוך שלישי, שמחזיר אותנו אל יחס בעייתי בין ההורים לבת או אל פיתוח אירוני של נקודת השקפתה: בכך שההורים מתו, הם נפטרו מעונשה, ומכיוון שכך, מכאן והלאה גם אין ביניהם דיאלוג.
8. היגד זה הוא חזרה ופיתוח ל"נפטרו ממני" שבהיגד הקודם: לא רק שבמותם השתחררו ההורים מהבת, אלא גם שכחו אותה, אך זה כבר נאמר באופן דומה מדי ב"שכחו ממני"; אפשר לוותר.
9. ההיגד האחרון הוא שיבה רטורית אל הבקשה־תפילה־השבעה לשימור הזיכרון שהופיעה בפתיחת השיר, וזה עיקר תפקידו כאן.

בדיקת הקומפוזיציה

• למעשה עלילת השיר מתחילה במצבה של הדוברת, בעובדות הביוגרפיות והרגשיות של הנטישה, הדממה והריחוק, המתוארות בהיגד 4, עוד לפני שניתן להן כל הסבר שהוא. למצב מצטרף מות הדיאלוג בין ההורים לבת, המופיע בהיגד 7. עדיף להציב את היגדים 4, 6 כסדרם ולא כתיאורי סיבה למצב מאוחר יותר.
• את ההסבר לכך בהיגד 6 – העובדה שההורים אינם חיים עוד – כדאי להשהות מעט בממלכת הדו־משמעות, להעבירו לשם כך לפני היגד 5. אחריהם להמשיך להיגד 7. ולהוסיף תיאור שיסיים את הדו־משמעות:
"אבי ואמי / נפטרו ואינם | אינם באים / ואינם / מביאים | נפטרו ממני / מתים." בסידור כזה א. נוסף רובד משמעות חדש של אמירה לא רק על יחס ההורים אל הבת במותם, אלא גם על יחסם אליה בחייהם; ב. מתקיים המתח הרגשי והרעיוני המוביל את הקריאה; ו־ג. נשמר ההיפוך של המעבר מנקודת מבטה של הדוברת ("אינם באים") לנקודת מבטם של ההורים ("נפטרו ממני").
• לאחר האובדן, הנטישה וההיפוך האירוני הנ"ל נמקם את הבקשה לא לשכוח את ההורים שבהיגד 2. עכשיו, לאחר המהלך הנ"ל, היא מקבלת את מלוא העומק והמשמעות שאליהם מכוון השיר.
• היגד 1 יכול לחתום את השיר: בשלב זה ובמיקום זה יתברר שהבקשה לא לשכוח את שמה, את מהותה וזהותה, קשורה לפחד לשכוח את המקור, את ההורים, ונותנת לו את מלוא חריפותו הנפשית. זהו רגע השיא של השיר. הרגע שהביא את המשוררת לכתוב אותו, אך מקומו הפואטי אינו ההיסטוריה של דחף הכתיבה אלא סדר התובנה, שבסדר החדש הקורא יגיע אליה בסוף, כלומר באותו סדר שהתחולל תהליך ההכרה הזה במשוררת.
• בסדר חדש זה, לאחר שיאה האמתי של התובנה, אין עוד צורך בחזרה הרטורית של היגד 9.
• אני מציע גם מבנה סטרופי לשיר – יצירת בתים באמצעות ריווּח בין היגדים. הם יהיו מובחנים יותר, המעבר ביניהם ייצור כאן השהיה ממקדת ומתח "עלילתי" והאימפקט על טון השיר יהיה ברוח הקיטוע הנרגש שיצר חיתוך השורות:

טיוטה 2 עם מעקב אחרי השינויים 

 למרות שאין זה נראה כך במבט ראשון, המפתח לקומפוזיציה של 'אינם ואינם' היה כרונולוגי, אבל לא היה זה סדר כרונולוגי של האירועים, המחשבות והרגשות, אלא סדר תהליך הכתיבה. לא פעם הכתיבה מתחילה לא מן התהליך שהיא מתארת אלא כמו כאן, מן התובנה שאליה הגיע הכותב בסופו של עניין. בקומפוזיציה כזו הקורא, שלא עבר את התהליך שעבר הכותב, נשאר ללא מפתחות וללא יכולת לחלוק בחוויה שהשיר מתאר. סדר העניינים האפקטיבי הוא זה שמאפשר לקורא לקחת חלק במה שמספר השיר.

הנוסח הסופי לשירה של אירֵן דן מצייר את הדרמה הנפשית באופן שהקורא יכול לקחת בה חלק מראשיתה הביוגרפית ועד שיאה הנפשי, המגיע לחרדה של אובדן זהות.

אינם ואינם

אמי ואבי
נטשו בי
ימים ושנים.
שכחו אותי,
ואין בינינו מילים.

אמי ואבי
נפטרו ואינם.

אינם באים
ואינם
מביאים.
נפטרו ממני,
מתים.

שלא אשכח
את אמי ואבי.

שלא אשכח. שלא.
שלא אשכח את שמי.

המשורר אמיר אור הוא עורך סדרת השירה "כתוּב" בהוצאת פרדס, ומלמד עריכה וכתיבה יוצרת. אור ייסד את סדרת "פגסוס" ואת סדרת "הליקון לשירה" וערך את שיריהם של משוררים רבים, בין השאר חזי לסקלי, נורית זרחי, חדוה הרכבי, אשר רייך, אלי אליהו, איילה בן־לולו וסיגל בן־יאיר.

ליצירת קשר: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

הזנת תוכן: 13.12.2016

חזרה לדף הראשי "שולחן עורך עם אמיר אור"