ערן הדס, מקש הרווח (וארבעה ספרים נוספים)
פורסם בתאריך 16 באוגוסט 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות
באמצע העשור הקודם הגיחה אל שוליה של סצינת השירה התל-אביבית המשוררת צאלה כץ ועוררה מהומה קטנה. כץ התמחתה במה שאפשר לכנות שירת רשת/גוף או שירת מחשב/אישה, כזאת שבוחנת את היחס בין תקשורת ממוחשבת או אינטרנטית לבין פרקטיקות אנושיות מסורתיות יותר, כמו עבודה ומשפחה או אוננות ומין.
היה משהו משעשע ואלגנטי בכמה משיריה, שעם הזמן התרחקו מהעיסוק בטכנולוגיה והתרכזו בדימויים פופיים שעיצבו פרודיה על נשיות "צעירה" ו"משוחררת" כביכול. כמה מהשורות הזכורות ביותר של כץ היו "אינני דובשנית / אני עוגיית עבאדי", "אל תטפטף עלי שמש / קח אותי לסופרפארם", ו"אל תאמרו שאני יודעת לבשל / המצרכים כבר נבראו / וכל שנותר לי הוא / לערבב ולחמם."
המהומה התרחבה כאשר נפוצו שמועות שמדובר במשוררת בדיונית, וש"צאלה כץ" הוא שם עט של משורר/ת אחר/ת. השמועות התאמתו בשלהי 2007, כאשר הקהילה הספרותית התבשרה על מותה בטרם עת של כץ, וזמן מה לאחר מכן התברר שמי שהגה את דמותה וכתב את שיריה היה המשורר ערן הדס, ששילב בה שתי אהבות שלו: טכנולוגיה ושירה. ורק כעת, כשש שנים לאחר שהרג את הדמות הוירטואלית שהמציא, מפרסם הדס את ספרו הראשון בדפוס – אסופה של חמישה מחזורי שירה, ששלושה מהם פורסמו קודם לכן בגרסאות אינטרנטיות, ושניים מהם מורכבים משירים שיוחסו בעבר לצאלה כץ.
כל אחד ממחזורי השירה מייצג ניסיון אחר של הדס לפצל את פרסונת המשורר שלו לשניים, למקור פנימי, מניע ומחולל, הלא הוא המשורר עצמו, ולגורם נוסף, מנוגד, שתפקידו לתווך בין פנים וחוץ, ולהרחיק או להסתיר את המשורר מקוראיו. הפיצול הראשון, זה שנכרך בשמה של צאלה כץ, היה מגדרי – משורר גבר המתגלה לציבור קוראיו מבעד למסכה של משוררת אישה. הפיצול השני, שכונס במחזור "אנשים שאתה עשוי להכיר", היה טכנולוגי – הדס הגה תוכנות או אלגוריתמים לכתיבת "שירה ממוחשבת", כלומר טכניקות אוטומטיות של שרשור מילים וערבול טקסטים, שלף מתוכם את התוצרים שנראו לו הכי שיריים, וכמה מהם גם עיבד וערך כדי שייראו שיריים אפילו יותר. הניסיון השלישי, שכונס במחזור "סנטר", היה ביוגרפי – הדס הצהיר על כוונתו לכתוב שירי זיכרון והספד לאביו המת, אך בחר משום מה לממש את כוונתו באמצעות שירים שעסקו בפלאי המסחר הקמעונאי בדיזנגוף סנטר, התרכזו בדמויותיהם של זבנים וצרכנים בקניון ובעיקר בדמויותיהן המלוגלגות של זבניות וצרכניות. את כל הפיצולים האלה אפשר לתאר בעזרת אותה נוסחה: בכולם משורר גבר, רווי בהתכוונויות אינטלקטואליות וברגשות עמוקים ואותנטיים, נוטה להסתתר מעבר למסכות נשיות, ממוחשבות או ממוסחרות.
את הקריאה בספר מלוות שתי שאלות: למה הפיצולים האלה נחוצים בכלל, והאם תוצאות הניסויים הפואטיים של הדס הן בעלות ערך, כלומר מניבות שירים טובים. התשובה לשאלה הראשונה פשוטה יחסית: שירה תמיד מבוססת על פיצולים וחיבורים מורכבים בין פנים וחוץ או בין מקור ודימוי, וליתר דיוק: בין האנרגיה הרגשית והגופנית של המשורר לבין מנגנונים תלויי-תרבות של כתיבת שירה (חרוז ומשקל, למשל) שיש בהם תמיד משהו כמו-מאולץ, כמו-מכני או כמו-שרירותי. מה שמייחד את הדס בהקשר זה אינו עצם הצורך בפיצולים האלה, אלא נטייתו לחדד ולהבליט אותם ככל האפשר, עובדה שפוגעת לא פעם באיכות שיריו.
התשובה לשאלה השניה מעניינת לא פחות: מתברר שגם היום, כשש שנים לאחר מותה הוירטואלי, השירים הטובים ביותר בספר – והניסוי הפואטי המוצלח ביותר של הדס – הם השירים שיוחסו לצאלה כץ. למרות אופים הפרודי, יש בהם חיוניות חושנית ועומק רגשי שנעדרים מרוב שיריו האחרים. ואולי אפשר ללמוד מכך שבשירה הישראלית של ראשית האלף השלישי סוגיות של גוף ומגדר הן הרבה יותר פוריות ומשמעותיות מסוגיות פילוסופיות או תיאולוגיות, גם אם מדובר בפילוסופיה המסחרית של הקניון או בתיאולוגיה הטכנולוגית של הרשת.
לקישור המקורי במדור "אלי הירש קורא שירה"
