מאת עמוס לויתן

כורע ברך, אבל לא משתטח

"המשורר האשכנזי האחרון" מבטא יחס מורכב למסורות השבטיות (מזרחית ואשכנזית). הוא מכבד אותן, אבל לא מתבטל בפניהן.
המשורר והמבקר אילן ברקוביץ התכוון במלוא הרצינות כשכתב בשעתו על רועי חסן עם הופעת ספרו "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (2014), כי "חסן בדורו כאלתרמן בדורו".

מתברר כי הופעתה של חבורת "ערס פואטיקה" ושל חסן כבולט בין חבריה, ובמיוחד שירו "מדינת אשכנז", גרמו לטלטלה בשדה השירה והשפיעו אישית גם על אילן ברקוביץ. בפתח ספרו החדש "המשורר האשכנזי האחרון" (הוצאת פרדס, 2016) הוא מעמיד את שירו של חסן "שואל ברצינות", ומבקש להתמודד עמו. וזהו הבית החותם את השיר ההוא: "ואני שואל \ ברצינות – אשכנזים \ זו קללה? כי לא הייתי בטוח \ עד שכתבתי \ אשכנזים". חסן שואל ברצינות וברקוביץ משיב ברצינות. צריך, לכן, להעריך את ברקוביץ על רצינות זו, שכן אין זו משימה פשוטה והוא יכול היה בקלות למעוד למהמורות הרבות שפערה לרגליו. ברקוביץ מצליח להתחמק מרובן בזכות תחבולה חכמה שהוא נוקט: "המשורר האשכנזי האחרון" (להלן מא"א), איננו אילן ברקוביץ, אלא מישהו אחר, בן דמותו אולי, שהוא רק כותב עליו בגוף שלישי. על ידי כך שהוא מבדל את אישיותו שלו מזו של מא"א, הוא נמנע מלהפוך עצמו לקורבן של הפליה וקיפוח (כמו רועי חסן) ואיננו מתחרה על התואר מי מקופח יותר גדול.

יתר על כן, ב"פתח דבר" מספר ברקוביץ, כי "זהותו" האשכנזית, כלל איננה זהותו המוּלדת. "מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים עד שלא אמרו לי זאת. ומשאמרו, נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מרוחקים מן העבר כפי שלא ארע קודם לכן". זהותו האשכנזית, איפא, היא זהות מאומצת, שהתעוררה אצלו למקרא שיריו של רועי חסן. ייתכן שחסן, בהשתייכותו המזרחית, הציב מול ברקוביץ מראה שחייבה אותו לבדוק גם את עצמו. (וראייה לדבר: לספרו זה קדמו שלושה ספרי שירה אחרים שבהם לא נדרש כלל לנושא האשכנזי). ועוד מגלה ברקוביץ ב"פתח דבר": "שירי הספר הזה הם תולדה של שיחות שערכתי עם אמי, גולדיצה, במהלכן התבררו לי קורות בני משפחתי בתקופת השואה ברומניה. למרבה התדהמה גיליתי שאני בן למשפחה ניצולת שואה". "למרבה התדהמה", כלומר, העניין הזה הוא חדש לו לגמרי ומאוחר בחייו. למעשה שירי הספר הזה כולם הם מסע חניכה מאוחר של הפרסונה השירית "משורר אשכנזי אחרון", שבו נלמדת ונבנית דמותה. כל שיר מספר על הבט נלמד אחר.

בשיר הראשון, למשל, הוא לומד לאכול את המאכלים המתאימים: "המשורר האשכנזי האחרון \ שותה מרק-בורשט ומקנח בסלט-ורזה \ מכרוב חמוץ שקנה במעדניה של הרוסים" (10). בשיר אחריו הוא לומד את ההיסטוריה המשפחתית מפי אמו. "עכשיו היא יושבת מול הבן האובד \ ומספרת ... \ כל משפחתה ברחה מהעיר הצפונית בוטושאני \ לכפר נוצרי להסתתר... \ הוא כותב את מה שהיא אומרת \ כמו סופרי סתם המעתיקים את התנך" (13). כך הוא מחבר לו מסורת, מורשת משפחתית שתועבר מדור לדור. וכן הלאה, הוא מתבונן בתצלומים מהמלחמה (14), הוא מתנסה "בפוליטיקת האקזוטיקויות" במפגש עם "תימניה מצנעא" הדוחה אותו בתור "אשכנזי לי מדי" (16), הוא "חושב על מעמדו הספרותי" מבעד לפריזמה של "יהודי רומני, המרוקאי של האשכנזים" (17). משעשע לקרוא את השיר "ואלה שמות המשורר האשכנזי האחרון" על הכינויים שניתנו לו בימי בית הספר בחולון: "גבינה לבנה \ גבינה חמישה אחוז \ קוטג' \ לבקן \ סבוניס \ קשקבל" וגם: "אתה יש לך פרצוף של מצביע מרצ" (18).

לא אמנה את כל ארבעים השירים בספר העוסקים בכך. עם זאת יש לציין כי בכמה, מהם לקראת סופו, מתפתח דיאלוג בין שתי הדמויות ("המשורר" מחד ו"המשורר האשכנזי האחרון" מאידך) מתוכו עולה שתהליך הלימוד הזה של "משחק הזהויות" לא עובר בלי התנגדות. מא"א מוזהר "לא להיכנס לזה" יותר מדי. "אתה אוהב את זה, נובר ברשימות, בזכרונות, \ בשביל מה אתה עושה את זה? \ אל תיכנס לזה (הוא נכנס לזה)" (38). בשיר אחר מבקש המשורר ממא"א "צא מבן דמותי \ חפש לך מקום אחר לגור בו, \ שחררני לחופשי..." (39) כאילו חושש המשורר שהפרסונה של מא"א תשתלט עליו לגמרי. אין זה מאבק קל: "לילה של כוונות פקד את המשורר האשכנזי האחרון \ עד שאמר במלוא הגרון: \ אני הוא אתה, והשיבותי לו שאינני יודע" (40). בשיר ששמו "המשורר האשכנזי האחרון מסיר את הגלימה" נדמה שמטשטש הגבול בין הדמויות ואין לדעת בוודאות מיהו מי: "אני כותב עכשיו את שירתי \ אני כותב עכשיו את שירתך \ אני כותב עכשיו את שירתם" (41). לפעמים גם מא"א רוצה בהפסקה. "המשורר האשכנזי האחרון רוצה לקחת קצת הפסקה מכל \ הדבר הזה שנקרא שואה." (43). אבל זהו רצון שאיננו מתממש, כי בשירים הבאים הוא שב ומעמיק בחווית הסבל של הנספים והניצולים. עם זאת צריך לשים לב לעוד בידול שהוא מקפיד לבדל עצמו: מא"א לא כותב את שיריו "בעקבות מסעו אל ארץ השואה" (בשיר "מא"א עונה למבקריו", 46). מא"א גם "לא נסע, \ לא טס, \ לא עזב את גבולות ארצו". כל מה שיש לו הם "המסמכים, התמונות, הסיפורים, סרטוני \ העדות... \ האם זה לא מספיק?" ואפילו שהחומרים הארכיוניים האלו משפיעים על בריאותו "לחץ דם גבוה התגלה אצלו בבדיקה רפואית" והוא אף "חושב על האפשרות של קעקוע המספר על אמת זרועו" זה עדיין בגדר שעשוע אינטלקטואלי כפי שאומרת כותרת השיר "מא"א משתעשע בלחץ דם גבוה שהתגלה אצלו" (47).

כך גם בשיר "מא"א הולך לשמוע הרצאה על גורלם של יהודי בוטושאן בקריית המוזיאונים בפתח תקווה" (48). השיר רצוף ביטויים מלגלגים. המרצה "מר גולדברג עוסק באינדוקס שמות יהודי בוטושאן". "אינדוקס" (הכנת אינדקס) הוא פועל מלגלג בעליל. גם השם שהוא מעניק ליהודי בוטושאן בתקופת השואה "בּוֹטוֹשָאנֶרִים" הוא מלגלג כמו השם "כִּסְלוֹנֶרִים" שמעניק מנדלי מוכר ספרים ליהודי כסלון. ובקיצור מא"א "לא מרגיש שייך לנלהבות זו \ של השורשים. \ הוא מחפש משהו אחר שטרם יקרא לו בשם".

בשיר החותם את הספר, שבו עולה המשורר לקבר סבו וסבתו מצד אביו בנהריה, הוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין \ הישן בנהריה \...\ אבל הוא לא נכנע לפולקלור ואין \ השתטחות" (57). הוא כורע ברך מתוך כבוד, אבל לא משתטח מתוך כניעה לפולקלור. אפשר לומר שזהו גם היחס של אילן ברקוביץ לרועי חסן, המייחד ספר זה. כורע ברך למה שהוא מייצג, אבל לא נכנע לו. בהבדל מספרו של רועי חסן, ברקוביץ לא מתיימר לבטא פולקלור. הוא איננו בז לו, אבל איננו בדמו, אלא רובו ככולו נלמד ונרכש. ואין לשכוח דבר עקרוני נוסף, האירוניה שבשם הספר "המשורר האשכנזי האחרון", הנמצאת כל הזמן ברקע. "המשורר האשכנזי האחרון" הוא זה שאין לו המשך. רועי חסן הוא המשורר המזרחי הראשון העולה על הבימה כאלתרמן בדורו, בעוד המשורר האשכנזי האחרון יורד ממנה. אבל זו ירידה מכובדת. "אין השתטחות". 

הזנת תוכן: 4.12.2016

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"