מאת רן יגיל  10/5/2015

שירה לחיים בריאים: איך אפשר לשלוט בדאגות?

במדור "שיר השירים" יבחר רן יגיל שיר אחד הנראה לו היפה ביותר, המעניין ביותר, האקטואלי ביותר, וייתן לו פרשנות קצרה בלוויית שאלות. והפעם אביחי קמחי שפרץ לתודעה בזכות הפייסבוק והחלים ממחלה קשה, כותב ומדבר על פחד, על כעס ועל דאגה.

אביחי קמחי

הוראות לחיים בריאים

כְּשֶׁמַּכְשִׁיר הַטּוֹמוֹגְרַפְיָה
סוֹרֵק בְּקַרְנֵי רֶנְטְגֶּן
אֶת גּוּפִי לְאִתּוּר גִּדּוּלִים
הוּא מְצַוֶּה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת
לֹא לִנְשֹׁם וְלֹא לָזוּז
לֹא לִנְשֹׁם וְלֹא לָזוּז
וְאַחַר-כָּךְ הוּא מוֹדִיעַ
אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם אַךְ לֹא לָזוּז
אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם אַךְ לֹא לָזוּז
בְּמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ שָׁנִים לָמַדְתִּי
אֵיךְ לֹא לִנְשֹׁם וְלֹא לָזוּז
כָּעֵת נִדְרֶשֶׁת אַפְּלִיקַצְיָה
שֶׁתַּבְחִין בֵּין אַזְעָקוֹת הַשָּׁוְא
לְאַזְעָקוֹת הָאֱמֶת שֶׁל גּוּפִי
וּתְצַוֶּה עָלַי
לֹא לִכְעֹס, לֹא לִכְעֹס, לֹא לִכְעֹס
לִנְשֹׁם עָמֹק, לִנְשֹׁם עָמֹק, לִנְשֹׁם עָמֹק
לֹא לִדְאֹג, לֹא לִדְאֹג, לֹא לִדְאֹג

מינימליזם של מילים מול לב רַגָּשׁ

גוף ונפש קשורים קשר הדוק. בשיר היפה, המדוד והקצבי הזה, קיים דובר חולה מאוד אשר החלים ממחלה קשה, סופנית. נס התרחש לו וכעת הוא צריך ללמוד לחיות עם הנס ולשנות את אורחותיו. הוא היה ועדיין טיפוס מעורב, רגשי, אכפתי, לוקח ללב; אבל עכשיו הוא צריך לפעול בניגוד לאופיו, הפוך למחשבותיו. לעזאזל! איך עושים את זה? הרי המחשבות הן חופשיות. איך אפשר לשלוט בדאגות?

הרעיון היפה של השיר הוא ההרהור שאפשר להמציא איזה פטנט רפואי טכנולוגי עכשווי שיזכיר כמו שעון מעורר או כמו נדנָד המודיע על תוכנית קרובה בטלוויזיה או מתריע בפני סכנה כי יש תינוק באוטו – דבר חיצוני כזה נדרש לדובר כדי להזכיר לו השכם והערב שעליו לא לכעוס.

יש לי חבר משורר, סופר ופילוסוף בשם צדוק עלון שאומר כי הוא לא כועס בשעות הבוקר כדי שלא יכעס על עצמו בשעות הערב על כך שכעס בשעות הבוקר.
זה בדיוק התֶּמה של השיר הזה. השליטה האמיתית בעצמך בלי לפגוע בבריאותך. בלא האובססיות. האפקט היפה בשיר הזה מושג באמצעות תבנית החזרה המוכרת לנו, אוהבי השירה, למשל משיריו הנודעים של נתן זך. "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" הוא דוגמה קיצונית, אך יש מתונות יותר.

אבל כאן זו לא סתם חזרה המעידה באופן כללי על סתמיות הקיום, על העצב שבחלוף; אלא חזרה מונוטונית, טכנית, טכנולוגית, של קול מוקלט, מינימליזם של מילים. את מכשיר הטומוגרפיה הרובוטי מבקש הדובר החי לחקות. כשם שהוא קורא בלא רגש ובחד גוניות: לא לנשום ולא לזוז פעם אחר פעם כמו מנטרה מן המזרח, כך הדובר מבקש לו את הטכניות המונוטונית שבאמצעותה ישלוט על רגשותיו: לא יכעס, ינשום עמוק ולא ידאג. הצרה היא שאנחנו לא עשויים קרני לייזר, עיניות אלקטרוניות וזרועות ציריות מברזל. אנחנו בני אדם בעלי לב רַגָּשׁ.

את השיר היפה הזה לקחתי מתוך ספרו של אביחי קמחי "הולך בירושלים" הוצאת "קשב". קמחי, איש צבא-קבע בעברו, שהחל לפתע לכתוב בגיל מבוגר, פרץ אל קריית ספר ממש בשנים האחרונות, פרסם במיטב הבמות והוא אחד ממשוררי הפייסבוק הפופולריים שאני מכיר. יצאתי אפוא לשאול אותו כמה שאלות על השיר הזה, על שירתו, על שירה בכלל ועל קריית הספר שלנו שבה הוא פעיל מאוד בימים אלה.

"לפי הסטטיסטיקה אני כבר מת"

איך נעשה אדם משורר אחרי שהיה כל כך רחוק מן העולם הזה כל השנים?

"נראה שצריך להתרחש דבר דרמטי, טלטלה, או בשפתי, צריך שיתרחש נס שתחילתו אסון וסופו ברכה. כשחליתי בסרטן ריאות עם גרורות למוח בשנת 2009 , קצבו חיי לחודשים ספורים. שבועיים לאחר הגילוי, החלתי לתעד את מחלתי וחיי לצידה בבלוג שנקרא "רשימון סרטן", שלימים הפך לספר.

"אחרי כמה חודשי כתיבה, ערב אחד כתבתי שיר על אבי. היה זה השיר הראשון שכתבתי. מאז, בתהליך הדרגתי אך עקבי הבנתי שאני מתבטא בשירה טוב בהרבה מההתבטאות שלי בפרוזה, ובנוסף הסיפוק המיָדי המעניקה השירה כבש אותי. איני מתכוון לכך ששירה אינה מצריכה עבודה קשה אם רצונך לכבד אותה ושהיא תכבד אותך, אלא שלעיתים שיר אחד בכמה שורות שקול בעוצמתו לסיפור ארוך. ולמען הרוח הטובה, כששואלים את האונקולוג שלי מה עושים ההקרנות לראש, הוא משיב להם, שיש תיעוד רפואי שלפחות מוקרן אחד הפך משורר".

האם תוכל לספר את הסיפור שמאחורי השיר הזה ועד כמה השיר הזה מתאר את אופייך?

"האמת היא שהשיר מנוגד לאופי שלי כמעט לחלוטין והוא נכתב כהוראות לעצמי, אך כמו כל שיר מוצלח (אני מקווה שהוא כזה) הוא הפך אוניברסלי, מתאים לכולם ולסיטואציות מגוונות ולא רק בריאותיות, כבר אמרה לי קוראת שהיא קראה אותו בהקשר יחסיה עם החברה הכי טובה שלה.

"השיר מבוסס על ניסיוני הרב שוכב בתוך אותו המכשיר הסורק את גופך ומשמיע הוראות ציווי מוקלטות בזמנים קבועים. ביסודי אני נוטה לדאגה, נשימותיי קצרות ולא פעם אני חש כעס כשאני מביט סביבי. אלא שבשנים האחרונות אני עושה תיקון והשיר הזה הוא חלק מהתיקון. המועד לכתיבת השיר, 'כעבור חמש שנים' אינו סתמי וכל מי שבקיא בתחום יודע למה, אם כי אני לא שייך לשום סטטיסטיקה של מחלת סרטן ריאות מפושטת עם גרורות, לפי הסטטיסטיקה אני כבר מת".

בספר שירי אהבה רבים ואף אהבה החווה משברים. איך היית מסביר את העיסוק האינטנסיבי הזה בזוגיות ובאהבה באופן מוצהר?

"שירתי עוסקת בסוגיות הקרובות לחיינו כאנשים פעילים, עובדים, נאבקים, מגדלים ילדים, יוצרים, מצליחים ונכשלים; נושאים החשובים לנו ושנוגעים בנו בחיי היומיום. שירתי קרובה לאנשים ואינה מעליהם. כולנו עסוקים בזוגיות כזו או אחרת, באהבה ששורדת זמן רב או לתקופה קצרה. מלבד זאת שירתי נובעת, בין השאר, מתוך מודל הזוגיות שלי המתקיים זה יותר מ-30 שנה, בעליות בירידות, באהבה בכעסים, במשברים ובכבוד הדדי ומתוך התבוננות בזוגיות ובאהבה של הסובבים אותי. נושא הזוגיות לסוגיה המגוונים, הבחירה בה והצורך בה מרתקים אותי. על אף אחוז הגירושין הגבוה, נשים וגברים ממשיכים להתחתן פעם שנייה ושלישית והצעירים עדיין רואים במודל הזוגיות הכרוך בנישואין אידיאל ששואפים אליו ואני מתכוון גם לנישואין בין בני אותו המין. ואולי הכול נובע מהבדידות הקיומית והחיפוש אחר האהבה שלא פוסחים כמעט על כולנו".

שיר בפייסבוק הוא כמו שיר בכתב עת

יש בשירתך לא מעט זעם על המצב הפוליטי-מדיני. אתה רואה עצמך כמשורר חברתי מעורב?

"משורר אסור לו שיהיה שבע רצון, אחרת הוא מועל בתפקידו, אל לו למשורר להציב לו כיעד לפרגן לשלטון וליהנות ממנעמיו. אני חושב שמדינת ישראל נמצאת בשפל מוסרי וערכי, השחיתות מרימה ראש ואינה מתביישת. הפערים החברתיים ופערי ההכנסה הם בלתי נסבלים. המחשבה שלנצח נוכל לשלוט בעם זר מהים עד הירדן ולקיים פה מדינה דמוקרטית ויהודית היא מסוכנת והזויה. חייב המשורר להביע עמדתו באומץ וביושר, תהא עמדתו אשר תהא.

"בספר הראשון שלי ובשני ספרי השירה הראשונים עסקתי בנושא החברתי- פוליטי לא מעט. דווקא בספר השלישי, הנושא תופס מקום פחות בולט והסיבה לדעתי היא פואטית בין השאר. לכתוב שירי מחאה, שירים חברתיים ובמיוחד פוליטיים, שאינם פלקטיים, סיפוריים ושבלוניים היא משימה מאוד קשה. כעת לאחר ששכללתי את שירתי והסרתי ממנה הרבה מילים מיותרות ופלקטיות אני משער שאחזור לעסוק בנושא ביתר שאת ובאופן פואטי ומטפורי טוב יותר".

מה מעמדה של העיר ירושלים בספר השירה הזה ובשירתך בכלל?

"ירושלים, על רחובותיה, אנשיה החיים והמתים, בנייניה, רוחה הם חלק מהדם הזורם בי, נולדתי בה ואני גר בה. אך אין זו ירושלים של הקודש, ירושלים של אלוהים (הוא נוכח בלִבנו). שירתי נולדת כשאני הולך בה, כשאני נוסע בה. ירושלים היא העוגן שלי, היא הבית, רעייתי וילדיי; אך אני מאוהב בתל אביב על הרוח הפרועה והמשחררת שבה ואם הייתי יכול הייתי גר בתל אביב בחורף ובירושלים בקיץ. ילדותי ונערותי בהן אני עוסק בשירתי בחודשים האחרונים התרחשו בירושלים, שירתי קשורה קשר הדוק לרחובות ולשדות בהם הלכתי, שיחקתי וחלמתי, ולכן גם בספר הבא תמצאו את ירושלים שלי נוכחת ביופייה ולפעמים גם בעליבותה".

בפרוזה של דויד גרוסמן קיים מוטיב הריצה של הגיבור. אצלך מוטיב ההליכה חוזר בכל ספרי השירה שלך. מהו מקומה של ההליכה בשירתך?

"יש לכך שתי סיבות פרוזאיות. הראשונה היא שתמיד אהבתי ללכת, כספורט, כשחרור לנפש וחידוד חשיבתי לגבי אתגרים שניצבו בפניי. כשחליתי בסרטן נשללה ממני זכות יסודית זו וכל חלומי היה לחזור ולהיות מסוגל ללכת, אפילו לאט, אפילו רק לצעוד כמה מאות מטרים. לכן ספר השירה הראשון נקרא 'ללכת', ההליכה והשירה בספר הראשון כוונו לרפא אותי. ההליכה בספר השני היא הליכה של ניווט בחושך, ניסיון למצוא את ייעודי ואת מה שעושה אותי מאושר ומסופק. בספרי השלישי הליכתי בטוחה, יציבה. אני יודע שאני משורר שהולך לטווח רחוק, משורר מתבונן, חומל, מעורב בחברה ותורם לה כמיטב יכולתי".

אתה ידוע כמשורר פעיל מאוד בפייסבוק בעל קוראים רבים. מה דעתך על פעילות השירה בפייסבוק ומה ערכה?

"התחלתי לפרסם שירים שלי ושל אחרים בפייסבוק כבר בסוף שנת 2011. בתחילה ולמשך תקופה של שנה בערך, הותקפתי על ידי ה'ממסד' שאני במקרה הטוב מבזבז אותה, ובמקרה הרע מבזה אותה, מכיוון שהפייסבוק אינו במה ראויה לשירה. נדמה שהיום ברור שדרכי הייתה נכונה והיא הובילה אותי להיכרות רחבה ועמוקה עם עולם הספרות והשירה ולפרסום שלושה ספרי שירה. כתיבתי מתפתחת וצומחת וזכיתי לקהל קוראים שאוהב ומעריך את שירתי. שיר בפייסבוק הוא כמו שיר בכתב עת, שיר להערות לפני שיפורסם בספר".

הִנך פעיל באגודת הסופרים העברים, מדוע אתה רואה חשיבות בפעילות סוציו-ספרותית והאם אתה מבקש לשנות משהו בהוויה הספרותית?

"אני חבר ועד הנהלת האגודה והקדנציה שלי מסתיימת ביוני 2015. בשנה הראשונה לפעילותי פעלתי רבות לקרב את היוצרים הצעירים לאגודה ויחד עם המשורר יעקב ברזילי פתחתי את בית הסופר לפעילות של כל הקבוצות והזרמים. פעלתי לרענן את כתב העת 'מאזניִם' והצעתי יוזמות מרחיקות לכת שהמוביל אותן הוא השאיפה להפוך את האגודה למרכז הספרותי החשוב והמוביל בישראל. הישגיי מעטים ונתקלתי בהתנגדות רבה לביצוע שינויים. גם לי חלק בכך, על כך שלא השכלתי להבין שתהליכי שינוי בארגון כה שמרני הם ארוכי טווח ודורשים סבלנות. את אגודת הסופרים יסד המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, האגודה מחזיקה בשלושה נכסים חשובים מאוד: מכון 'גנזים' בו מאוחסנים ומקוטלגים ארכיונים של סופרים ומשוררים שהשאירו חותם בתרבות הישראלית, כתב העת 'מאזניִם' ובית הסופר שבשנים הקרובות יעבור שימור ושיפוץ משמעותי. המותג 'אגודת הסופרים' מאוד חשוב לי ואני רואה לו עתיד".

למאמר המקורי במדור "ספרות", מעריב, nrg

חזרה לדף הראשי "מה חדש בשירה"