רירי סילביה מנור
פרדס הוצאה לאור, 2020

להתראות פליני אוצֵר עולם שלם של דמויות ססגוניות ברומן כתוב בגוף ראשון; אוטוביוגרפיה מחוץ לקופסה, אשר הופכת לספרות. זהו ספר הפרוזה הראשון של רירי סילביה מנור, אשר פורסם לראשונה ברומניה, ושם זכה לפרס הספר הטוב של השנה מטעם השבועון אובסרבטור קולטורל והפך לרב מכר.

 להתראות פליני הוא ספר מלא אהבה, מבריק, נפלא באנושיותו, זורם כמו החיים עצמם. צ'כוב ופליני משוטטים בין דפיו כמו חברים קרובים, באים ולוחשים את הדברים הנכונים ברגע הנכון. ספר שהוא מתנה לכל מי שקורא אותו".

[יהושע סובול]

רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה, בעלת שם עולמי בנוירואופתלמולוגיה וכלת פרס מפעל חיים ברפואת עינים (2015). כותבת ספרות יפה בשתי שפות: רומנית ועברית. פרסמה שני ספרי שירה: נדודי ערות (2000, ספרית הפועלים) והגיל המדומה (2014, הקיבוץ המאוחד).

קטע מתוך הספר

"איש אחזקה של בניין המגורים פתח את שער החצר הפנימית ועמד המום. מה מחפשת שם הגברת האלגנטית? היא עמדה על יד מכל האשפה הענק של הבניין והביטה בו בריכוז. מסתכלת בפח כמו בבן אדם, חשב בלבו.
"אלוהים אדירים, גברתי, הבהלת אותי! מה את מחפשת כאן?"

קו מחשבותיי נקרע באחת. לבי ניתר לרגע. חשבתי, כמה שנים הייתי בעולם עצום עיניים? נרקיס השתקף במים ואני במכל אחסון האשפה – אבל הפעם בעיניים פקוחות לרווחה. כמה שהתאימה כאן המילה האנגלית בולשיט, רק שלא אתכופף יותר מדי מעל הפח.
"את לא דיירת הבניין, מה את מחפשת כאן?" המשיך השרת לשאול.
"כלום, אני לא מחפשת כלום," שילחתי מבט אחרון אל עבר מכל האשפה. "לא מחפשת כלום," חזרתי, ויצאתי לרחוב.

בעצם, זה היה הרחוב שלי. בעצם, חזרתי למקום שאולי מעולם לא עזבתי. חשתי כאב לא מוגדר. זה היה הרחוב שלי מגיל תשע. הייתי נתקלת כאן בזיכרונות כפי שנתקלים באבני רחוב. זה היה ביתי ברחוב קליה ויקטוריה 128 א'. קומה ד'. דירה 24. שם גדלתי בודדה בדירה מלאת אנשים. בודדה? הייתי יושבת בחדרי, ומכל פינותיו חייכו אליי ספרים וחוברות. מהחלון ראיתי את העוברים ושבים – נמלים אלמוניות שהתרוצצו ברחוב קליה ויקטוריה. ב-1961, כשהוריי עזבו את רומניה, הדירה נמכרה לרופא, אבל הוא לא רכש גם את כל מה שהתרחש שם; המפתחות נשארו עדיין אצלי, תלויים על קיר וירטואלי. האם אנחנו כותבים על דברים חסרי קיום כדי להתקיים למען עצמנו?

זאת הייתה הדירה שבה אמי ישבה כל הזמן בבית. לא היה לי שום ספק שהיא אוהבת אותי מאוד, ברם תמיד חשתי אצלה איזה חסר לנוכח כל מה שהייתי אני, חסר שהרגשתי שעה אחרי שעה, יום אחרי יום.
הייתי צריכה להפסיק לנסות להבין, אמרתי לעצמי. בגילי הייתי צריכה כבר לא לרצות להבין.
דווקא עכשיו היה עליי להיות צעירה, עכשיו, כשאני כבר לא תלויה במראה הצעיר של פניי או בתרועתם של אחרים. הזמן היה צריך להעניק איזו חנינה לכל הפצעים מן העבר אשר עדיין פועמים בתוכי.
ובכל זאת, כאשר חזרתי לבוקרשט כעבור שלושים שנה, הדבר הראשון שחפצתי היה לראות את חדרי, לבדוק את ההתאמה שבינו לבין החדר האחר, ההוא שבזיכרוני. שני עדים, זה מול זה, במשפט ציבורי.

בחדר שבזיכרוני העולם הציג עצמו תמיד בצבעים משתנים, כבחור הצצה של צוללת, באורות שהתגנבו מלמעלה, בצלליות נעות. שם נבנו ארמונות חול על רצפת הפרקט כפי שנבנים על שפת הים. כאשר הילדות הסתיימה, חוטי החול קרסו על הרצפה והתפזרו בפינות החדר ובקמטי הזיכרון. אך כשנכנסתי לבניין, אחרי שנים רבות כל כך, לא ניגשתי למעלית, אלא לחצר. רציתי קודם כול לראות את המקום שבו חיטטתי בזבל, הזבל האין-סופי של בניין בן תשע קומות. פעם בשבוע היה מגיע עובד שהצית את האשפה שהצטברה בפח הזבל הענקי שבחצר הפנימית. בזמנים ההם אנשים אמרו שזורקים את הזבל למשרפה.

למען האמת, מי שגרם לי לרצות כל כך לחזור לבוקרשט היה פדריקו פליני.
לפני חודש צפיתי בסינמטק תל אביב בסרט "רומא", סרט שכבר ראיתי בעבר. היה שם קטע שבו קבוצת פועלים חושפת חדר תת-קרקעי שנשמר אטום כאלפיים שנה. על הקירות היו מצוירות דמויות בצבעים עזים ומדהימים. כשהמבט אחז בהם הדמויות כאילו זזו, עוררו סקרנות, גרמו לצופה להשתוקק לגלות את סודותיהן שהיו כמוסים במשך אלפיים שנה. אבל פתאום, עוד לפני שהצופה הצליח לראות בבירור את פניהן, תנועותיהן, בגדיהן, הן נעלמו, כאילו לא היו שם אלפיים שנה ועוד דקה אחת: הדקה הארוכה שבה חייכו אליי. פשוט לא היו עוד. פריצת האוויר הצח והאור החזק גרמו לפרסקות לאבד את צבעיהן. לאחר אלפיים שנה הדמויות נמוגו באחת, מלמעלה למטה, כאילו גל הרסני שטף אותן. מוות שני. הפעם סופי.

ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו, אבל אחרי שבוע, כשכבר חשבתי שהדברים שבו למקומם בשלום, הכתה אותי שוב, כמו ברק משמים, תמונת החדר התת-קרקעי והדמויות המרשימות שנמחקו מלמעלה למטה והפכו לצבע לבן, חסר משמעות. על כל פנים, לבן הוא תמיד משעמם.

הבנתי פתאום שהדברים עשויים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כשמדובר בתת-הקרקע של ילדותך, שבה כל כך הרבה דברים, נשכחים או מקושקשים או לא ברורים, תופסים עדיין קירות שלמים, לבנים, בזיכרון. עברו שלושים שנה מאז מות אבי וחמש שנים מיום פטירת אמי, ובכל זאת הוריי הם עדיין הדמויות הנוכחות והזרות ביותר בחיי. יש משפחות שיש להן סודות. אני סבלתי דווקא מהיעדר סודות. חשבתי שאם חוזרים על כל דבר באותן המילים, אני יודעת הכול. שזה פשוט. שחור ולבן. שחור או לבן. בבית שלנו סיפרו כל הזמן על העבר. תמיד באותן המילים. העבר היה העיר קראיובה, אבל בעצם קראיובה הייתה ההווה. וקראיובה, כמו תמיד במצבים כאלה, לא הייתה רק קראיובה.

"הילדות? לוקח לנו עשרים שנה כדי ללמוד הכול," כתב פעם, אולי גם למעני, פדריקו פליני הגדול, "ואנו ממשיכים את שארית חיינו בניסיון להשתחרר מדברים שנחשבים לאסורים, מדעות קדומות, מחוקים קולקטיביים, מרעיונות שהוחדרו בנו... אנו זקוקים למחצית השנייה של חיינו כדי לתקן."

אט-אט התחלתי להבין שרק אם אסע לבוקרשט של חדר ילדותי, רק אז יעלו שוב – אולי – על קירות זיכרוני, מלמטה למעלה, הדמויות הלבנות והשחורות הססגוניות שאסופות בתוכי במין קבר אחים; רק אם יופיעו שוב, בצבעיהן המקוריים, יוחזר לי משהו חשוב מאוד, שחשבתי שאבד, משהו שיסייע לי לשבור את צפני הסיפורים שסיפרתי לעצמי. התחלתי להאמין שעל הקיר הלבן שבזיכרוני יתחילו להופיע תמונות עתירות צבע, סוג של פליני הפוך. ואז אזכור גם את שש השנים הראשונות לחיי, תקופה ששכחתי לחלוטין, אבל שנותרה אי-שם, בתת-המודע, כמו מוקש שלא התפוצץ. מוקש שיתפוצץ באיחור. אולי.

אודה ואתוודה שאיני מחליטה בקלות, אבל בינתיים התרחשו "אירועים" ברומניה, והחלטתי התקבלה כאילו מעצמה. ביום שבו צ'אושסקו ברח במסוק, החלו להשמיע בתל אביב שמועות מוזרות ומפחידות. למשל, שהעיר בוקרשט מלאה בטרוריסטים שפורצים לבתים ורוצחים אנשים חפים מפשע. אני מתגוררת בתל אביב בקרבת שגרירות רומניה. הגעתי לשם מיד. הרחוב היה חסום, קהל מרשים של ישראלים ששורשיהם ברומניה נאסף שם. הצעירים שביניהם רצו שממשלת ישראל תיתן להם כלי נשק ומטוסים, כדי לטוס לבוקרשט ולהצטרף ללחימה נגד הטרוריסטים ולסייע להפלת הממשל הקומוניסטי. עמדנו שם כל היום, צעקנו, דיברנו בינינו, דרשנו מאנשי השגרירות לצאת ולמסור לנו את החדשות הטריות ביותר בהקשר למה שמתרחש ברומניה.

להפתעתנו המלאה, השגריר בכבודו ובעצמו – עד לאותו רגע פקיד גבוה בשירותו של צ'אושסקו – עשה דבר מדהים: הוא פתח את שערי השגרירות ודיבר עם המפגינים. זה היה מר ביטוליאנו, ג'נטלמן אמיתי במלוא מובן המילה, לא "חבר" במובן הקומוניסטי. עדיין לא היה ברור אם צ'אושסקו לא יחזור לשלטון, כך שזה היה מעשה של אומץ אמיתי. כששבתי הביתה בערב, נזכרתי שקניתי בפריז חוברת שבה מצאתי מאמר על השירה שנכתבה והתפרסמה ברומניה נגד השלטון. שם פגשתי לראשונה, בשנת 1989, את השמות של אנה בלאנדיאנה, מירצ'ה דינסקו או מארין סורסקו.

משנת 1960, כשעזבתי את רומניה, לא היה לי עוד שום קשר לספרות הרומנית. לא ידעתי שדברים השתנו. בזמני היה אפשר לפרסם רק דברים מוזמנים מלמעלה, תחת עינה הפקוחה של הצנזורה בסגנון ג'אורג'יו-דז'. תרגמתי באותו הלילה את שירי שלושת המשוררים, כתבתי מאמר על שירת המחאה ברומניה ופרסמתי הכול בעיתון "ידיעות אחרונות". בינתיים, פרופ' גיורא טרייסטר, אז יו"ר ארגון רופאי העיניים בישראל, נזכר שבכנס רפואי בסוצ'י שבקרים פגש, חודש קודם לכן, רופא רומני מרשים, ד"ר מיכאי פופ. הוא סיפר לו שמצב רפואת העיניים ברומניה קטסטרופלי, אבל צ'אושסקו מסרב לקבל כל סיוע מחו"ל. זאת הסיבה שישראל לא יכולה לעזור. מיד אחרי שנודע על שינויי השלטון ברומניה, צלצל פרופ' גיורא טרייסטר למיכאי פופ וביקש ממנו מידע על העזרה הנחוצה. ד"ר פופ ענה שהדבר הנחוץ ביותר הוא מכשור לחדרי הניתוח. כדוברת רומנית הוטלה עליי המשימה לארגן ולרכז את המכשירים מכל בתי החולים בישראל ולטוס עמם בדחיפות לבוקרשט. ממילא רציתי לטוס לרומניה – בגלל פליני ו"רומא" – אבל זה היה הסוד שלי. מלון "בוקרשט", שם הייתי אמורה ללון, היה ממוקם כמעט מול הבניין "שלנו". חשבתי לשמח את אמי ולהזמין גם אותה, הרי במשך כל השנים האלה הייתה מלאת געגועים לרומניה. היא מצאה פעם במגזין צרפתי תמונה של המלך מיכאי והמלכה אנה, מסגרה את התמונה ותלתה אותה מעל מיטתה בישראל. הזמנתי את אמא להצטרף אליי לנסיעה. היא נלחצה מאוד, ובכתה לי בכל יום בטלפון: "ריריקה, מאז שאמרת ליאני לא ישנה בלילות, מה את רוצה ממני? אני לא יכולה לטוס ככה, בפתאומיות. הגעתי לישראל באונייה, מעולם לא טסתי. אישה לא טסה לראשונה בגיל 79! מה לעשות, ככה אני ..." נכון. ככה היא הייתה. כרגיל, היה לי קשה גם להבין וגם לשכנע אותה. אבל היות והכרתי אותה, יכולתי להבין את פחדיה מן החדש.

נחתּי ברומניה בפברואר 1990. בנמל התעופה "בניאסה" נראו עדיין עקבותיו של השלטון הישן. מסוע המזוודות היה רעוע, והמזוודות שעליו הגיעו בקצב של אחת לרבע שעה. אסור היה לצאת מאולם ההמתנה, גם לא כדי להתפנות.
Ex Ceaușescu minded people! אמרתי בלבי. האולם היה ריק מספסלים או כיסאות. התיישבתי על הרצפה, עם יתר הישראלים. נחתנו בשש בבוקר, ורק בשעה תשע יצאתי מהאולם ההוא עם מזוודתי הפרטית והמזוודה המלאה בציוד רפואי. חלפה במוחי המחשבה שהנה, איני מכירה אפילו כלב ברומניה. כל החברים הישנים שלי, יהודים ונוצרים כאחד, וכמוהם כל קרובי המשפחה, עזבו את רומניה של ג'אורג'יו-דז' עוד בשנים 1960-1961.
בחוץ המתינו לי עוד משעה חמש בבוקר שני רופאים: מיכאי פופ, מנהל בית החולים הקליני לאופטלמולוגיה, ואדריאן מיכאילה, ממשרד הבריאות. מסרתי להם את המזוודה עם המכשירים. הייתי כל כך חסרת סבלנות, רציתי כבר לראות את הרחוב שלי ואת דירתי!"

"גברת פרופסור, את חייבת לבוא איתנו כדי לבקר בבית החולים שלנו!"
בית החולים? איזה רעיון! הגעתי מבית החולים, בית החולים שבו עבדתי בישראל, וכל מה שחלמתי באותו הרגע היה לטייל ברחוב קליה ויקטוריה, לשוטט במחוזות ילדותי ונעוריי, לראות את ביתי, למלא את קירות תת-המודע שלי באנשים שהיו פעם, בדמויות נשכחות. רומא ופליני בבוקרשט. להסתובב סביב עברי כמו חתול אחר זנבו. אבל כשהתבוננתי בפני האנשים שדיברו אליי וראיתי אותם באמת, קלטתי שנראו איכשהו מיואשים, שביקורי חשוב להם מאוד. לא רציתי לאכזב אותם.

החלטתי ללכת איתם. למענם ולא למעני הלכתי איתם. לא יכולתי לדמיין לעצמי אז שכך יהיה גם בעשרים וחמש השנים הבאות, שזאת תהיה תחילתה של ידידות חשובה בחיי, הרעות עם מיכאי. לא דמיינתי שאחזור לעתים קרובות לרומניה, שבשנת 2000 אתחיל לכתוב שוב שירה בשפה הרומנית, שבשנת 2002 ארכוש לי דירה – לא רחוק מדירתי הישנה. שאתחיל לטוס בין שתי דירותיי, האחת בתל אביב והשנייה בבוקרשט. לא תיארתי לעצמי שאפשר לחזור הביתה אחרי שלושים שנה, שאבדוק כאן חולים שנים רבות ושאכתוב שוב – אחרי ארבעים שנה – שירה ברומנית. הפסקתי את הכול ולפני זמן כה רב... נסעתי מכאן צעירה כל כך. כל מה שהגשמתי היה קשור לישראל, לא לרומניה. ובכל זאת בחרתי לנסוע אז עם שני הרופאים לבית החולים שלהם, לערוך ביקור נימוסין, כך חשבתי.

אך ברגע שנכנסתי לבית החולים, שכחתי שבעצם הייתי תיירת בחופשה, שהגעתי גם בגלל פליני, שלא הכרתי שם אף אחד. המצב בבית חולים היה כל כך עלוב, שכל מי שהיה שם נהפך לקרוב משפחה שלי. מעולם לא חשבתי שאראה ברומניה כזאת מחלקת עיניים – ברומניה, המפורסמת בגאוניותם של רופאיה. לא היה שם דבר ממה שהיה צריך להיות במחלקה סבירה. אפילו הקירות, מושחרים ומטונפים, התייפחו וחסו על החולים. חשבתי כמה מקרי עיוורון נגרמו מחוסר מכשור בבתי החולים. שמתי לב שהמטופלים, שהיו דחוסים עשרה אנשים בחדר אחד, נשארו באשפוז עד עשרה ימים לאחר ניתוח ירוד. בעולם הרפואי ה"נורמלי", מטופלים אחרי ניתוח קטרקט, לא אושפזו כלל, אלא יצאו לביתם מיד אחרי שהושתלה בעיניהם עדשה שעזרה להם לראות טוב מאוד. ברומניה בוצעו אז רוב הניתוחים ללא עדשות מלאכותיות, בשיטות ארכאיות, ולכן אחרי הניתוח היו חייבים להרכיב משקפיים עם עדשות עבות מאוד, שגרמו לסחרחורות ולראייה פחותה באיכותה. היו שם גם המון חולי סוכרת שהתעוורו בשתי העיניים עקב מחסור במכשור מתאים. שלטונו של צ'אושסקו דאג לכך שברומניה לא יהיה שום רישום שנתי של מספר העיוורים החדשים. לכן לא היה אפשר להשוות את מספר העיוורים ברומניה לאלו החיים במדינות שבהן יש מערכת רפואית ראויה לשמה.

למחרת השתתפתי בפגישת עבודה שנערכה בלשכתו של שר הבריאות בוגדאן מארינסקו ושל סגנו, ד"ר ראדו דופ. נודע לי אז שבינואר 1990 נוסדה באמצעות קרן המטבע הבינלאומי קופה שאפשרה ניתוחים בחו"ל לעיוורים. בכל פעם שלחו עיוור אחד בלבד, ללא מלווה, שנסע לבדו ברכבת לפריז. שם קיבל את פניו נציג בית החולים שליווה אותו לבית החולים, היכן שאושפז ונותח. לא היה ידוע אז במשרד הבריאות הרומני שניתוח כזה דרש בסך הכול יום אחד של אשפוז, ואחר כך שלושה ביקורי רופא במשך שבועיים. היות והעיוור היה מגיע לבדו מרומניה, הועבר לשר מידע לפיו מצריך הניתוח שבועיים של אשפוז, במחיר של 600 דולר ליום!!!. הסברתי לאנשי המשרד שבמקרים רגילים יש צורך באשפוז בן יום אחד. ניסיתי גם להסביר את הסבל הפסיכולוגי שנגרם לעיוור בנוסעו לבדו במשך ימים ברכבת, בלי ידיעת השפה הזרה ובלי אפשרות לנהל שיחה עם הסביבה. בגלל אשפוזים ארוכים, לא נחוצים ויקרים, בוזבזו כספים שבאמצעותם אפשר היה לנתח עיוורים נוספים. כך בניתי עם ד"ר ראדו דופ תוכנית שיתוף פעולה עם ישראל. הצעתי שישלחו קבוצות של חמישה עיוורים בצירוף שני מלווים בריאים: רעייתו של אחד המטופלים ובעלה של מישהי מהקבוצה, בתנאי שיטפלו בכולם, והם יתגוררו בדירות שיושכרו לשם כך ב-20 דולר ליום לאיש בלבד.

(קטע מתוך הספר "להתראות פליני")

אורנה ליברמן, מאמר על הספר "להתראות פליני" באתר "היTרבות"

הזנת תוכן: 22.6.2020

חזרה לדף הראשי "מה חדש בספרות"