מאת: חני שטרנברג

"קפקא ואני" מאת חני שטרנברג הוא ספר פרוזה המורכב מסיפורים קצרים, קטעי פרוזה קצרים ופואמה. הקטעים הקצרים הראשונים נכתבו בהשראת "ספר האי נחת" של פרננדו פסואה. בספר שני סיפורים המתארים שני מפגשים שונים עם פרנץ קפקא ועל צורתו הסופית ועל שמו החליטה שטרנברג בזמן שבו נודע לה שיש לה קרבת משפחה (אם כי רחוקה) לדורה דיאמנט אהובתו של קפקא, שאחיה היה נשוי לקרובת משפחה מצד אביה שנמנתה כמו משפחתה של דיאמנט על חסידות גור.

"שדה קרב מתחולל בתוכי. מצד אחד הדאגות לבנִי החייל, ומצד שני הניסיונות לכרות את רָאשֵׁי הדאגות בשל הדאגה שמא אם אדאג – הדאגות יתגשמו. פעם אלה גוברות ופעם אלה, אבל הקרב עצמו ממשיך".

חני פרומן שטרנברג
נולדה בנווה שאנן בחיפה להורים ניצולי שואה יוצאי פולין וטרנסילבניה.
בנעוריה הייתה חברה בתנועת הנוער מחנות העולים. בצבא שירתה בחיל המודיעין ביחידה 8200 .

אחרי הצבא למדה תנועה ומחול באקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים.
בשנים 1983 עד 1985 הציגה שתי עבודות כוריאוגרפיות בהן שילבה בין תנועה לבין שירים וקטעי פרוזה שכתבה. אחת העבודות זכתה לביקורת משבחת של המשורר ומבקר המחול חזי לסקלי בעיתון "העיר".

ב-1986 בעקבות נישואיה ולידת שני ילדיה, שבה להתגורר בחיפה שם נולד בהמשך בנה הצעיר.
שטרנברג עשתה הסבה להוראת ערבית מקצוע בו עסקה לפרנסתה.

בשנת 1998 עברה להתגורר עם משפחתה בזיכרון יעקב.
בשנת 2005 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד.

בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי הספרותי "מקף" אותו היא עורכת ומוציאה לאור יחד עם יואב איתמר. משנת 2013 עורכת ומוציאה לאור יחד עם יואב איתמר. בשנת 2013 שטרנברג ואיתמר החלו להפעיל את הוצאת מקף שתפעל לצד כתב העת.שטרנברג פרסמה עד היום שני ספרי שירה וספר פרוזה אחד.
"קפקא ואני" מאת חני שטרנברג. עורכים: יובל גלעד ויואב איתמר. הוצאת מקף. גרפיקה: א. אורן הפקות דפוס בע"מ, 2013, תל-אביב. ...100 עמ', מחיר: 65 ₪. ניתן להשיג במערכת "מקף", בחנויות הספרים העצמאיות

קפקא ואני

הפגישה הראשונה הייתה פשוטה ומפתיעה כאחת. הוא פשוט עמד מולי כשהכנתי לעצמי קפה של בוקר במטבח. זיהיתי אותו מיד, והוא שאל בפשטוּת: "למה שלא תכתבי עליי?", ומיד תיקן: "כלומר עלינו, עלייך ועליי..."
כדי שלא ייעלם, הזמנתי אותו מיד לכוס קפה. הִצעתי שנשב בחוץ, בגינה. בלילה ירד הגשם הראשון והאוויר היה צלול. בשמַים שייטו עננים שהיו לבנים בשוליים ואפורים בפנים, השמש התחבאה ויצאה לסירוגין וציפורים צייצו, אבל הוא העדיף לשבת בפנים על יד השולחן שעל יד החלון. לא הופתעתי כשהתברר לי שהוא שותה את הקפה שלו בדיוק כמוני, בלי סוכר ועם כמות בינונית של חלב. הוא גם קיבל בברכה את עוגיות התמרים שקניתי אתמול בסוּפּר, ואפילו לא שאל אם הן קנויות או שאפיתי אותן בעצמי.
כבר ידעתי מניסיוני, שסופרים אוהבים לדבר על היצירות שלהם, וסיפרתי לו שפעם ניסיתי להמחיז סיפור קצר שלו על רוח רפאים. חשבתי שזה ישַׂמח אותו, כמו שהיה משמח אותי אילו מישהו היה אומר לי דבר כזה, אבל פניו דווקא עגמו. אולי מפני שגם הוא, כמוני, לא כתב הרבה זמן כלום. בסוף שאלתי סתם שאלה כמו "איך אתה מעביר את הימים?" והוא ענה לי סתם תשובה בערך באותו נוסח: "אני יודע? הימים עוברים...".

בשָׁלב הזה של הפּגישה נזכרתי שבעבר היה לו קשה מאוד להתמיד בקשרים, וחששתי שמא לא ירצה להתמיד גם בקשר אתי. אף על פי שעבר רק זמן קצר מאז שהופיע, כבר הרגשתי קשורה אליו. עם זאת לא ידעתי מה להגיד. בסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד כוס קפה, אבל הוא לא רצה. גם אני לא רציתי. בכלל לא בריא לשתות כל כך הרבה קפה על הבוקר, והתחלתי לחשוש שאולי הוא יחשוש שאינני רוצה לשמור על בריאותו. התחלתי גם להרגיש שהעניינים בינינו מתחילים קצת לחרוק, אז שוב הצעתי שנצא. הפעם לא לגינה, אלא לרחוב, לטייל.
לזה הוא דווקא הסכים. גם לו התחשק להתאוורר. הוא היה לבוּש במעיל דק וארוך, שכבר לא הולכים אִתו היום, ועל ראשו הופיע פתאום כובע עם שוּליים מצחיקים. מבּחינת מזג האוויר הלבוש שלו דווקא הִתאים, כי היה סתיו, אבל אפשר היה לראות מיד שהוא שייך לזמנים אחרים. זה קצת הפריע לי. לא בגלל חוסר המודרניוּת אלא בגלל המשוּנוּת וחוסר השייכות. גם בלעדיו הרגשתי לפעמים משונָה ולא שייכת. ופתחתי את הדלת ויצאנו מהבית ועלינו במדרגות ויצאנו מהשער והתחלנו לעלות ברחוב "השומר".

רחוב "השומר" הוא הרחוב שעולה מהרחוב שלי, ומתפצל בהמשך, יָמינה, לכיוון השמורה ושמאלה לכיוון המושבה. לא ידעתי איזה כיוון הוא יעדיף. אני כמעט תמיד מעדיפה את שמורת הטבע , כי יותר נעים לי לטייל בטבע מאשר בין אנשים, ובשמורת טבע, מִדֶּרך הטבע, יש יותר טבע ופחות אנשים, וגם האנשים המעטים שמטיילים בה נראים יותר טבעיים.
בעלייה לא דיברנו, ראשית, מפני שקשה לדבּר בעלייה, ושנית, מפני שרציתי להתקרב לפיצול ורק אז לשאול אותו לאן הוא מעדיף לפנות. פתאום ראיתי מישהי באה מולי. זאת הייתה השכנה שלי. היא שמחה לראות אותי ונפנפה לי מרחוק. גם אני נפנפתי לה והעמדתי פנים שמחות. לפנים היינו קרובות מאוד, אחר כך קצת התרחקנו, ולאחרונה שוב התקרבנו. אלמלא היה אתי לא הייתי צריכה בכלל להעמיד פנים, יכולתי לשמוח באמת, אבל שיערתי שיהיה לי קשה להסביר לה מיהו, ואיך אנחנו קשורים זה לזה. הבטתי בו כאומרת "אין ברירה, מוכרחים לעצור" והוא הושיט את כף ידו לפנים כאומר "בבקשה, אין לי שום בעיה עם זה" . הוא בהחלט היה אדיב מאוד.
לשכנה שלי היה המון מה לספּר, אבל לא היה לה זמן, אז היא הזמינה אותי שאקפוץ אליה בהזדמנות לקפה, אז, אמרה, תספר לי הכול. הבטחתי שאבוא, אבל לא קבענו מועד. זה קצת הטריד אותי. אם היא באמת רוצה לדבּר אתי, חשבתי, למה היא לא קובעת מועד, ואם היא לא רוצה, אז למה נפנפה לי מרחוק. אולי גם היא, כמוני, המשכתי לחשוב, רק העמידה פנים שמחות. המחשבה הזאת לא נעמה לי, ועברו כמה רגעים טובים עד ששבתי ונזכרתי בו. רציתי לשתף אותו במחשבות שלי, וגם להתנצל לפניו, אם יהיה צורך, על ששכחתי אותו, אבל כשפניתי לעברו הוא כבר לא היה. פשוט נעלם כפי שהופיע, פתאום.
עמדו לפניי כמה אפשרויות: או לפנות לשמורה כפי שתכננתי, או להמשיך לכיוון המושבה, או להסתובב ולחזור הביתה ולהיכנס למיטה עם ספר טוב, עדיף שלו. זה, כמובן, מה שעשיתי בסוף. ואולי, בעצם, בהתחלה. כן, בעצם ככה, בעודי שוכבת במיטה וקוראת שוב בפעם המי יודע כמה את קובץ הסיפורים הקצרים שלו ומהרהרת בו, התחיל הכול.

הזנת תוכן: 17.3.2014

"קפקא ואני" באתר אינדיבוק.