"ערסל מתחת לתאנה",
רצנזיה על ספרה של פנינה אליאני שורוק "בדרך הבייתה"
"בדרך הביתה" ספרה החדש של הסופרת פנינה אליאני שורוק הוא ממואר ואולי רומן ביוגרפי בסגנון ריאליסטי-נטורליסטי, המחזיק קורפוס שלם של רגשות הנחווים על ידי רוב הדמויות הפועלות בו: כאב הגעגועים, עכבות רגשיות, כמיהות, תחושות החמצה ואשמה, כעס וסליחה, קונפליקטים בלתי פתורים והרבה אמונה ותקוות, רחשי לב של אהבה שלא תמיד מוצאים את ביטוים או את התממשותם במהלך הדברים. המרקם הרבגוני מוצא את ביטויו בסגנון כתיבה מדויק ועשיר. בנוסף לערכו הספרותי בזכות יכולת הסיפר המעולה המופגנת בכל פרק מפרקיו, המחברת זוקפת לזכותה הישג תרבותי-היסטורי-סוציולוגי רב חשיבות– ציור תמונה אוטנטית ומהימנה משנות ילדותה בקריית שמונה כבת למשפחת עולים, המהגרת מעיר מֶטְרוֹפוֹלוֹנִית גדולה ומודרנית כקזבלנקה לעיירת ספר נידחת בראשית ימיה על גבול לבנון.
כרונולוגית, קדם לשורוק אליאני, אלברט סויסה בספרו "עקוד" בעיסוק בחוויית ההגירה של יהדות מרוקו. יצירתו, על תכניה וסגנונה, פותחת את העיסוק הספרותי הישראלי בן זמננו בחוויית ההגירה של יהדות מרוקו וארצות האסלאם בכלל ובמשמעויותיה התרבותיות והסוציולוגיות הקונפליקטואליות אשר השלכותיהן נותנות את אותותיהן על תולדותיה של מדינת ישראל עד ימינו אלה. ועם זאת, הספר "בדרך הביתה" שונה. שכן, הוא ניכר בציור תמונה מהימנה ואוטנטית של בניינה של עיירת ספר קריית-שמונה בשנותיה הראשונות המדגימה תהליכים דומים בשאר יישובי הספר לאורך גבולותיה של מדינת ישראל, על ידי יהדות מרוקו, בעולם נידח שברירי ומסוכן, הרחק מבתי חולים, אוניברסיטאות ומפעלים עתירי תעסוקה.
אם ב"עקוד" סויסה מתאר את שכונת מגוריו "עיר גנים", שכונת עוני ירושלמית המתקיימת לצד חברה ישראלית עירונית וותיקה, משכילה ותוססת, שעליה נמנה הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, הסגל האקדמי של "בצלאל", אוכלוסיית הפקידות הבכירה של כלל משרדי הממשלה, וכלל שופטי בית המשפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון על משפחותיהם וילדיהם, השַׁמְנָהּ וְסָלְתָהּ של החברה הישראלית שעמה תושבי "עיר גנים" ושאר שכונות העולים, התחככו מידי יום ביומו , הרי שאיליאני שורוק מתארת את סיפור בניינו של יישוב ספר תוך ניסיון השתלבות והתערות חסר סיכוי של מקימיו ובוניו- במציאות הישראלית בקרב אוכלוסייה שכמעט כל חבריה (למעט ראש המועצה המקומית, מנהל בית ספר תיכון דצינגר וכיוצא באלה משרות בכירות שנמנו על הישראלים הוותיקים) הם עולים חדשים כמשפחתה של המספרת סְבְתָּתָהּ וסַבָּאָהּ ושכניה שאינם דוברי עברית. זו מציאות סוציולוגית פרדוקסאלית שכן לאותם עולים שהקימו ובנו להלכה ולמעשה את קריית-שמונה לא היה ממי ללמוד להיות ישראלים ולא ממי ללמוד לדבר עברית ישראלית הן מבחינה לקסיקאלית והן מבחינת היגוי ומבטא ולא ממי ללמוד לסגל התנהלות ישראלית כדי להתערות בהוויה הישראלית ולא רק זאת אלא אף זאת, אותם תהליכי הסתגלות והתערות חסרי סיכוי, מתחוללים הרחק-מכל ומעיני-כל, בקצות ההוויה הישראלית ובשולי זרימת האירועים הלאומית. הישראלים הקרובים ביותר בסביבתם הם מעסיקיהם בני הקיבוצים שעמם הם מקיימים יחסים מרוחקים, מנוכרים ואף עוינים בשל היותם מנוצלים על ידם.
קריאתו של הרומן הביוגרפי "בדרך הביתה", יש בה כדי להעניק לקורא הישראלי הבנה טובה יותר של מכמני הנפש החבויים של החברה הישראלית, לגבי אותם פרקים היסטוריים שטרם שולבו באופן נינוח אמפטי ואובייקטיבי בהיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית. סיפור הגירתה של ילדה עם משפחתה מקזבלנקה לארץ, לקריית שמונה הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחותה ההיסטורית של החברה הישראלית. בלי להתוודע ולהבין את מורכבות חווית ההגירה של כלל השבטים המרכיבים את החברה הישראלית, חבריה יישארו זרים זה לזה. באותה מידה, בלי להתוודע לחוויית ההגירה של ילדה עולה מאתיופיה או מרוסיה לא נוכל להבין איש את רעהו לעומק, בלי לזכות באמפטיה והזדהות ולהעניק אמפטיה והזדהות האחד לשני לא נוכל לעבור חוויית בוללות אמיתית.
המספרת "בדרך הביתה", מביעה לאורך כל הספר הזדהות עם הוריה, סבתה וסבא שלה ועם כל אחד וכל אחת מאחיה ואחיותיה ועם הערכים שספגה מהוריה והורי הוריה, ערכי משפחה ואהבת העם והארץ, ואת הערכתה העמוקה למאמצי ההתערות שלהם בארץ למרות הכל, באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה במטרה להעניק לילדיהם סיכוי להצליח.
הכרזתו של ברטוב בשנות ה-90 “אני לא הצבר המיתולוגי”, בלא משים, העניקה אישור לישראליות חפה ממיתולוגיה צברית שורשית גם למי שאינם ילידי הארץ. שורשיות ישראלית אינה כרוכה בצבריות ואינה נקנית בלידה אקראית-סתמית בארץ אלא בנטיעת שורשים רצונית של המקומי במקום מושבו, של תושב הארץ בהוויה הישראלית, בלשון העברית ובתרבות העברית. הפרדיגמה החדשה הזו העניקה אפשרות גם לעולים שנולדו בגולה את האפשרות לשאת בגאון את זהותם הישראלית גם אם לא נולדו כאן.
שישים וארבעת פרקיו של הרומן מתארים בזה אחר זה, בסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונה של שורוק-אליאני מילדותה הנינוחה בקזבלנקה, הפרידה מסדרי החיים המוכרים לה ולמשפחתה, מבני המשפחה המורחבת, החברים והחברות בבית הספר והפרידה מלשון הדיבור הצרפתית בגין העלייה לארץ, ההגעה לארץ ההתיישבות בקרית שמונה מקום מושבם של הסבא והסבתא שלה, שעלו לפניהם ארצה ועד לפרק הגיוס שלה לצה"ל לאחר סיום לימודי התיכון. "בדרך הביתה" ממצֶה את החוויות שנאספו בזיכרונה של הסופרת במשך עשר שנים, מגיל שמונה ועד גיל שמונה-עשרה. ביחד, הפרקים מצטרפים לסיפור צמיחתה והתפתחותה של ילדה, שהוא אמנם סיפורה האישי של הסופרת, אך בה-בעת הוא גם סיפור עלייתה, התיישבותה והתערותה של משפחת עולים בקריית שמונה. זהו סיפור-עליה, התיישבות, התערות והשתלבות בעולם חדש של משפחה אחת ועם זאת זהו סיפורם של כל תושבי קריית-שמונה באותה העת וסיפורה של כלל אוכלוסיית העולים שהיגרה לארץ לאחר קום המדינה שהקימו בעשר אצבעותיהם את מקום התיישבותם המרוחק בספר, הרחק ממרכז הארץ. הספר חושף את מעלותיהם וחולשותיהם של מייסדי ובוני העיר הצפונית שפעלו מכוח תקוות גדולות ונקשרו לאהבות, אכזבות, כמיהות וחלומות. ייחודו של הספר אינו רק בעיסוק באותו נושא דחוק בתולדות תקומתה של מדינת ישראל כי אם במיקוד העניין בתרומתה המכריעה של יהדות ארצות האסלאם לבניין מדינת ישראל. שקיבלה ביטוי בבניית מאות יישובי ספר ומגן עירוניים וחקלאיים יישובם ופיתוחם. דרך הסיפור האוטוביוגרפי על עצמה ועל משפחתה המורחבת, ומבטה החיובי והאמפטי על הדמויות המשתתפות בעלילה אנו נחשפים לפרק משמעותי בסיפורה של שיבת ציון.
ברומן "בדרך הביתה" המספרת שומרת נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. היא מספרת על חייה בלשון "אני" בנימה רכה ורגישה שובת לב. "בדרך הביתה", ספרה של אליאני שורוק כתוב בחום אנושי, ומספר את סיפורה של ילדה להורים מהגרים ביישוב-ספר בעשור השני לקיום המדינה. העלילה מתרחשת בעולם שבו גדלה ילדה רגישה ורבת כישרונות המאזינה באוזן סקרנית ומביטה בעיניים ערניות בעולם הסובב, בהוריה, אחיה, אחיותיה שכניה, תלמידי ותלמידות כיתתה ויתר תלמידי בית הספר היסודי. העולם בו היא חיה רווי קשיים, קונפליקטים, וחלומות המשמשים דלק להתפתחות העלילה ופיתוח חלומות שלא יתגשמו בהכרח, ועם זאת קיומם בהווה בלב הגיבורים מעניק להם אמונה שיוכלו להתגבר על הקשיים והייאוש הכרוכים בחייהם ביישוב נידח ושכוח אל, על גבול לבנון - בעתיד.
ברי, שאין זו יצירה בדויה, הסופרת מדברת על עצמה ועל משפחתה, ועם זאת, מתוך הטקסט לא ניתן להוכיח בוודאות שהכל היסטורי או ביוגרפי ואין בעלילת הדברים, נתונים, מעשים ויסודות בדויים במטרה לעבות את עלילת הדברים או כדי להעניק לה עניין ומתח או יסוד קומי -הומוריסטי. קורא אנגלו-סקסי באוסטרליה למשל, שאינו בקי בתולדות שיבת העם היהודי לארצו ובניינה של מדינת ישראל יכול בהחלט לתפוס את היצירה כרומן בדוי או רומן ביוגרפי ואת ורד גיבורת הסיפור כדמות בדויה בין שלל הדמויות האחרות החיות ופועלות לצדה בעלילה. לעומתו קורא ישראלי הבקי בתולדות שיבת ציון, הקמת המדינה ובניינה יטה יותר לעמדה שמדובר בממואר או ברומן בעל מאפיינים ביוגרפיים. רומן ביוגרפי מלווה את סיפור חייה של אישיות אמיתית, אך בשונה מביוגרפיה של ממש, מספק לדמות רקע ופעילות בדיוניים כדי לשוות לסיפור צורת רומן. במקרים רבים הרומן הביוגרפי אינו מזכיר את שמם האמיתי של גיבוריו, אף כי בדרך כלל דואג הסופר שהדבר יהיה ברור מתוך העלילה. ככל רומן מדובר ביצירה אפית, הנפרשת על פני עשרות פרקים. היצירה נפרשת על פני רצף חיים לא קצר שמתחיל בילדותה של ורד ומתפתח ומתרחב לעלילה הנמשכת עד להגעתה לגיל שמונה עשרה וגיוסה לצה"ל.
על עלילת הדברים משוחה פה ושם נימה נוגה מכאן ונימה אופטימית מכאן. שתי תמונות עצובות בספר נגעו לליבי, האחת היא ההכנות שמשקיע אביה של ורד בבוקר יום העבודה הראשון בקק"ל, הוא לובש חליפה, עניבה ושאפו לראשו ונתקל בתגובות לעגניות מצד חבריו לעבודה ביערות הרי נפתלי. בשובו הוא זועם פגוע ונכלם "בושה ...בושה... כולם לבשו חאקי ואני בחליפה, עניבה ושאפו". דמיינתי אותו רוכן על שתיל וטוריה בידו...היטלטלתי בין צחוק לבכי." (ע' 48) התמונה השנייה שנגעה ללבי הוא הוויכוח שניטש בין האם והאב שחשף בלהט הדברים את חוסר שביעות הרצון ותחושת העצב שלו ממצבה הכללי של משפחתו בקרית שמונה ותחושת העלבון האישי שחש מעיסוקו כפועל ייעור בהרי נפתלי. האם מפצירה באב לכתוב מכתב לתמר, ליליאן ושמואל, המצויים בחו"ל שיבואו והאב משיב לה "איך את מעלה בדעתך לומר להם לבוא? להפסיק את הלימודים לשמואל? לקרוע לו את החלום להיות מהנדס? מה יעשה פה ייקח טוריה ויעלה איתי להר?" ( (ע'71) מצד שני לא חסרות בספר תמונות שמחות. תמונה אופטימית ושמחה במיוחד, המשרה אווירת נועם ותקווה בקורא, היא הזמנתה של ורד על ידי מורתה לקרוא חיבור שכתבה לפני תלמידי בית הספר בזכות יופיו וטיב העברית שבו נכתב, "עירי ביום גשם, זהו שם החיבור שכתבה ורד" אמרה המורה. קראתי: הברק הבריק, הרעם הרעים וגשם עז ניתך ארצה..." זוכרת שקרתי בשטף ובלהט. מחיאות כפיים סוערות. המורה דינה שוב לחצה את ידי וחיבקה אותי בחום" בהמשך ורד בהיותה בבית ספר תיכון היא אומרת למורתה, "אני רוצה קודם להתגייס כמו כולם, כמו הצברים, להיות ישראלית. אחר כך רוצה ללמוד באוניברסיטה.." (ע' 122)
פרק הסיום נגמר באפיזודה אופטימית, ורד ואמא צועדות לתחנת האוטובוס, שממנה תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם לגיוס לצבא. האם המודאגת מפצירה בבתה לשמור על עצמה ולכתוב מכתבים, ככל שתוכל כדי לא להדאיגם. מימוש חלומה להתגייס, כמו מניף תמונה של הצלחה וניצחון על עלילת הדברים. ורד בת השמונה שהגיעה ארצה בידיעת עברית תנכ"ית מוגבלת מתגייסת לצה"ל כעבור עשור, בנחישות בניגוד להסתייגות הוריה, ככל הישראלים. המאבק הבלתי פוסק של דור המייסדים, כוונתי לאלה שייסדו ובנו את קריית שמונה ושאר יישובי הספר למען ההשתרשות בארץ הזו מִטַּלְטֵל בין כושר עמידה, יכולת התמודדות עם משברים ושינויים רדיקליים בתנאי חייהם, הסתגלות לשוק העבודה המקומי, ומעבר תדיר בין תקוות גדולות ואכזבות כואבות ותרומה הרואית לבניין הארץ, שטרם זכתה להכרה שֶׁלָּה היא ראויה, עדיין.
דן אלבו 13.04.2023
הזנת תוכן: 14.02.24
