מאמר מאת ד"ר ארנה גולן

בספר השירים "איזון שביר" של יערה בן דוד משוקעים מצבים שונים של איזון שביר קיומי בחייה שלה וכן מצבים מקבילים בחיי הקרובים לה, כשהקו המשותף לכולם הוא נפילה והתחיות, או מצב של עמידה על בלימה. מצב דמדומים זה, המונח ביסוד הפרדוקס שבצירוף "איזון שביר", הוא בעצם הכוח המניע יצירה. והשיר נולד תוך שהוא נוטל תמונות מן המציאות ומטיל אותן להקשר חדש, מפתיע, חד פעמי, סובייקטיבי בתכלית.

שם הספר מתאר, אם כן, מצב קיומי, ועם זאת מפתיע לגלות שהוא גם ביטוי למבע השירי עצמו, רב הייחוד והקסם, המצוי באיזון שביר בין הקונקרטי למופשט, בין הריאלי לפנטסטי, בין המטאפורי לפיזי, ולעתים אפילו ביחס שבין טורי השיר עצמם, שצורפו במעשה קולאז' אמנותי מופלא, המחייב את הקורא להפעיל את מיטב קריאתו הקשובה. אכן, לפנינו שירה רבת ערך, שרב בה המתח בין הנגלה לנסתר, בין האירוע הקונקרטי לבין מהותו ומשמעותו הנמסרים במטאפורות מקוריות ונועזות. כמעט כל שיר בספר מוסר תהליך שראשיתו בשבר, בנפילה, במשבר, אך הוא מוליך להתחיות חדשה ולניסיון להקים איזון קיומי חדש, שבהכרח אף הוא יהיה שביר.

שירי הספר נחלקים למעטפת שראשיתה בחלק המרשים "שירי דיוקן" שבמרכזו ה"אני" של המשוררת: זהות אישית וארספואטיקה, כשהקונקרטי בשירים עובר מטמורפוזה אל המופשט בכוח המטפוריקה או בהשפעת אמנות הקולאז'. חלקה השני של המעטפת הוא הפרק הסוגר "דלת מסתובבת" ונרמז בו קשר זוגי של היקסמות ואהבה ותשוקה שסופו נכזב ומראשיתו היה במצב של איזון שביר, וניכר ניסיונה של המשוררת לייצב מחדש את הקיום.

בחלק הראשון בספר השיר "פרלודים" נוטל את כותרתו מן המוזיקה ומסמן יצירה קטנה אך טעונת רגש, הבאה כהכנה ליצירה השלמה שאחריה. ואכן נבנית כאן עלילה מטפורית סביב דימוי אחד של צניחה: "אני נקודת הכובד של מצנח רחיפה הנפתח מעל ראשי." אלא שאז המצנח "מסתבך בחבליו" והנפילה נמשכת עד להתחבטות באדמה במקום ריק מאדם. המשוררת משדרת עכשיו "מנקודה / שאיש לא שיער את קיומה", למרות הצניחה הקשה והכואבת. שירתה הגיעה ממקום חסר סיכוי, בלתי צפוי, והאיזון השביר הזה הוא שהוליד אותה.

לעומת שיר זה, מרבית השירים האחרים מושפעים, להבנתי, מאמנות הקולאז' הויזואלי רב הייחוד של יערה בן דוד. כך בשיר "אני", הבנוי מרצף מטפורות שכמעט כולן זוכות לפיתוח ויוצרות סתירות והפתעות נהדרות: הדוברת היא קופת שרצים, בוידֶעם רגשות, פיל, אבל עוברת בקוף של מחט, היא בובת חרסינה, לולין על חבל השומר על "איזון שביר", היא עוטה מלים בעור נמר, ולבסוף תלויה על חבל כביסה, כאשר התכלת למעלה והתהום למטה. כל אלה יוצרים יחדיו שיר שהוא כמו עבודת קולאז' צרופה. ומה פשרו? אני סבורה שעניינו בתיאור סימבולי של חבלי יצירה, או אולי של מצבים קיומיים, והשיר פתוח, כמובן, לפירושו של כל קורא ובכך כוחו.

ואמנם, בשיר "קולאז'", הכלול במדור "קולות מן הבית", ניכר בבירור תיאור של בית בהשראת אחד הקולאז'ים של המשוררת. הוא שקוף כחיית קריסטל, הלבנים אדמדמות ואפורות בצריחים, יש בו כרכובים ועמודים ומונה ליזה מתעלסת בחלון עם סופר יונק מקטרת, וישנם גם תוהו ודלת מתהפכת ועוד, ברצף של דמיון. אבל מדהים מכל הוא הסיום, שבו מתברר שהדוברת עצמה מצויה "בהיתוך הזמנים" והתקופות (המשתקפות במבנה הבית), כי זו תבנית הבית שממנו היא נלקחה (מעולם הפלאות של אליס המובא כמוטו בראשית הספר?), כלומר, שָׁם משוקעת נפשה, והקורא יפרש כהבנתו.

כבר השיר הראשון חסר הכותרת, שיר ארספואטי יפהפה, עשוי להדגים את "האיזון השביר" בשירתה של יערה בן דוד בכל היבטיו. "אני עוקפת את כאב המכה" נאמר במשפט הפותח, והמבע עושה את הכאב כמו לאובייקט פיזי שניתן לעוקפו. היא "חוצה את הדומם, לובשת / בגד הפוך עם כל סימני התפרים וריחות הגוף", אינה זועקת על המכה, אלא נוטלת את הבגד שקלט את תגובותיו הלא נעימות של הגוף, הופכת אותו עם הַבִּטְנָה בחוץ, ומהֵדֵי הכאב (התפרים) היא מחוללת את השיר. אם כן, השירה היא כמעשה כשפים מילולי ומטאפורי, לא רציונלי, שמקורו ב"מַכָּה" הַמְפֵרָה את הסדר הקיים.

השיר המפתיע "גב אל הקיר" הופך לכעין חזון קולאז'י החורג מפירוש אחד ודאי. ראשיתו בשאלת המנצח המופנית לזמרת מדוע היא שותקת כשכולם שרים, והרי היה עליה לבקש קודם רשות לא לשיר... בינה לבין עצמה מהרהרת המשוררת שהשיר הממתין אולי מחכה לקחת אותה "לארץ העיטים והבזים / לא הרחק מן התופת של דנטה". אמירה עמוקה טמונה כאן ביחס לקיום המורכב ולתעתועי החיים, וכמובן גם אמירה ארספואטית.

לעומת זאת, בשירי "האני" בחלק הסוגר את מעטפת השירים במדור "דלת מסתובבת" נגלה שירי אהבה ותשוקה וכאב של אכזבה. אכן מעומעם בהם הסיפור הריאלי, אך הם מפצים בבניית סיפור פנימי רווי קסם כובש, הנבנה מהיפוכים מטפוריים המוליכים מצער וכאב לשמחת רגע ולהיפך, כלומר ל"איזון שביר": "אולי תחנוט אותי כך, / צומחת מתוך הדשן הדומם / נובטת לאטי / פי מלא דם ועפר". וכמו בקולאז' המאחד קרעים וניגודים, הפה המדמם אומר "מלה נדירה שלא אעז להתגעגע בה, הברה אחת / שאישן בתוכה כמו אליס בארץ הפלאות".

השיר "Bel Canto" מכוֵון לאופטימיות: "לבסוף במוצאי זמנים / הגיח איש מבין מכוניות חונות / לפגוש עיניים שחמימותן ציפור / קלועה. שם ציוויתי על העולם לעצור / והוא עצר והתגלגל להתחלה. / על קצות העצבים החליקה קשת מגוף / לגוף". אכן, בֶּל קַנְטוֹ, אלא שמורכבות האהבה תמיד תציץ מן הדברים. אפילו השיר "דביק" – אחרי הטור "וקוראים לדבק טוב", הנשען על המקרא לתיאור שלמות המגע בין גבר לאישה, מסתיים ב"ולמוות קוראים – אחד". מרבית שירי האהבה בספר רצופי מעברים מפתיעים מן הפיזי לנפשי ולרוחני, מכאב להתגברות ומהיגיון לפרדוקס – עד שנוצר מסתורין.

המדורים הפנימיים בספר עניינם בבני משפחה: האב והאח שנפטרו, האם הממשיכה את חייה בלעדיהם, דודים שמילאו מקום משמעותי בחייה. בשיר הקצרצר והעמוק "הסתלקות" מואר קברו של האב בראיה סובייקטיבית מפתיעה, דחוסה ורבת עומק של הבת: "בין שפתי אבי מתאבנת מלה לחה / כמו סנונית במסע הגשם חבוטת כנף / טועָה בשקיפות החלון המפריד בין כאן לשם".

מכמירי לב במיוחד הם השירים המוקדשים יערה בן דודלאם בעודה בחיים במדור הנושא את הכותרת המדהימה "אני שומעת אותה צוחקת בְּקִרְבָּהּ". כותרתו של השיר "רגלי מְבַשֵּׂר" הופכת לאירונית, כשמתברר שהבת באה לבשר לאמה השקועה בקריאת תהילים את בשורת האיוב על מות בנה ולפני כן היא מתייסרת קשות ("תַּלְיָנִית זמן שכמוני") בידיעה שעוד מעט קט היא תהיה זו שתפר את האיזון והשלווה בחיי אמה ותגרום לשבר נורא חסר תקנה.

גם השירים על שאר בני המשפחה הם רבי עוצמה. אחד מהם, "זינגר – קולאז'", הוא שיר יוצא דופן למדי בחשיבותו ובקונקרטיות שבו. עניינו בזיכרון מהדודה מרסל שהיתה תופרת במכונת התפירה 'זינגר' לפי "מודל שהיה כבר סגור אצלה בראש, לא מן הז'ורנאל", כמו יצרה יצירת אמנות. יש לציין שהשיר שקול בחלקים ממנו ומחקה כמו באונומטופיאה את הצליל ומקצב התפירה של המכונה באזני הילדה הקטנה המנמנמת מתחת לשמיכה לקולות המחט וריקודה בתפרים וחשה כ"נוסעת סמויה" ברכבת, המשתקשקת על הפסים. אחרי מות הדודה עמדה הזינגר שנים ללא שימוש, אבל "מה שגזרה דודתי ותפרה והניחה בארון / היה לסיפורי בדים / אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה, / ובוראת מהם עולם". יצירת האמנות של הדודה עוברת עכשיו טרנספורמציה ליצירת האמנות של המשוררת.

ונוסיף אנחנו: בשיריה המרובדים ומפעימי הלב של יערה בן דוד בספרה "איזון שביר" היא אכן בוראת עולם שירי מ"בדים" של קטעי זהותה וקיומה, מחיי אהוביה ויקיריה, ממטען תרבותי ולשוני רחב ועמוק, מצלילים ודמיון – ויוצרת קסם מופלא.

לשיריה של יערה בן דוד באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית באתר של נילי דגן

הזנת תוכן: 1.7.2018

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"