דליה שימקו ואנסמבל אספמיה

אני חושבת על "חלום ליל קיץ" של דליה שימקו ואנסמבל אספמיה. לכל מי שמחכה לחלום מתקתק, בו מרחפות פיות אווריריות ומתרחשים רק קסמים מהאגדות- צפויה אכזבה נהדרת. פה מדובר בחלום דיגיטאלי, וירטואלי, טראנסי, פוסט-מודרנסטי (וכל שאר המרעין-בישין ברוח זו...). זהו חלום הנוגע בייסורי האהבה ובאיסורי האהבה בלי כפפות. שימקו יצרה בעזרת חבורה גדולה ומוכשרת של שחקנים ויוצרים, עולם עכשווי של פלפונים וגי'.פי.אס החי בשלום עם עברית נהדרת בתרגומו של ט. כרמי. עולם של יער ובו מלך המושל בממלכה בקמעות ושיקויי פלא, ובצדו מזוודות טרולי ומוסיקה ותנועה טרנס-קצביות. שכזה עלול היה בקלות ליפול לסתמיות נפוחה ומבולבלת, אך לא זה המקרה. חבורת שחקנים מלאי תשוקה וחדווה בימתית, יוצרת שפת תיאטרון ברורה בסימניה. חלק מהשחקנים אמנם עדיין מתקשים לשלב בין השפה הגבוהה לבין נורמות משחק עכשוויות, אך אני בטוחה שזה ילך ויסתדר בהצגות הבאות. שחקנים אחרים, מרגישים בנוח ב"חליפה המשולבת" שתפרה שימקו ויוצרים מטעמים נהדרים וביניהם: איציק גולן כבעל המלאכה, אסתי זקהיים כטיטאניה, עודד מנסטר כפוק, והנאהבות הצעירות הלן - גיל יפרח והרמיה - מיכל פוליצר. כך או כך, גם מה שעדיין לא מהודק, אינו פוגם בהנאה הכוללת של ההצגה. כוחה של הצגת "חלום ליל קיץ" הוא באיזון היפה הנוצר בין מרכיביה הסותרים, איזון היוצר מרקם צורני אחיד בעל אמירה מגובשת ובשלה. ואם יש אתגר בעבודת הבמאי(ת), הריהו אותה מלאכת האלכימיה...

הזנת תוכן: 17.4.2016

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"