נעמה גרשי, רציתי לספר לך על השועלים 
כרמית רוזן, קהל יחיד
פורסם בתאריך 28 ביולי 2013 במדור הספרות
של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות
שני ספרי ביכורים חדשים, שניהם מצויינים, של נעמה גרשי וכרמית רוזן, מייצגים שתי מגמות מנוגדות, אולי משלימות, בשירה הישראלית הצעירה. יש דמיון מסויים בין המשוררות: שתיהן מדגישות את מחויבותן לפריפריה – רוזן את חיפאיותה, גרשי את ילדותה באשקלון – ושתיהן פעילות באקדמיה: רוזן משלימה דוקטורט בספרות, גרשי בפסיכולוגיה. למרחק בין פריפריה ומרכז, ולמודעות החברתית והפוליטית שמלווה אותו, יש ביטוי גלוי בשירתן, אלא שהן מפרשות את המרחק הזה בדרכים שונות בתכלית.
רוזן חיה וכותבת כנגד מרחב לשוני רועש, צפוף וגדוש, רווי בקולות סמכותיים, אלימים לפעמים, גבריים בדרך כלל. ספרה נפתח בשיר שמוקדש למשורר מחמוד דרוויש, ומעמת אותו עם הממסד הבטחוני הישראלי. בלב ספרה משובץ מחזור ארוך ומרשים שמתחשבן עם מאיר ויזלטיר ושירתו, ובעקיפין גם עם כמה מגיבוריו הספרותיים כשיקספיר ופאונד. ואילו לקראת סוף הספר בולט שיר מתריס שמוקדש ל"משוררי הפרנקופוניה", אולי בני דמותו של דורי מנור, המושפעים ממשוררים צרפתיים מרכזיים מהמאה ה-19 כבודלר, ורלן ורמבו.
עולם השירה מתגלה איפוא לרוזן כמערכת של ממלכות תרבותיות מבוססות למדי, שבכל אחת מהן מושל מלך: דרוויש, ויזלטיר, שיקספיר, פאונד, בודלר. היחס של רוזן למלכים האלה כפול – כמיהה גדולה שמתהפכת בזעם נורא, יראה ואהבה שמתחלפות בבוז ושנאה. בבסיס הכפילות ניצב מתח בין תשוקות מתנגשות: התשוקה לכתוב בלשונם הספרותית המשוכללת של המלכים, ולזכות בדרך זו בברכתם הגברית והאבהית, וכנגדה התשוקה למרוד בהם מתוקף נשיותה ונעוריה, כלומר מטעמים מגדריים ודוריים, ולהקים על חורבותיהם את ממלכתה שלה.
התוצאה היא שירה שפני השטח המעודנים והמתורבתים שלה, כראוי לשירה שרוחשת כבוד מלכים לעבר הספרותי, מכסים על תהום של תשוקה ואלימות. הדבר ניכר בעיקר ב"אבוקה", המחזור המוקדש לויזלטיר, המעוצב כשרשרת של אטיודים ספרותיים מתוחכמים, אבל דומה יותר לשדה קטל הזרוע בגוויות וברוחות רפאים – שרידי שיריו המצוטטים של ויזלטיר. המשורר הוותיק ממלא במחזור הזה שני תפקידים סותרים: של מקור סמכותי שרוזן מנסה להיברא בצלמו ולהיבנות מצלעו, ושל מצע מת, אפר ועפר, שרוזן מנסה להפיח בו את רוח החיים של קולה שלה.
אין זכר למלחמת הטיטאנים הזאת בספרה של גרשי. את מקומם של הגברים הסמכותיים שרוזן נאבקת בהם תופסים אצל גרשי דמויות הרבה יותר צנועות, הממוקמות בשוליים החברתיים או בעולמה הפרטי, המופנם, המשפחתי. ובניגוד לקולות הרהוטים שגודשים את שיריה של רוזן, עולמה של גרשי מתאפיין בעיקר במחוות מורכבות של שתיקה, גמגום, מילים בלולות, ולפעמים אפילו של אילמות וחרשות. השיר "סבתא רחל" נפתח בשורה "אינך מקשיבה לאיש"; השיר "כברה" מספר על זמרת אתיופית שאינה מצליחה לשיר; ואילו בשיר שהעניק לספר את שמו, "רציתי לספר לך על השועלים", משורטט עולם מקביל, עולם השועלים, שבינו לבין עולם בני אדם מפרידה חומה של דממה אדישה וקטלנית. מתוך כך מתגלה התפקיד שגרשי מייעדת לעצמה כמשוררת: למצוא את הקול הנכון, העדין והמדוייק ביותר, שידובב את השתיקות האלה בלי לפגוע במה שהן מנסות להסתיר.
שורש הפער בין המשוררות קשור ליחס שלהן לעבר הספרותי, וליתר דיוק: לשירה הגברית-אשכנזית של המאה ה-20. רוזן מחוייבת בכל ליבה למסורת הזאת, וכדי למרוד בה היא מאמצת את ערכיה ומנסה להאבק בה "מבפנים", על ידי חידוד סתירותיה הפנימיות. גרשי, לעומת זאת, מעדיפה לקחת חלק בגיבושה של מסורת אלטרנטיבית, פחות גברית ואולי גם פחות אשכנזית. לפער יש השלכות סגנוניות מובהקות – רוזן מעדיפה מרקמים דחוסים ותזזיתיים, "מודרניסטיים", ואילו גרשי מחפשת קול הרבה יותר רך, מאוחה וצלול. אפשר לנחש ששני המסלולים יובילו בסופו של דבר לאותו מקום, כמו שרוזן עצמה רומזת בשיר שחותם את ספרה ומצורף לרשימה: כדי להחלץ מהמבוי הסתום של העבר לא תהיה לה ברירה אלא לנסוע "בכיוון ההפוך" – הכיוון של גרשי.
