נורית זרחי, אררט

פורסם בתאריך 24 באפריל 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מה הופך דווקא את ספר השירים ה-14 של נורית זרחי – "אררט" – לספר השירים היפה ביותר שכתבה אי פעם, לספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף? מה גורם לקריאה בשיריו להפוך לחוויה משמחת כל כך של גילוי והתגלות? הרי זו אותה זרחי שכתבה גם בעבר שירים יפים להפליא, יפים לא פחות, בעצם, אותה זרחי שנאמנה כבר שנים לסגנון שהתעצב אצלה בראשית שנות התשעים, סגנון שאפשר לתאר באמצעות סדרה זהירה אך אסרטיבית של אוקסימרונים: מופנם-וירטואוזי, מעודן-נוקשה, אינטימי-זר. אז מה נשתנתה הזרחי הזאת מכל הזרחיות? למה מספר השירים היפים בספרה החדש גדול מתמיד, ובמכלול שמסתמן בהם יש משהו פתוח ומשוחרר כל-כך?

ציינתי שלושה סופרלטיבים: הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף. נפתח בחוכמה. זרחי תמיד נאנקה תחת משא חוכמתה – ניהלה מין קרב פנימי בלתי נלאה בין התשוקה המביישת והכמו-מטופשת להתאהב, להיגאל, להתנחם, לבין מבטה החכם כל כך, הרב-ממדי, החודר, שראה מבעד לפני השטח של ההתרחשויות את מבנה-העומק הטראגי שלהם. והנה, פתאום, היא השלימה את מסעה אל החוכמה, או במילים אחרות: השלימה עם חוכמתה. עכשיו היא כבר לא קורסת תחת משאה אלא מרחפת מעליו, ושם, מלמעלה, מרחוק – הכל נעשה צלול ושקוף: העולם נברא מחדש בלי צעיפים של אשמה וחרטה. מה שנתפס אצלה בעבר כמין חטא קדמון – חטא הזרות, הבדידות, ההחמצה – התגלה כחלק בלתי נפרד, מובן מאליו, מהמקצב העתיק והפנימי ביותר של הזיכרון, וחדל להיות מכשול שמעוות את דמותו. הנה, היא קלטה פתאום, ככה זה עובד: בשעת האמת – אנחנו מחמיצים את האושר. אבל בדיעבד, ממרחק הזמן – הוא שב ומתגלה בכל יפעתו האבודה. וקשה להפריז בגודל הנחמה הכרוכה בגילוי הזה.

נמשיך בכישוף. זרחי תמיד הטילה את יהבה על כוח הכישוף שלה – כישוף מילולי, כמובן: הרי היא משוררת. הכישוף היה הכוח היוצר, המאזן, המשחרר, שתפקידו לסדוק את מחסומי השפה והחוכמה, ולפרוץ דרכים מסתוריות לנחמה הבלתי מושגת. והנה, כשם שזרחי השלימה עם חוכמתה, כך היא הבינה שכוח הכישוף אינו שלה – הוא של העולם. זה העולם שלא מפסיק להתחדש, לפתות, לכשף, לנחם ולהתנחם. וכל מה שנותר לה לעשות זה להמשיך להביט בו, לעקוב אחרי תנודות ההרס והיצירה שמתחוללות בו, ולרשום אותן בליבה.

לשינוי הזה, להשלמה עם החוכמה, שני ביטויים נוספים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון מאפיין בעיקר את "בזלת", השער שפותח את הספר החדש, ואפשר לתאר אותו כמין היפתחות מחודשת של זרחי לדימויים וזכרונות תנ"כיים: קין והבל, המבול ואררט, יציאת מצרים ונהרות בבל. מאז ראשית שנות התשעים העדיפה זרחי דימויים שמקורם במיתולוגיה היוונית ובספרות האנגלית, והיא עדיין נאמנה להם – אין סיבה שלא, הם חלק אינטגרלי מעולמה – אבל דומה שמתחת להם שבה והתגלתה לה שכבת זיכרון פנימית ועתיקה אפילו יותר. אולי כשנוגעים בשורשי הזיכרון מתגלים עימם גם שורשי השפה – שורשיה התנ"כיים של העברית.

והביטוי השני, הנפלא ביותר, מתגלה בשער האמצעי בספר, "גן חורף". זוהי בעצם פואמה בת 13 פרקים המוקדשת לתיאורו של גן פורח בגשם, ברוח, בכפור, גן שנשקף לזרחי "מעבר לדלת הזכוכית", אולי איפשהו בצרפת, ומעניק לה משל על הזמן החולף ועל כוחות ההתחדשות והכישוף שנחשפים בין סדקיו. אין אמנות מעודנת יותר מאמנות הגן – גנים סיניים, אנגליים, צרפתיים, יפניים, מוסלמיים, הגן של שיר השירים, וזרחי הוסיפה להם ב"אררט" גן פלאים משלה: חכם, מכושף, כמעט מנוחם.

למאמר המקורי באתר "אלי הירש קורא שירה"

חזרה לדף הראשי "אלי הירש קורא שירה"