נילי דגן
1
הַ"שּׁוֹגוּן" וְהַ"סָּלָמַנְדְּרָה" כְּבָר חָזְרוּ לַמַּעֲגָן,
הַסְּלָעִים כֻּסּוּ בִּרְשָׁתוֹת,
בֶּגֶד הַיָּם טִפְטֵף בַּמִּקְלַחַת.
רַק נִפְנוּף כַּנְפֵי הַשְּׁחָפִים סִמֵּן סְעָרָה:
מָה עִם אֲרוּחַת הָעֶרֶב?
הָאֱמֶת שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת
הַמֶּרְחָק, שׁוּק הַדָּגִים, עֹמֶס הַתְּנוּעָה
הָאִישׁ עִם הַכֶּלֶב, הַגֶּשֶׁם הַצָּפוּי.
כָּל הַמְּרִיבוֹת שֶׁלָּנוּ מִתְעוֹרְרוֹת
מִזֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת פִיזִיקָה -
שׁוּב לֹא חִמַּמְתִּי טוֹב אֶת הַמַּחֲבַת.
בּוֹא נֵלֵךְ לִישֹׁן לִפְנֵי שֶׁנֹּאמַר
מָה שֶׁאֵינֶנּוּ מִתְכַּוְּנִים.
2
אֲנַחְנוּ בַּמִּטָּה,
בַּצֹּהַר הָרִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים,
הַבָּתִּים הַיְּשָׁנִים עַל הָרֶכֶס
מִתְנוֹדְדִים בְּסֵדֶר מֻפְלָא
מַעְלָה מַטָּה, נוֹפְלִים
אֶל הַזָּוִית הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לַמַּצְלֵמָה.
וְשׁוּב הַכָּרִית הַלְּבָנָה מֻנַּחַת בֵּינֵינוּ
כְּחוֹמָה בִּלְתִּי נִרְאֵית.
פורסם ב"שבילים", כתב עת לשירה, גיליון 18, קיץ 2017
מתוך 'עד שאלמד לעוף', בסדרה 'כתוב' בעריכת אמיר אור, פרדס הוצאה לאור, 2018
הזנת תוכן: 7.1.2018
