אלן פותלס ועופר פינקל באחד משני אירועי הזוגות שנערכו בארץ. באדיבות פואטרי סלאם ישראל
לקרוא ולכתוב הם תחביבים בודדים. זה נכון שמשוררים אוהבים לדבר את עצמנו למוות - השיר של מי מוצלח ומי פרסמה איפה ואיזה סדנא נפתחת – אבל הכתיבה והקריאה הם כמעט תמיד הזמנה לאחד. גם אם נכתוב שיר בשניים הקורא לא ידע! התוצר הסופי ירגיש לקורא אותו דבר - טקסט יושב על דף ומחכה שיתעמקו בו, יד אחת או שתיים לא משנות. אז למה לטרוח עם כאב הראש של עוד מישהו באמצע המילים שלי?
ספוקן בשניים הוא סיפור אחר – על הבמה יש יותר מקום מדף. שני אנשים על במה זאת דינמיקה, זה סיפור וגם שיחה, עוד קול הופך את הקו הישר בין האמן לקהל למשולש, והיצירה לא רק גדלה – היא משתנה. יש לנו שחקן חדש שאי אפשר להתעלם ממנו, נוכחות שדורשת תשומת לב.
.be">.be
אני לא עושה כלום עם החיים שלי / יעל סגרסקי ומעין אבן. באדיבות ערוץ היוטיוב של פואטרי-סלאם ישראל.
למרות שאפשר למצוא לא מעט דוגמאות לספוקן רב-משתתפים באנגלית, בארץ כמעט ואין. אפשר לחשוב על סיבות טכניות: אולי כי הפואטרי סלאם הוא הפורמט הכי פופולרי והוא פורמט יחידים או אולי כי ספוקן מתקשר לנו עם סיפור אישי פרטי. אולי יש גם סיבה מהותית: איפה מתחילים? התהליך כל כך לא ברור ברגע שעוד אדם נכנס אליו. שנכתוב בנפרד ואז נחבר או שנתעקש לשבת ביחד על כל שורה? כל אחד מדבר את עצמו, או שאפשר גם לכתוב אחד בשביל השניה ולדבר את המילים שהשני כתב? בביצוע: שנתעלם אחד מהשניה ונבצע כאילו שיר יחיד (כמו בדוגמא למעלה) או שנהיה בדיאלוג כמו
?
בתקופה האחרונה התחלתי לעבוד יחד עם אמנית וידידה על מופע משותף. אנחנו יושבים ביחד אבל כותבים בנפרד, ואז קוראים ביחד, ומחברים את המילים בנפרד, ושוב קוראים ביחד ומתקנים ביחד, ומכתיבים אחד לשניה ואז שוב קוראים. התנועה קדימה ואחורה מעבירה את המילים שוב ושוב דרך הגוף והגרון, תופרת את השיר דרך שנינו, והמילים מתחברות לנו ואותנו. אבל רוב העבודה האמיתית היא למצוא את הקצב שמתאים לשנינו, להדהד אחד את השניה. הספוקן פותח עולם שלם של אפשרויות כתיבה בשניים (ויותר) שהתוצאה שלהם מהדהדת בצליל שונה, באנרגיה אחרת משל שיר יחיד... אז אולי זה הזמן להתחלק לזוגות?
צילום: חן אליקים
