ישראל אלירז, יודית שחר, צביקה שטרנפלד

עודד גדיר – פסנתר ושירה│יאיר רובין – גיטרה ושירה

מנחה: פרופ' נסים קלדרון

המשורר ישראל אלירז קורא מספר שיריו על במת "בית ראשונים" במטולה

*

מַה מֵּאֲחוֹרֵי כָּל זֶה
וְאִם יֵשׁ אֵיזֶה
עִנְיָן אַחֵר
אֵיזֶה חֹמֶר חַי
לְמִי יֵשׁ זְמַן לְהַבִּיט בַּכֹּל,
לִרְאוֹת הַכֹּל
אִם תְּבַלֶּה אֶת חַיֶּיךָ בְּהִסְתַּכְּלֻיּוֹת
לֹא יִהְיֶה לְךָ זְמַן לַעֲשׂוֹת
מַשֶּׁהוּ אַחֵר (אַתָּה
מַכִּיר אֶת הַקּוֹל הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ
עוֹד בְּאֶרֶץ הַחַיִּים)
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּמִקְרֶה הִגַּעְתִּי
לַדְּבָרִים שֶׁהִגִּיעוּ אֵלַי
בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר בַּמִּטְבָּח שׁוּב;
מַתְחִיל הַבֹּקֶר
הַשָּׂפָה מַמְשִׁיכָה לְהַחְזִיק אֶת
הַכֵּלִים בִּמְקוֹמָם
יְפִי הַכְּלִי בַּעֲמִידָתוֹ לְפָנֶיךָ
אַתָּה מַכֶּה כַּף אֶל כַּף וְאוֹמֵר לַחַלּוֹן
הַיּוֹם מַתְחִיל דָּבָר חָדָשׁ
אַתָּה דּוֹפֵק בַּחַלּוֹן עָלָיו
דּוֹפֵק הַגֶּשֶׁם חַלָּשׁ
אֶת הָעוֹלָם
גַּרְגְּרֵי הַמַּיִם נִבְקָעִים כְּמוֹ
שׁוֹשַׁנִּים בָּרוּחַ

ישראל אלירז, (נולד ב-1936 בירושלים), משורר, מחזאי, מורה ומתרגם, זוכה פרס ביאליק, וזוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008. בשנים האחרונות התעורר עניין רב בשירתו בצרפת, בלגיה ואף גרמניה. אחדים מספריו האחרונים נדפסו לראשונה בצרפתית ורק אחר כך בלשון המקור העברית.

ישראל, כבר שנים שאתה כותב מחזורי שירים רחבי יריעה. מה מאפשרת לך צורה ספרותית זו?

"היום אני מביט לאחור, אל ספרי שירי האחרונים, ורואה מה שאולי לא היה לי לגמרי נהיר בשעת התרחשותו, לא מלכתחילה. עכשיו זה ניכר ושקוף לי.
אומר על זה כמה מלים, כי הצעת לי לעשות זאת:
כתיבתי היתה תמיד פרגמנטרית והלכה והפכה לכזאת יותר ויותר. אין השיר (לפי טעמי) מבקש להיות אחדותי, לא עם התחלה אמצע וסוף, לא להוביל לאיזו תיזה או לאיזו פואנטה חריפה – פוליטית או בידורית.
אני ער יותר כיום לכתיבתי השירית שהופכת מקטעית, שבורה, פסיפסית, כאילו היא משך מתפזר אחד ואינסופי העשוי פכים הבאים להעיד על העולם מסביבנו. עולם הנמצא בתהליך מתמיד של התפרקות והתארגנות. זה עולם המורכב חלקים, חלקיקים, תאים, מונדות, שהעין צריכה, בתהליך איטי ועקשני לחשוף, לתפוס, לפרש, להעיד ולקבע.

ספר השירים (הוא לעולם לא אוסף של שירים) הופך להיות כר נרחב של 'דברים' שמצטרפים יחד כדי להעיד על חלקים של עולם ולא על איזו כוליות. רק ביטויים של דברים אלה במילים הנאותות, ובדרך הראויה, יעיד על ה'מסע' ההולך ומתמשך, עוד ועוד, במשך השנים. לעתים המסע הוא פנימה ולעתים הוא מתרחש ב'חוץ', אבל הגישה שווה בשני המקרים.

המשורר הוא הֵלֶךְ, נוסע, חוקר, עד. הוא הולך בדרך כלל אחרי עיניו המיצרות לו מילון עצמים ומילון מוסיקלי כדי להביע אותם ולהאירם כראוי.
יש והמהלך מתרחש על גבי 'חוט אחד' (של מקום) ויש שהחוט 'נקרע', והעין עוברת (עם המחשבה והרגש) ממקום למקום. המקום המפורר (שזו מהותו וטבעו, למעשה) מבקש להישאר בפירוריו, בעושרו האינסופי, הבלתי ניתן להימצות לעד.
דומה שאני מבקש להציע לקוראי ללכת אחרי, לחוות את הראיה הראשונית הזאת. אני מציע לו את חלקי הנראה, המורגש, הנחשב, כדי שהוא, הקורא, ירכיבם על פי רצונו, לפי כוחו, לפי שעתו.
כמעט ואין חשיבות באיזה דף הקורא פותח את ספר השירים ומתחיל בו את קריאתו, כפי שאין כל חשיבות באיזו פסיעה מתחיל 'הטיול', או מתחילה העין לראות, האוזן לשמוע. הטיול לא נגמר באיזה סיום, אלא תמיד באיזה אמצע, שהמשכו יהיה, אולי, בספר הבא.

'הרגע' הוא החשוב ולא 'השלם', 'הכולל' – מושגים שאינני מכירם כלל.
גישה זו, שהלכה ונתגבשה במשך השנים, כך נדמה לי, מעצימה פואטיקה של 'טריוויה' של 'מקוריות מפתיעה', של 'הכרחיות קפריזית'. השיר לא יסתיים לעולם בנקודה סופית, המעשה ימשיך ויתנהל כל עוד הנשימה באפו של המשורר".

יודית שחר, מעבירה את הנושא הפוליטי-חברתי דרך הסיפור האישי הפרטי שלה. ההסבר שלה לכתיבת השירים הוא הכאב והעוולות. חשוב לה לומר שעל אף שהיומיום שלה עמוס בהתמודדות כלכלית, זו לא הצרה הפרטית של יודית. היא רואה את מה שקורה לה כמייצג חתך מאפיין לאנשים העובדים במדינה הזו. המציאות להבנתה בוערת מכאב ומעוולות.

זו אני מדברת

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בַּמֶּה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחְרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מְשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלְּךָ בּוֹכֶה?)
זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בְּשָׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאת הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיְס, מוּאָרוֹת נֵאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחְרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָּׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בַּמֶּה אוּכַל לַעֲזֹר?

יודית שחר נולדה בגבול שכונת התקווה. היום היא חיה בפתח תקווה עם שני ילדיה, מלמדת ומנחה אוכלוסיות מוחלשות. כותבת שירים מגיל שבע, מפרסמת שירה חברתית פוליטית בכתבי עת ובאנתולוגיות. "זו אני מדברת" הוא ספרה הראשון.

יודית, בספרך את מדברת ואפילו צועקת שירים של מחאה חברתית. האם הצעקה נותרת בחלל ריק או שיש לה שומעים?

"בקיץ הקודם ארגנתי ערב שירה חברתית, עם 15 משוררים, ששמו היה 'רעב' " מספרת יודית. "ילדיי שהגיעו לערב, שהתקיים ברחבת 'האוזן השלישית', ממש ברחוב, הופתעו לראות המון אנשים מתגודד. בני אמר לחברתו: 'זה בטח לא הערב של אימא, מכיוון שאימא אומרת ששירה לא מדברת לאף אחד'. אבל זה היה ערב השירה שלי, להפתעתי ולהפתעתו".

מה היה באותו ערב שמשך אנשים רבים?
"משוררים עלו והקריאו שיר, אחד אחרי השני, שעסק במצב החברתי. הקהל, שהיה מורכב מבני נוער בּוֹלסי שווארמות, זוגות קשישים אוחזי ידיים, ושאר דמויות שאינן נמנות על קוראי השירה הטיפוסיים, הגיב בעירנות, נקבץ והתווכח עם המקריאים" מדגישה יודית. "אז הבנתי ששירה חברתית מדברת, כשהיא מדוייקת ומגובשת לכדי אמירה רלוונטית עכשווית. זה היה אולי האות לכך שהספר שלי יימכר, למרות שלא האמנתי בכך, ושנים דחיתי את הוצאתו. להפתעתי תוך כמה שבועות הודפסה מהדורה שניה.
אז כנראה ששירה חברתית מדברת משהו בכל זאת, אבל מבחינתי זה לא מספיק. הייתי רוצה ששירה חברתית תהווה מנוע לשינוי תודעתי ולפעולה חברתית" היא מדגישה, "כפי שאני עושה עם קבוצת המשוררים של 'גרילה תרבות', רועי צ'יקי ארד, מתי שמואלוף וניר נאדר".

אלוהי המזכירות

אֱלֹהֵי הַמַּזְכִּירוֹת אוֹהֵב אותָן עוֹטוֹת
פְּנֵי מַזְכִּירָה מוּל הַמַּרְאָה
טוֹפְפוֹת עִם שַׁחֲרִית לְעֵבֶר הַתַּחֲנָה
מְצוֹפְפוֹת מוֹנִית שֵׁרוּת לְיוֹם מַקְסִימוּם בִּשְׂכַר מִינִימוּם
מִתְפּוֹגְגוֹת בַּחֲלָלִים הוֹ צְבָא הַצְּלָלִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אֱלֹהֵי הַמַּזְכִּירוֹת אוֹהֵב אותָן מַטּוֹת
מַבָּט לְמֶרְכַּז בִּטְנוֹ: נֵס קָפֶה שְׁנֵי סוּכְּרָזִית
מְעַט חָלָב.
אֱלֹהֵי הַמַּזְכִּירוֹת אוֹהֵב אותָן לוּטוֹת
מַבָּע מְמַלְמְלות מִיָּד בְּוַדַּאי שֶמִיָּד זֶה מַמָּשׁ אֶצְלִי
עַכְשָׁו בַּיָּד, בְּבַקָּשָׁה.
הוֹ אֱלֹהֵי הַמַּזְכִּירוֹת מָה אַתָּה מֵבִין בְּמַזְכִּירוֹת בְּמִזְכָּרִים
בְּתַזְקִירִים כְּשֶהִיא מִתְאַוָּה לִפְרֹץ
בָּרִקּוּד הֲכִי הָזוּי אֲבָל הַיֶּלֶד שֶבַּבַּיִת אוּי הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ.
אֱלֹהֵי הַמַּזְכִּירוֹת, אֵינְךָ מֵבִין דָּבָר בְּמַזְכִּירוֹת
כִּי הִיא עֲדַיִן מְטַפֶּסֶת בַּמַּדְרֵגוֹת לְכִתָּתָהּ בַּחֲצָאִית קְצָרָה מִמִּדָּתָהּ
שָׂמָה יָד בְּקֹשִי מְכַסָּה עַל הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁאִמָּא לֹא כִּבְּסָה.
אֱלֹהִים, מָה אַתָּה מֵבִין בְּתַחְתּוֹנִים.

צביקה שטרנפלד, משורר ופסיכולוג, יליד 1955. מפרסם משנת 1986. ששה מספרי שיריו ראו אור, ותרגומי שירה מאנגלית, גרמנית, צרפתית ופולנית. מאמרי ביקורת נתפרסמו בבמות שונות. פרסים ומענקים: פרס ליז מלר, קרן תרבות חיפה, קרן תל אביב, קרן רון אדלר, קרן נשיא המדינה. ב-2008 זכה בפרס אקו"ם.

נאמר שאתה קוף

          הקוף, בעיני אמו צבי (פתגם ערבי).

נֹאמַר שֶׁאַתָּה קוֹף.
הַטִּפּוּס עַל הַגֶּזַע
אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ
וּבַקְּפִיצָה מֵעָנָף לֶעָנָף
אֵין עֲלִיצוּת.
זוֹ דֶּרֶךְ חַיִּים.
נֹאמַר שֶׁאַתָּה קוֹף,
פְּלִיַּת הַכִּנִּים הִיא אֹפֶן חִזּוּר
מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת,
וּנְקֵבוֹת שְׂעִירוֹת מְעוֹרְרוֹת בְּךָ תְּשׁוּקָה.
תַּחַת מַבָּטְךָ הַלַּיְלָה מַלְבִּין
וְשַׁאֲגַת הָאַרְיֵה מִתְמוֹסֶסֶת
לְשֶׁקֶט מְמֻתָּק.
נֹאמַר שֶׁאַתָּה קוֹף מְשׁוֹרֵר.
הוֹדוֹת לְחוּשׁ שְׁמִיעָה נָדִיר
אַתָּה מֵיטִיב לִשְׁמֹעַ אֶת הַכּוֹכָבִים
מִתְמַקְּחִים עַל מְקוֹמָם בָּרָקִיעַ.
קַשּׁוּב לְבֵיצִית מַבְשִׁילָה
וּלְנִבּוּלֵי הַפֶּה שֶׁל הָעֻבָּר בְּתֹם הַהֵרָיוֹן
אָזְנֶיךָ חוֹבְקוֹת אֶת פְּעִימַת הָאַבְקָן.
רַחַשׁ חַיֵּי הַמִּין שֶׁל אַחֶיךָ הַקּוֹפִים
מִתְחָרֵז בְּפִכְפּוּךְ הַנַּחַל,
פָּשׁוּט כְּיָד.
נֹאמַר שֶׁאַתָּה קוֹף.
וּבֹקֶר אֶחָד כַּף יָדְךָ חֲלָקָה.
אֵינְךָ יָכוֹל לְטַפֵּס עַל גְּזָעִים
אַף שֶׁזּוֹ דֶּרֶךְ חַיִּים,
וְאֵינְךָ יָכוֹל לִכְתֹּב שִׁירָה,
יָדָהּ שֶׁל זוּגָתְךָ גּוֹלֶשֶׁת
מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךָ.
אַתָּה פּוֹצֵעַ אֶת כַּפְּךָ שֶׁתִּתְחַסְפֵּס,
וְחוֹרֵז בָּהּ תָּוִים,
מְגַלֶּה שֶׁכַּף הָרֶגֶל
אִבְּדָה אֶת קַוֶּיהָ,
וּלְצִדּוֹ שֶׁל הָאִישׁוֹן
יָרֵחַ הִתְיַשֵּׁב לְלַגְלֵג.

               מתוך "רקתה של בדידות", מבחר שירים 1977-2007, הוצאת "קשב לשירה"

צביקה, מה היחסים בין שירתך, לבין השירה האירופית שעליה התחנכת, הפולנית, הגרמנית, הצרפתית?

"חייתי באירופה מגיל 12 במשך שש שנים" מספר צביקה. "החשיפה לספרות הצרפתית הטביעה בי את חותמה, ובמשך שנים נהניתי לקרוא שירה בשפה זו, באמצעותה גם גיליתי בתרגום את פבלו נרודה ולורקה. את השירה הפולנית גיליתי למעשה, לאחר שנאמר לי שאני מושפע ממשוררים פולנים. ההפתעה של גילוי אחים ותחושת הזיקה, היו עזות. נראה שלא המשוררים השפיעו אלא העובדה שהפולנית היתה השפה הראשונה, ואולי משהו באווירה בבית, בסיפורים שהוקראו לי בימי הילדות בשפה זו.
על השאלה מי משפיע במיוחד, קשה לי להשיב. התחושה היא שההשפעה מאוד אקלקטית. גם הסגנון השתנה לאורך השנים ומצבעוני וסוריאליסטי קמעה, הפך לעמוק יותר ומעט הגותי. אף ההומור המתקיים לאורך שנים משנה גוונים ומתקרב יותר להומור הפולני ופחות לסגנונם של הצרפתים".

*

אַבָּא, יֵשׁ לִי יָד חַמָּה וּגְדוֹלָה
כְּמוֹ שֶׁלְּךָ,
אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה
עָנָן מִתְפַּזֵּר,
אֲנִי נֶחְפָּז לְהִתְבּוֹנֵן בְּיָדִי
שֶׁמָּא זוֹ הִיא.
הָיִיתִי סְפִינָה,
כִּשְׁרוֹנוֹתַי הָיוּ רַבִּים כְּמוֹ רוּחוֹת
הַבָּאוֹת בְּאַחַת מִכִּוּוּנִים שׁוֹנִים,
וְלָכֵן הַסְּפִינָה נוֹתְרָה בִּמְקוֹמָהּ.
מֵעַל גֹּבַהּ הַיָּם
הִפְלִיגָה לְשׁוּמָקוֹם.
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת
וְלִזְכֹּר אֶת אֲרֻבּוֹתֶיהָ הַיָּפוֹת,
חַרְטוֹמָהּ הַבָּטוּחַ,
מִפְרָשָׂהּ הַגֵּא,
וְהַשָּׁאוֹן שֶׁעוֹרְרָה
כְּשֶׁדּוֹמֶה הָיָה שֶׁיֵּשׁ מַפּוֹת עַל סִפּוּנָהּ.

ועדה בשטח, בית אנטלר:

דיתי רונן, גלעד מאירי, יורם ניסינוביץ'

אצל רונית אנטלר מתכנסים על הדשא לשעה של שירה. זו שנה שניה שרונית, חברת מועצת מטולה, מזמינה לגינת ביתה את אורחי הפסטיבל. בפתח שולחן עמוס במעדני חג השבועות ועל במת המרפסת אני פוגשת במשוררי ועדת הפסטיבל: ד"ר דיתי רונן, ד"ר גלעד מאירי, והמשורר יורם ניסינוביץ מעורכי "משיב הרוח", כתב עת
לשירה יהודית-ישראלית, שיקראו משיריהם.

מספרת רונית אנטלר: "אני אוהבת את חג השבועות במטולה. מסורת של שנים במשפחה שלנו, היא הגינה הפתוחה בשבועות. אמא שלי, צפורה, היתה נוהגת להזמין את חבריה מהגליל לגינה. תחת עץ האגוז היו מתאספים החברים מהאזור: מקריית שמונה, יסוד המעלה, רמות נפתלי, ראש פינה ומטולה, לאכול את מטעמי החג: קרפלך עם שמנת, פשטידות, עוגת גבינה ועוד. הגינה נפתחה בדרך כלל אחרי התפילה בבית הכנסת. עניין של מסורת. עמוס, אבי, היה טורח סביב המוזמנים בהזמנה להרמת כוסית, קוניאק, עראק זחלאוי לבנוני, או וישניאק שהוא הכין.
כשנפתח פסטיבל השירה לפני למעלה מעשר שנים, הזמינה אמא חלק מבאי הפסטיבל לגינה לאכול, לשבת ולדבר, לשמוע. כך התערבבו שולמית אלוני עם חברים מקרית שמונה, אורה נמיר עם חברים מיסוד המעלה, יוסי שריד ומיכה ינון עם חברים מהאזור.
לאחר מותה של אמא החלטתי להמשיך במסורת הגינה הפתוחה. אבל אני בחרתי לפתוח את הגינה לטובת פסטיבל. לייחד שעת בוקר להקראת שירה בגינה שלנו. מצאתי שתחת עץ האגוז בבית שנבנה לפני למעלה ממאה שנה, השירה היא נפלאה במיוחד. הבית שלנו ברחוב הראשונים 30 הוא אחד מאותם בתים שנבנו על ידי הברון. לבית הזה הגיעו סבא וסבתא שלי בתחילת המאה. כאן נולד אבי ונולדתי אני. הבחירה לפתוח את הבית לטובת הפסטיבל נראתה לי אך טבעית. הזדמנות לחיבור בין משוררים ואיכרים, שירה וחקלאות.

שבועות תרנ"ו נרשם כיום העלייה למטולה. המשפחות הראשונות (למטולה הגיעו משפחות ולא חלוצים רווקים), הגיעו מאירופה בסיוע הברון רוטשילד. הם התיישבו לראשונה ליד המעיין. אותו מעיין בו מתקיים טקס הבאת הביכורים המסורתי. לאחר ארבע שנים של מגורים קשים במיוחד בחושות ובבקתות החימר, החליט הברון לבנות בתים של קבע . 'הכפר הוא קטן, בתים שורותיים, אבל מסביב תאוה לעיניים', כתב המשורר דויד שמעוני על מטולה. כביש ראשי, 30 בתים מכל צד וחומה שמקיפה את הבתים. כך נראתה מטולה למעלה משישים שנה.

בשנת 1957 החליטה ממשלת ישראל על פרוייקט מהעיר לכפר. לראשונה בתולדות המושבה נוספו לה תושבים חדשים. הרוב המכריע משפחות שהגיעו לארץ לאחר השואה. תושביה הוותיקים של המושבה נתקלו ברחוב הראשי באנשים שעברו את התופת באירופה. לותיקים היה קשה, לחדשים יותר, אבל לאט לאט נוצרו יחסים, נפתחו דלתות, נשמעו סיפורים. היידיש חזרה להיות כמעט השפה הרשמית.

מאז עברו הרבה מים בנחל עיון. מטולה קלטה עוד ועוד תושבים. הערבוב בין ותיקים לחדשים הולך ונעלם למזל כולנו. אני מאמינה שפסטיבל השירה במטולה בשבועות נותן למושבה משקל . השירה מקרבת את תושבי המושבה למשוררים ואת האורחים לתושבים וכך נוצרת חבורה של אוהבי שירה שמטולה משמשת לה אכסניה נהדרת. ומה יותר נעים מאשר לקרוא שירה במקום כל כך יפה ופסטורלי.

מחכה לכולכם בפסטיבל השירה בשבועות בשנה הבאה. אותו מקום אותה שעה. במטולה, אתם יודעים, המסורת היא הדבר הכי קבוע שיש".

דיתי רונן קוראת משירתה, בגינה של רונית.
ד"ר דיתי רונן נולדה וגדלה בת"א. יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות. הוציאה לאור שני ספרי שירה, שיריה פורסמו בכתבי עת, באנתולוגיות ובמוספים ספרותיים, כמה משיריה הולחנו וחלקם תורגמו לשפות זרות. אם לחמישה, מתגוררת בנווה מונוסון.

כמה מילים על האני מאמין השירי שלי בשמונה עד עשר שורות

הָרֹאשׁ נִפְרַד מֵהַגּוּף   (וּמִצְרָכָיו)
הַגּוּף נִפְרַד מֵהַכִּסֵּא    (וּמִכְּאֵב הַגַּב)
הַכִּסֵּא נִפְרַד מֵהַשֻּׁלְחָן       (וּמֵהָעֲבוֹדָה)
הַשֻּׁלְחָן נִפְרַד מֵהָרִצְפָּה        (סוֹפְסוֹף, תּוֹדָה!)
הָרִצְפָּה נִפְרֶדֶת מֵהַקִּיר             (וּמֵהַמַּקָּקִים וּמֵהַסְדָקִים)
הַקִּיר נִפְרַד מֵהַתִּקְרָה                    (וּמֵחֲגוֹרוֹת הַבֵּטוֹן וּמֵהַתּוֹמְכִים)
הַתִּקְרָה נִפְרֶדֶת מֵהַבַּיִת                       (וּמִדַּיָּרָיו הַיְּשֵׁנִים בְּשַׁלְוָה בַּחֲדָרִים)
הַבַּיִת נִפְרַד מֵהָאֲדָמָה                               (וּמִמַּסַּע הַדֶּרֶךְ וּמֵהַמִּלְחֲמָה וּמִמַּאֲזָן הָאֵימָה)
הָאֲדָמָה נִפְרֶדֶת מִכֹּחַ הַמְּשִׁיכָה                      (וּמִדְבֵקוּתָהּ וּמִשְׁפִיכוּת הַדָּמִּים וּמִדְבֵקוּת הַמַּאֲמִינִים)
מִתְפּוֹרֶרֶת בַּאֲוִויר לִפְרוּדוֹת                               (וְכָאן זֶה מַתְּחִיל בִּשְּׁלָל צְבָעִים וְצוּרוֹת אֲבָל נִגְמְרוּ לִי הַשּׁוּרוֹת).

הנובר

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת הַגֶּשֶׁם הַנּוֹרָא שֶׁאַתָּה מַצְלִיף בִּי
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בֵּית הַנְּיָר שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְעוֹף צִפּוֹר
בְּלֹא שֶׁתֵּחָרֵט בּוֹ תְּנוּעָתָהּ.
כָּאן בְּהַנוֹבֶר אַתָּה הוֹפֵךְ בְּקַלּוּת אֶת קִלְלַת הַבָּרָד הַמַּכֶּה
לְשִׁירַת הַשֶּׁלֶג.
הַמִּשְׁפָּחָה הַשְּׁכֵנָה יָצְאָה הַבֹּקֶר לְבַלּוֹת בְּפֶסְטִיבַל הַבִּירָה הָאֲזוֹרִי,
הֵם וַדַּאי חָגִים כָּעֵת בְּפַאֲתֵי הַיַּעַר, שִׁכּוֹרִים
בֵּין הַפְּתִיתִים.

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה בירושלים,
חבר בקבוצת "כתובת" ודוקטור לספרות עברית. חתן פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2008 (תשס"ח). ספר שיריו הראשון פגאני אורגאני שיצא בהוצאת כרמל, 2003, זכה בתחרות לספרות יפה על שם זבולון המר מטעם עיריית ירושלים. ספר שיריו השני זעזועים בג'לי יצא בהוצאת כרמל, 2006. שירים, תרגומים וסיפורים קצרים מפרי עטו התפרסמו במוספים הספרותיים ובכתבי העת השונים.

מאירי, חבר בועדת הפסטיבל, מספר על מהפיכת הפסטיבלים בשירה הישראלית:

"מאז שנות התשעים של המאה העשרים יש מהפכת פסטיבלי שירה בישראל: מֵהֵעָדֵר פסטיבלים לממוצע של ששה פסטיבלים לשנה, בכל רחבי הארץ. פריחת הפסטיבלים מבטאת את השפעת התרבות הפופולארית על השירה ואת הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי הייצור הספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה. המפגש הקרנבלי החי, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה רעננות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. התודעה הפסטיבלית החדשה מעודדת משוררים לפנות לכיווני שירה הומוריסטיים ותקשורתיים ולכן מהפכת הפסטיבלים אף משפיעה על התפתחות השירה. המנגנון הפסטיבלי מעודד משוררים להכשיר עצמם לא רק בתחומים המסורתיים של המחקר האקדמי או תרגום, אלא אף בתחומי הבמה. למהפכה הפסטיבלית יש מימד כלכלי-תרבותי: המעבר של השירה מהטקסט לבמות יחייב בבוא העת את גורמי התמיכה הממסדיים לשנות את הקריטריונים המקפחים לתמיכות במוסדות ספרות ולהשוותם לאומנויות במה אחרות. לאור האמור לעיל, הפסטיבל הוא כיום כלי משפיע מרכזי על התפתחות השירה בישראל".

לפסטיבל השירה יש פוטנציאל לדיאלוג בלתי פורמלי רחב

ומתמשך בין המשתתפים בו, ספר על כך בבקשה מנסיונך כמנהל פסטיבל "מטר על מטר" בירושלים:

"הפסטיבל יוצר פלטפורמה למפגש מעין זה הודות לתוכנית הפסטיבל, אשר היא לרוב בת שלושה ימים. תקנת הפסטיבלים של מינהל תרבות מחייבת יזמי פסטיבלים לקיים פסטיבל במשך שלושה ימים לפחות, על מנת לקבל תמיכה" הוא מוסיף. "הפסטיבל מעניק הזדמנות לדיאלוג ישיר במרחבי הפסטיבל הקומפקטים, כגון, אולמות הקריאה, דוכן הספרים ומסעדות. מבחינה זאת יש יתרון לפסטיבלים המתקיימים באזורים רחוקים כמו מטולה, שדה בוקר ומרר, על פני פסטיבלים המתקיימים במרכז הארץ בירושלים וגוש דן. פסטיבלים המתקיימים בפריפריה יוצרים דינאמיקה בעלת פוטנציאל דיאלוגי גדול הודות לשילוב בין שני מרכיבים: הכורח המחייב את מרבית המשוררים והקהל ללון בחדרי האירוח של היישוב; ותוכנית אמנותית מקיפה יותר, מבוקר ועד לילה, ולא רק בערבים" הוא מדגיש. "דינאמיקה זאת מרחיבה את הזדמנויות המפגש, וזאת בהנחה שהמשורר לא חומק לחדרו או לביתו מיד בתום מופע הקריאה שלו ו/או שהוא ספון בחדרו ברוב ימי הפסטיבל. המפגשים הבלתי פורמלים בתוך קהילת השירה מעמיקים את המימד האנושי בקשר בין המשורר לקהלו וממוססים את תדמית מגדל השן של השירה. עם זאת, יש לציין שבפסטיבל, מערכות יחסים בלתי פורמליות מתאפשרות לא רק בין הקהל למשורר ו/או לשירתו, אלא אף בין כל נציגי הקהילות השונים לבין עצמם, למשל, בין המשוררים לבין עצמם, בין יזמי שירה ואנשי תקשורת לבין משוררים, בין משוררים ומוציאים לאור ועוד. זהו דיאלוג חיוני להחלפת דעות ולפיתוח יוזמות חדשות בתחום השירה".

הליכת ערב שבת בקטמון

עֶרֶב שַׁבָּת, אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
בְּחֻלְצָה וּמִכְנָסַיִם קְצָרִים,
מְשַׁחְרֵר אֶת הַגּוּף, פּוֹסֵעַ בֵּין תְּפִלּוֹת
הָעוֹלוֹת לַשָּׁמַיִם קַלּוֹת,
כַּוָּנוֹת נִמּוֹלוֹת לְלֹא עָרְלַת מִלִּים.
בְּלַמֵי הַזַּעֲזוּעִים שֶׁל הַנְּיוּ-בַּאלַאנְס
סוֹפְגִים כְּמוֹ בְּגַת,
מַהֲמוֹרוֹת שֶׁל גַּלְעִינֵי זֵיתִים שְׁבוּרִים
שֶׁנָּשְׁרוּ לָאַסְפַלְט,
מַשְׁחִירִים אֶת הַמִּדְרָכָה בֶּעָסִיס,
בָּעִירִיָּה אֵין מָסִיק.
מְעַסֶּה אֵיבָרִים וַעֲבָרִים
פְּנִימִיִּים שׁוֹאֵף וְקוֹטֵף לָרֵאוֹת
פֵּאוֹת מִתְּפִלּוֹת
שֶׁנּוֹתְרוּ תְּלוּיוֹת בָּחָלָל
עַל עַנְפֵי הַשֶּׁקֶט
שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת.

                     מתוך "זעזועים בג'לי" הוצאת כרמל, 2006

צחוק ומשפט

אֲנִי יוֹזֵם הַצָּעַת צְחוֹק
לְחוֹקֵק בִּקְרִיאָה רִאשׁוֹנָה,
שְׁנִיָּה,
שְׁלִישִׁית,
צְחוֹק טֶבַע
צְחוֹק לֹא כָּתוּב
צְחוֹק עֵזֶר
צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל
וּמַמְלִיץ לְמַזֵּג
כַּמָּה הַצָּעוֹת צְחוֹק:
צְחוֹק מְקַרְקְעִין
צְחוֹק פִּצוּיֵי פִּיטוּרִין
צְחוֹק עֲבוֹדָה בִּישִׁיבָה
צְחוֹק לִמּוּד חוֹבָה.
אֲנִי מְקַדֵּם גַּם תִּקּוּן
צְחוֹק אִסּוּר גִּדּוּל חֲזִירִים
צְחוֹק עוֹבְדִים זָרִים,
צְחוֹק מֵהָעֲבוֹדָה.
זוֹ לֹא חָכְמָה
לְחוֹקֵק צְחוֹק
יֵשׁ לֶאֱכֹף אוֹתוֹ.
בִּמְדִינַת צְחוֹק מְתֻקֶּנֶת
פּוֹרְעֵי וְשׁוֹמְרֵי צְחוֹק
שָׁוִים בִּפְנֵי הַצְּחוֹק.
הַצְּחוֹק מִטִּבְעוֹ יָבֵשׁ אַךְ
צְחוֹק יְסוֹד כְּבוֹד הָאָדָם וְחֵירוּתוֹ
הוּא מֵעַל לַצְּחוֹק,
צְחוֹק בַּרְזֶל.
צְחוֹק עָשָׂה לָנוּ אֱלֹהִים
וְהוּא יָפֶה לַבְּרִיאוּת אֲבָל
אֶפְשָׁר גַּם לָמוּת מִצְּחוֹק
חַמוֹרַבִּי אוֹ מִצְּחוֹק מֶרְפִי
לְפִי הַכְּלָל
אִם מַשֶּׁהוּ יָכֹל לְהִתְקַלְקֵל
הוּא יִתְקַלְקֵל.
זֶה לֹא צְחוֹק.
צְחוֹק, צְחוֹק
אֲנִי מֵבִיא לְהַצְבָּעָה
הַצָּעַת צְחוֹק
לִקְרִיאָה

המשורר יורם ניסינוביץ' מתגורר בישוב תקוע.
שיריו פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. ניסינוביץ, משורר קסום וצנוע בנוף השירה, בוגר ישיבת הסדר, מייסד ועורך של כתב העת לשירה "משיב הרוח", יוזם ומרכז קורס מנחי סדנאות לכתיבה יוצרת, מנחה את "מזמור" כיתת השירה וכן כיתות אמן בשירה וחבר בוועדת ההיגוי של פסטיבל המשוררים במטולה. ספר שיריו "השולחן הנמוך של הישועה" נבחר למפעל "קסת" לשירה והופיע בשנת 2008 בהוצאת "אבן חושן".

ממלכת דממת הילדות

עֲרוּץ הַנַּחַל
נִשְׁבַּר
סְבַךְ הַצִּמְחִיָּה
בְּמַמְלֶכֶת דִּמְמַת הַיַּלְדוּת
בֹּקֶר חָרְפִּי
מִתְעַרְפֵּל וּמַהֲבִיל
מְלוֹא הָעַיִן שִׁמָּמוֹן
בַּצָּהֳרַיִם מִסְתַּמְּנִים הַגְּבוּלוֹת
מִן הַיָּם דָּרוֹמָה, עֲבֹר דֶּרֶךְ
גִּבְעַת הַטִּילִים
לַמִּזְרָח אֶל עַמּוּדֵי שְׁלוֹמִי
צָפוֹנָה, בִּמְחִילוֹת הַסְּבַךְ הַצָּהֹב
זָחַלְנוּ אֶל הַהֵיכָל
(שֻׁלְחָן שָׁבוּר וּגְרוּטְאוֹת מַתֶּכֶת)
בִּמְחוֹז הַצִּלְצוּלִים הָאֲבוּדִים
נוֹף הָאָדָם
נִפְרַשׂ:
יִגְדַּל שְׁמָם שֶׁל מַלְכַּת הַכִּתָּה וְרָמִי
מֶלֶךְ מַלְכֵי הָאַקְסוּס*
עַל גְּדוֹת נְהַר הַהַדְסוֹן
בְּמִבְרֶשֶׁת עֶרֶב מָרָה
הוּא צוֹבֵעַ אֶת הַשָּׁמַיִם
בַּשָּׁקוּף
וּבְחֶמְלָה
עַתָּה
מְתוּקָה מְאֹד הַמַּמְלָכָה

* אקסוס – שורש שוש קירח שטעמו מר-מתוק

"בשיריי אני יוצר זיקה בין נופי הטבע לנופי הנפש. נקודת המוצא היא חושית וקונקרטית וממנה השיר מפליג אל המופשט. ההיסטוריה ובפרט היהודית בשיריי, כמו גם התרבות היהודית, נוכחת ועוברת עיבוד ושילוב בין האישי ללאומי. לשון השירים גבוהה אבל יש בה גם ביטויים ללשון העכשווית. המשפחה והילדות, המושבות היהודיות באוקראינה ועץ שקד ברוח, השׁוּק המשוררים והתפילה הם חלק מנושאי השירים. אני מאמין בכוחו של השיר לחולל שינוי ובכוחו של דיאלוג שירי להתחולל בין דמויות ותקופות בשיר וביני לבין הקורא".

תיאטרון בית הראשונים – התיאטרון האתיופי "הולוגאב" של בית הקונפדרציה:

לבדה – מונודרמה מאת משה מלכא ותהילה ישעיהו-אדגה

משה מלכא – בימוי | תהילה ישעיהו-אדגה – משחק – | נאווה שטאר – עיצוב תפאורה ותלבושות | אלברט ישינסקי – עיצוב תאורה | אפי בניה – ניהול כללי

אשה ישראלית ממוצא אתיופי מבקשת לעצמה בן זוג מושלם.
החיפוש אחר נסיך החלומות בשדה האינטרנט מעלה בצורה קומית את מציאות חייה המורכבת בארץ, את געגועיה למציאות הפשוטה שבאתיופיה וגם את סיפור נישואיה ובריחתה מבעל אלים. זהו מונולוג חשוף, אמיץ ואירוני, שגיבורתו משתפת את הקהל בחייה ובחיפושיה אחר האהבה.

תיאטרון בית הראשונים, התיאטרון האתיופי "הולוגאב" של בית הקונפדרציה "תרת תרת".

משה מלכא – עיבוד, בימוי וניהול אמנותי | תהילה ישעיהו-אדגה, אייצ'ו בייה, ביינה גטהון – משחק | אבטה בריהון – קלידים, שירה | אייצ'ו בייה – כוריאוגרפיה והלחנה | אבי שכוי – עיצוב תפאורה ותלבושות | אורי מורג – עיצוב תאורה | אלברט ישינסקי – הפעלת תאורה | דינה גונה – צילום | אפי בניה – ניהול כללי

ההצגה "תרת תרת" ("אספר סיפור", באמהרית) מורכבת מסיפורים עממיים המובאים מנקודת מבטו של המהגר והזר. שלוש דמויות אתיופיות תלושות, לבושות בסגנון מערבי, מנסות ליצור קשר עם עולמן החדש דרך סיפורים ושירים. אולם, ככל שהן מספרות יותר, כך הן הולכות ונלכדות בזהותן הישנה.

הסיפורים הם מעשיות אתיופיות עממיות שעברו מאב לבן, שופעות חוכמה פשוטה ופיקחות. ההקשר החדש שבו הן מוצגות מעורר שאלות משמעותיות של זהות.

צילומים: דינה גונה

הפנינו מספר שאלות למשה מלכא, הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון האתיופי "הולוגאב".

מי הוא קהל היעד של מופעי התיאטרון?

קהל היעד הוא קהל שוחר אמנות ותיאטרון מכל קצוות הארץ והעולם. אני נהנה לראות איך הקהל הישראלי נפתח לתרבות האתיופית ואוהב אותה וגם נהנה מהיצירה וההישג האמנותי, כשם שאני נהנה לראות קהל אתיופי גאה ומרוגש כאשר ההצגות מבטאות את רגשי ליבו וכן את גאוותו על ההישג האומנותי. ביחד עם כל אלה אני שומע על הצימאון ברחבי העולם למעין "תיאטרון עולם" כמו מוסיקת עולם שהולכת עכשיו מאוד.

באיזו דרך מחזק התיאטרון את הקשר בין עולי אתיופיה למורשת התרבותית שלהם?

רק בדרך אחת והיא ה"זהות". זוהי מילה שאני משתמש בה רבות בחזרות וגם בהצגות. קשה לשים את האצבע על פירוש המלה זהות, אבל כאשר זה נמצא רואים את זה וחשים בזה, כמו כאשר הזהות מטושטשת ויש סחף לכיוונים אופנתיים טרנדיים ומהירים גם את זה קל לראות ולחוש. אני מנסה בכל הצגה לחוש את שורש הזהות האתיופית שהיא שונה מאוד מהישראליות וביחד עם זאת אני מנסה שהשחקנים יתנו את מימד העין השלישית שרק אומנים יכולים לתת. כלומר להתבונן בזהותם העכשוית וביחד עם זאת גם להשתנות, אבל מבלי לאבד את אותו שורש מיוחד במינו של הקהילה שהוא הזהות. כמו כן אני יכול לומר שהפניית האצבע לעבר בעיות חברתיות כואבות ומעיקות מאפשרת לשחקנים האתיופים וכן לקהל [ אני מקווה ] להבין את מה שאיבדו שם ומה שהרויחו פה, להיפך.

האם התיאטרון רואה את תפקידו, מעבר
לחלק האמנותי, גם כבעל תפקיד פוליטי-חברתי וגשר בין עולי אתיופיה לחברה הישראלית?

כן תפקיד פוליטי-חברתי, אך אין שום קשר לחיזוק הקשר. חיזוק הקשר יקרה רק כאשר האתיופים לא ינסו להיות כל כך ישראלים ויקבלו את זהותם האוטנטית. אי אפשר לאנוס את הקהילה לחזק את הקשר עם המדינה. זה יוצא מאולץ ונלעג בעיני כמו מופע שראיתי שבו להקת צעירים אתיופים הולבשו בבגדי צופים התנועעו כמו מייקל ג'קסון ושרו מין בליל של שירי ארץ ישראל וסול אמריקאי. אולי התיאטרון עוזר במובן מסויים להבין יותר את מצב של "לא כאן ולא שם" כמו במונודרמה "לבדה" של תהילה ישעיהו שנותרת לבד בסוף ההצגה בדיוק כפי שהתחילה אותה. השינוי היחיד הוא שבסוף ההצגה היא מוכנה לקבל באומץ את מה שיבוא ואת מי שיבוא כי זהותה ברורה לה יותר. חיזוק הקשר לחברה הישראלית הוא גם פועל יוצא של יציאה מהתניית הקורבן המקופח והמסכן שהאתיופים כל כך מומחים בה, לעבר לקיחת אחריות, מחויבות ונקיטת "ראש גדול". היכולת ליצור תיאטרון ולהקת שחקנים עם הישגים אמנותיים מיוחדים ששום להקה ישראלית אינה יכולה להעלות, יוצר סוג של גאווה וחוזק אצל השחקנים – אומנים ורק מנקודה זאת אפשר להושיט יד לחברה הישראלית.

עד כמה מגיע הקהל הישראלי להופעות ומה הן התגובות בדרך כלל?

זוהי אחת הנקודות הכואבות בתוך מפלי הרייטינג והבידור הקיימים היום. קשה מאוד לתיאטרון אתיופי קטן ונסיוני לעמוד מול מכונות יחסי הציבור והשיווק של התיאטרונים הגדולים. שיווק מסיבי שכזה דורש תקציבים והתיאטרון פועל על תקציב מינימלי, שמאפשר להרים הפקה אחת כל שנה ותו לא. מה גם שהנושא האתיופי לא ממש מעניין את הקהל הישראלי שאיזכור המילה אתיופי בשבילו היא כמו להזכיר שק של צרות. אנשים ההולכים לתיאטרון לא רוצים להתעמת עם צרות הם הולכים כדי לשכוח צרות. יחד עם זאת התגובות מצד הקהל הישראלי שכן מגיע, מאוד נלהבות ומרגשות, בגלל הרמה האמנותית הגבוהה ובגלל הצגת הבעיות ללא כחל ושרק ואי עטיפתם בפולקלור חוגג ומתייפייף.

בחזרה לעמוד הראשי