אוריאל קון הוא מתרגם, עורך ומו"ל, בעל הוצאת הספרים תשע נשמות. ייסד את הוצאת הספרים זיקית יחד עם שירה חפר. למד ולימד ארכיטקטורה בבצלאל ופרסם מסות על תרבות וארכיטקטורה בכתבי עת בארץ ובעולם. היה שותף לייסוד הסדרה "ליברו" לספרות לטינו בהוצאת כתר עם הילית חמו מאיר. ייסד את "אלדורדו" לספרות לטינו-אמריקנית חדשה בהוצאת כרמל, והיה עורך ראשי בהוצאת סמטאות. 

נפתח בהוצאת הספרים החדשה שלך, תשע נשמות. נדמה שבחרת להמשיך ברוח ההוצאה הקודמת, זיקית, בניגוד לשותפתך לשעבר, שירה חפר, שהלכה על קו קצת אחר.

הדרך המו"לית הקצרה שלי הובילה אותי מסדרה המוקדשת לספרות לטינו-אמריקאית בכתר לעריכת סדרה זהה בהוצאת כרמל, לפתיחת ההוצאה העצמאית סמטאות עם משקיעים, משם לשותפות העצמאית בזיקית, ועד לפתיחת תשע נשמות, לבד (עם חברים לדרך שמשתפים איתי פעולה: רעות, דודי, אנמרי, דיטה, טל, וקבוצה מדהימה של מתרגמים). בחלוף השנים שיניתי עקרונות, תחומי עניין ספרותיים וגישות מו"ליות, ולמרות זאת הדרך היא בדיוק אותה דרך מבחינת התוכן. כיוון שעבודתי היא דבר בלתי נפרד מחיי הפרטיים, ומאחר שאני רוצה להיות נאמן לעצמי, כלומר לתשוקותיי, אין ברירה אלא לפעול בעקביות: מכאן שהקוראים, מוכרי הספרים וחבריי מלווים אותי ואת ספריי, הרי התכנית, המפה, הכוונות והמטרות לא ישתנו לעולם. אעדיף לחזור לתחום המקורי שלי – הארכיטקטורה – אילו לא יכולתי לממש את חלומותיי בתחום המו"לות.
אם לדבר יותר קונקרטית, הספרים העתידיים, שאמורים היו לראות אור בזיקית והיו בבחירתי, ייצאו לאור בתשע נשמות. יתרה מכך, ישנם סופרים שהוצאתי לאור בכרמל ובסמטאות, ואנחנו ממשיכים להוציא אותם בהוצאה החדשה.
אך בו-בזמן, הקריאות ממשיכות, אני ממשיך לבדוק את הגבולות שבמוצר המוזר והנפלא ששמו "ספר". התוצאה הראשונה היא שיש 40 ספרים בעבודה; התוצאה השנייה היא שכל ספר בתשע נשמות כולל רכיבים חדשים שלא היו קיימים לפני כן: איור קומיקס של הסופרים, סטריפ עלילתי שדן במהותו של כל ספר, העתק אודיו חינם על כל קנייה של עותק מודפס, אחרית דבר שאני כותב על כל ספר; ובקרוב גם יצירה מוזיקלית שתהיה מוצמדת לכל ספר חדש שיוצא לאור.

טענת שהוצאות הספרים הפקירו את הספרות והן אינן מוציאות ספרים בעלי ערך. האם זה לא קהל הקוראים עצמו שיוצר את הביקוש לספרות מסוימת? תראה למשל מה קורה כיום עם הז'אנר הארוטי בארץ. הביקוש לא מפסיק.

שוק הספרים הישראלי הוא השוק השמרן, החלקי, השקרי והמשעמם ביותר שאני מכיר בעולם. מצד אחד ישנן כמה הוצאות שמוציאות ספרות עכשווית מתורגמת טובה וקלאסיקות מפתיעות. עם זאת הנוף השולט בתעשייה מדברי, שומם, אמריקאי מאוד, כזה שלא לוקח סיכונים, כזה שלא מחפש מספיק; שוק שרבים מהעורכים בו ספרים – לא קוראים ספרים. הקוראים הם הלקטורים, הסקאוטרים וסוכנויות הספרים. והתוצאה בולטת בשולחנות התצוגה של החנויות: אתה נכנס ובא לך למות, למות מוות ספרותי, עיצובי, חומרי, רוחני. איך הגענו למצב הזה? מדוע? התשובה פשוטה: המצב הספרותי בארץ דומה למצב החברתי, דומה לסוג הכלכלה, ודומה למצב הפוליטי. מכאן אין הרבה מה לעשות חוץ מלפעול קדימה, כל אחד עם הכלים שלו, ומבלי לרצות – גם "לפעול נגד", באופן רוחבי, ולא אנכי.
אפשר להשלים את הנוף הספרותי העצוב שלנו בכמה פרטים נוספים: מעצבי הטעם הספרותי בארץ, שאגב נורא הזדקנו נפשית, הם גם אלה שמלמדים באוניברסיטאות את טעמם הספרותי הפרטי, והם אלה שלעתים כותבים בעיתונים: מעגל ספרותי סגור שאין לו מושג מה הוא מפסיד. מצד אחד זה מעולה, כי העובדה הזו משאירה מרחב ספרותי פנוי אין-סופי למוציאים לאור עצמאים. אבל מצד שני, זה מבאס נורא, מדכא! הבה נזכור את משפטו של לוטראמון: התרבות נבנית על ידי כולם, לא על ידי אחד! והתרבות הזאת, לצערנו, לא מספיקה כדי לקיים קהילה או חברה, בטח שלא מדינה.
דווקא הקוראים בארץ סקרנים מאוד. אני מוצא בקוראים שותפים, חברים, אנשים שאיתם אני חולק ערכים ושיחות. ומדובר על קהל לא קטן, חוצה גיל, אפילו תוסס. הבעיה הייתה ועודנה ההיצע, הנראוּת של רוב חנויות הספרים, כמות המלאי שמחזיקים בחנויות (הרבה עותקים של מעט ספרים), מוספי הספרים שלא כל כך מצליחים לעורר תשוקה, סדר יום, מִגוון. הרושם שלי הוא שהקוראים, החנויות הכנות, אנשי העיצוב והתרגום מהדור החדש, והמו"לים העצמאים נותרנו לבד: עלינו לחפש בסבלנות חומרים, ולייצר לעצמנו תרבות ספרותית, כי אף אחד לא ייצור תרבות במקומנו.

מורלי והייז בתנור...

אתה מתאהב בספר ומחליט לתרגם אותו. איך הבחירה הזאת נעשית ומה האתגרים הכרוכים בה?

האמת היא שאני מו"ל מזויף, עורך מזויף: אני בעיקר ומעל הכול פשוט קורא ספרים, מאזין למוזיקה. לא מקצועי, לא מקצוען של הספרות. לא למדתי ספרות באוניברסיטה, אני לא אוהב את תכניות הלימוד בחוגים לספרות. זה עושה לי צרבת, אלרגיה נפשית. כאמור, אני קורא, ואת הספרים אני מגלה בקריאה, בכל מצב, בכל מקום. בתחילת דרכי, אם נסעתי למקום כלשהו, קודם כול ביקרתי בחנויות ספרים ואז בעיר. למעשה, אפשר להכיר עיר או חברה דרך ביקורים תכופים בחנויות. תמיד נמשכתי לפריטים קוריוזיים, גם במוזיקה. למשל, אם המלחין הצרפתי גבריאל פורה הקדיש את חייו למוזיקה הקאמרית, אני הלכתי וקניתי את היצירות היחידות שכתב לתזמורת. אם הסופר היהודי קורט טוכולסקי היה קודם כול קרוניסט, אני הוקסמתי מהרומן שלו "ארמון גריפשולם". אין לי מושג מה מקור המשיכה לצדדי, לקוריוזי. אולי משום שהרבה פעמים אני מופתע לטובה. אולי משום שספר משני או נסתר למחצה מספר לי סיפור נוסף, לא פחות ספרותי מתוכנו הממשי. מעניינת אותי, נוסף לספר עצמו, הדרך שמובילה אל הספר; כיצד הספר עשוי, איפה הודפס לראשונה.

תמיד עניינו אותי הוצאות לאור – כמכלול: לקרוא בשיטתיות מבולגנת את כל הקטלוג של ההוצאות האהובות עליי או של הוצאות חדשות שאני מגלה. הדרך נבנתה לי לבד: ספר הוביל לספר, הוצאה הובילה להוצאה. כשהתחלתי לפרסם ספרים, התחלתי גם לטוס לירידים בפרנקפורט, לונדון, מדריד, בואנוס איירס, וליריד הטוב מכולם בגואדלחרה. כיוון שאותם האנשים (מו"לים, עורכים, סופרים עכשוויים) נוסעים לכל מקום בכל שנה, התחלתי להתיידד עם רבים, בייחוד עם עורכי ההוצאות שכבר אהבתי, סופרים שכבר קראתי. לא אגזים אם אגיד שזוהי מעין קהילה. לילות רבים ראיתי סופרים אהובים נופלים על המדרכה משכרות. מצאתי את עצמי אחרי יציאה אוכל טאקוס ברחוב עם עורך שהמליץ לי על ספר שאהבתי, כמו שאני המלצתי לאחרים. המועקה שמורגשת בסוף הירידים לא מהווה סוף לתקשורת: שיחות סקייפ, ביקורים, המלצות, שיתופים, שיחות על גבי שיחות על גבי שיחות. אנשים שמובילים לאנשים, אנשים שמובילים לספרים, וספרים שמובילים לאנשים באמצעות תקשורת בין-אישית שמתנהלת בגובה העיניים.

לשמחתי, חלק מהסופרים שיצא לי לפרסם, והקולגות, הפכו לאנשים שקשורים באופן אינטימי לחיי הפרטיים. כשאני נוסע לבואנוס איירס יש אין-ספור מסיבות, ארוחות, יציאות עם אנשים שפרסמתי ולא פרסמתי, שהכרתי ושמכירים לי. די מרגיע שהתשוקה לספר, השיגעון, האובססיה כלפי פרטי ספרות, משותפת להרבה אנשים שאיתם יוצא לי לבלות רגעים יפים. אני יכול לומר שה"מו"לות", בחירת הספרים והפקתם בשפה העברית, הם פועל יוצא או תופעות לוואי או עדויות לחוויות שחוויתי בכל זמן נתון, שמלוות רגעי קריאה או "סצנות קריאה" אישיות, שקשה לשכוח.

האתגר המרכזי שלי כמוציא לאור עצמאי הוא ליצור קונטקסט ספרותי נכון לכל ספר חדש. הרי מדובר בדרך כלל בסופרים שאיש לא שמע עליהם בארץ, או ספרים צדדיים של סופרים קלאסיים. האתגר הוא לספר עליהם ולגרום למבקרים לקרוא. להצליח ליצור איזה שיח, איזה הדהוד. איזו "הסברה" שממקמת את הסופר בקונטקסט ספרותי נכון. מדוע מדובר על אתגר או על קושי גדול?
אנשים שואלים אותי תמיד: איפה אתה מוצא את הספרים האלה? יכולתי לומר שאני גיבור תרבות או בלש ספרים שיוצא לציד בינלאומי. אבל האמת היא שהתשובה הנכונה היא שההוצאות האהובות עליי, אלו שאני מעריץ ועוקב אחר פעילותן, נמצאות בארגנטינה, ברצלונה, מקסיקו, מדריד, איטליה, פורטוגל, ברזיל, צ׳ילה, אורוגוואי וקולומביה – מעין מפה "דרומית". מזלי הוא שהוצאות בארץ מסתכלות באופן גורף, שלא לומר מוחלט, על ארצות הברית, אנגליה, גרמניה וצרפת – מעין מפה "צפונית", שמשם מגיעים הספרים המתורגמים.
מכאן שהסוד למצוא את הספר זהה לאתגר הקשה שבקידומו: כי למרות שמאזני התרבות, הספרות, הפסיכואנליזה, הקולנוע נעו מצפון לדרום אחרי מלחמת העולם השנייה (ובאופן משמעותי יותר אחרי שנות השישים), אצלנו ממשיכים לקחת כדוגמה, שלא לומר להעתיק, מרחבים מתפוררים מבחינה ספרותית והשראתית. לכן עבודתי מורכבת, אך בו-בזמן פשוטה, כיפית: "פינאטס".

מה אתה יכול לספר לנו על החיבור שלך עם סרחיו ביסיו שהתחיל כבר בימי סמטאות?

את ביסיו הכרתי כקורא לפני 12 שנה וכאדם לפני 8 שנים. מי שהכיר בינינו היה פוגוויל, סופר נפלא שאליו הייתי קשור מאוד. פוגוויל, ביסיו, איירה, קצ'אז'יאן הם סופרים חיוניים בארגנטינה, ששייכים לאותו זרם ספרותי שכיום הוא מרכזי. אני גם קרוב לסוכנים של ביסיו בגרמניה, לניקול וז׳ורדי, שהפכו בחלוף השנים למכרים שכיף לראות כמה פעמים בשנה בפגישות או מסיבות.
בכל פעם שאני נוסע לבואנוס איירס אני פוגש את ביסיו, ובין הנסיעות אנחנו שומרים על קשר. אני גם מכיר את זוגתו, לוסיה פואנסו, במאית וסופרת מעולה.
בביקורי האחרון, לפני שנה ויותר, נפגשנו בחלקה האחורי של חנות ספרים, שהיא גם הוצאה לאור אוונגרדית, בין הטובות. מאחורי החנות יש סלון גדול, ספות, כיסאות, ספרייה וכלי נגינה. תמיד יושבים שם סופרים, אוצרים, אמנים ומוזיקאים. שותים, מעשנים, מנגנים ומדברים. ביסיו משתתף בלהקה עם בעל החנות וההוצאה, אחד ממוכרי הספרים ועוד שני מוזיקאים. נפגשנו, שתינו בקבוק ויסקי, סיפרתי לכולם על ספרי ההוצאה העתידיים, ובן רגע החלטתי להוציא לאור את "אחוזה", שאז טרם יצא לאור בספרדית, אבל הספקתי לקרוא בו כמה שבועות לפני כן בקובץ "וורד". אחר כך שתיתי בירה או שתיים, החלטה לא משהו. ואז בעל ההוצאה, פרנסיסקו, שכנע אותי בכך שלא מזמן גילו זריקה שניתנת פעם בשנה בעמוד השדרה, נגד שכרות. האמנתי לו ואמרתי שאלך לקבל את הזריקה ביום למחרת. שאלו אותי איך אני מצליח לפרסם כל כך הרבה ספרים לטינו-אמריקאיים. עניתי שבסך הכול אני מעתיק את עשייתם המו"לית, אחד לאחד, שככה אני רוצה: שהוצאה לאור תהיה דומה ללהקת רוק, או להרכב ג׳אז – בלי כל הפאתוס והרצינות. או אם יש רצינות, שתהיה רצינות בלתי רצינית, פעילות כיפית, חופשית.
הערב נגמר. קיבלתי ספרים, השארתי בחנות עותקים בעברית מאת סופרי הבית שלהם שיצא לי לפרסם, ונפרדנו עד לפעם הבאה. אני חושב שחשבתי: איפה אנחנו ואיפה מו"לות כלהקת רוק!

סרחיו ביסיו
"בכל פעם שאני נוסע לבואנוס איירס אני פוגש את ביסיו, ובין הנסיעות אנחנו שומרים על קשר".

מה צפוי להוצאה בעתיד ומה רואה אור ממש בימים אלה?

ביום שני הקרוב ייצאו לאור "קתלין", נובלה מעולה, כזו שגורמת אושר, מאת כריסטופר מורלי – אדון פרנסוס. אין לי מה להוסיף עליו, פרט לכך שכל ספר של מורלי הוא תענוג, מעדן שבא לך לאכול אותו.
הספר השני הוא אחד הספרים הכי יפים שייצאו בארץ השנה, לא משנה כמה ומה יוציאו לאור אחרים, כולל אותי. מדובר ב"מאוהב" מאת הסופר האמריקאי אלפרד הייז. תסריטאי שעבד עם רוסליני, דה סיקה, היצ׳קוק, פריץ לאנג. אדם שהיה לוחם למען זכויות אדם וכתב כמה יצירות מופת. יצירת המופת הכי מופתית שלו היא דווקא "מאוהב". רומן על התפוררותה של מערכת יחסים, שללא כל ספק יקבל את המעמד שמגיע לו בארץ. תגלית מופלאה, ספר שנשמע כמו מנגינה של ת'לוניוס מונק. ספר שסגנונו כמעט מושלם בעיניי. אי אפשר לפסוח על יצירה ברמה של "מאוהב". הספר נכתב ב-1953, והוא נשכח. עם צאתו לאור לאחרונה בשפות רבות הוא נבחר לספר השנה בכמה מדינות וזכה למאות אם לא אלפי ביקורות מעולות. אלו הימורנו לאביב!

לאתר של תשע נשמות

הזנת תוכן: 4.6.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"