יוסי גמזו - סיפור יום כיפור

                                                "הבּיאוגראפיות שלנוּ עשֹוּיות מִמָּה שהיינוּ רוצים לשכּוח"

                                                                          (אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ)

-"הוּא מתעקש לדבּר רק איתךָ," אמרה שוֹש, שעוּנה על הדלת. תיק-הצד על כּתפה, מפתחות ה"מיצוּבּישי" בּידה, ידה עצמה על הידית, דרוּכה לצאת.
-"יש לו איתי ראיון?" נשֹא קלינוֹב מבּט ממוּשקף, פְּזוּר-רוּח. עלי ההגהה על שוּלחנו איוושוּ בּלחש, הלחש המזכּיר לכל עלווה את בּוא הסתיו.
-"זה העניין," אמרה שוֹש, מהוּססת.
-"שֶמָּה?" שאל קלינוב.
-"שאין לו."
-"מה זה אומר?"
-"לא אומר," אמרה חֶרֶש, "שומר על דִממת-אלחוּט גמוּרה, שותק כּמו דג."
-"בּכל זאת?"
-"שוּם בּכל זאת, לא מוּכן לומר את שמו או בַּמֶה העניין. כּבר מֵעֶשֶׂר."
-"מֵעֶשֶׂר?" פּלט העורך בִּפתיעה. -"כּן, כּעֵת כּמעט שתיים," אמרה.
-"רק זה עכשיו חסר לי, איזה נוּדניק," רטן קלינוב, מציץ בּו, בַּשעון, כּמו נאשם בַּקטיגור. "יש לי הרי הגהות על הראש, הם סוגרים את הדפוּס כּבר בּארבּע. למה כּמו עצם תקוּעה בַּגרון הוּא נטפּל אלי דווקא עכשיו?" ערב כּיפּוּר היה. תוך כּשעה אמוּר היה לצאת את מישֹרדֵי המערכת. הוּא רצה כּבר לומר לה לדחות את האיש אך נִטען ווֹלטַאז' גבוה, לא צפוּי, של סקרנוּת. מי זה הפּסיכי הזה? מה בּפיו? למה דווקא עיתוּי מחוּרבּן זה? וּמדוּע סירב להגיד לה את שמו? "הוּא נִראה לָךְ חשוּד?" התלוצץ.
-"לא יודעת," אמרה, ונִדמה כּי פּניה עוברים פּתאום, שקוּפים עד להביך, אלקטרוליזה. זרם-המתח, הזר הממתין, כּמו פּירקוּ בּה היסוּס לגורמיו. מִכּאן, החובה לא לנטוש את ה"בּוֹס" עִם טרחן אלמוני, אוּלי "קוּקוּ" – וּמִכּאן, החשש מִפּקקי-התנוּעה, ערב-חג, בּנתיבי-איילון.
-"אוקיי," אמר קלינוב, "תכניסי אותו." והחליק על בּלורית המַרֶנגוֹ. חֶרֶג של אור, אור תִּשְרֵי בּחלון, כּמו הִסגיר את מראה צלקתו. היא הזכּירה, לרוחב מִצחו הגיבֵּעַ, את כּתם-הפּיגמנטאציה (זה, הכּעוּר, אך כּיעוּר אימפּוֹזַאנטי, מרהיב) שֶעל ראש גוֹרבָּצ'וֹב.
-"שאני אישאֵר?" שאלה בתקווה שיפטור אותה, כּבר, מן השניים: נקיפת-המצפּוּן והכּורח הלא-מיוּחל ליישֹמה בִּפעוּלה. הוּא נרמז וחייך לה חיוּך מנוּסה של צדיק יודע נפש בּהמתו: "שטוּיות, תלכי כּבר." היא הרגישה עצמה חשֹוּפה כּמין דג בּאקוואריוּם, אך דג משוּחרר.
-"שיהיה לךָ צוֹם קל," אמרה. "אִם אתה צם," הוסיפה. היא ידעה שהוּא יודע שהיא יודעת שאין הוּא צם, אך צריכה היתה לומר דבר-מה ו"תודה" נשמעה בּאנאלית. קלינוב החזיר מבּטו המוּטרד אל עלֵי הגהת החוברת. קול השיעוּל מעֶברהּ של הדלת הזכּיר לה: הזר עוד ממתין.
-"תיכּנס," אמרה לזה, האלמוני, כּכפוּאת-שֵד. צליל מפתחות הרֶכֶב נתענבֵּל בּכפּהּ, מתריע. רגע או שניים, אחר שנכנס, עוד חיכּתה בַּפּרוזדור, כּמו בּאַמבּוּש. משהוּ בּו לא עורר בּה אמוּן. כּמין תו קרנפי, אַלִּים. אך זוּלת אותו ג'ינגל קבוּע של קלינוב, כּהד מִפּנימו של החדר ("מה אפשר לעשֹות בשבילךָ, אדוני?") לא נשמע שם שוּם קול. הַס מוּחלט.
-"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשׂות בּשבילךָ אדוני," דחק קלינוב. הוּא היה מנוּמס, אך כּעת ערב-חג וצריך לגמור כּאן בּוּכטה של דפּים להגהה. בּדרכּו לביתו נִתעתֵּד למוסרם, בּפינת המסגר, לדפוּס "להב". או שיפתח זה את פּיהוּ, הירהר, או אני את הדלת. שוֹין...
האיש הוסיף לשתוק, עיניו מוּלחמות אל מִצחו של קלינוב. נחיריו רטטוּ כּדפּי-הגהה אחרים, של חשבּון אחר. "אִם מֵעֶשֶׂר אתה כּאן," נקט קלינוב לפתע איגוּף דיפּלומאטי, "יש להניח שיש לךָ מה להגיד לי. בּמה העניין?"
-"מאיפֹה הדפיקה הזאת בַּמצח, אדון קלינוב?" נרכּן עליו האיש כּפחח-רֶכֶב על טַמבּוֹן.
קלינוב הצמיד אינסטינקטיבית ידו אל כִּתמהּ של אותה הצלקת. "זה סיפּוּר משנת 'אֵיכָה'," אמר מילעֵלית. "מִמִזמן. העניין כּבר סגוּר."
-"בּטוּח?" שאל האורח.
-"בּטוּח שֶמָּה?" שאל קלינוב, תמיה.
-"שסגוּר. העניין זאת אומרת, ולא הצלקת. סגוּר בּאמת?" הוּא טילטל בִּמבוּכה גמלונית את גוּפוֹ על כּיסאו הקל, אנה ואנה. "כּמו שסוגרים הברגות של גלגל אחורי, ימני, בּג'יפּ?..."

עכשיו, בּמין ספּיד קטלני של 200 קמ"ש על פּני כּביש-סֶרפֶּנטינוֹת, ניצת בּו בּקלינוב כּאור פּנסֵי אותו ג'יפּ אימְתני, זיכּרון. זה היה בּאוקטובּר של שנת 50', בּאותה ירידה מן הקאסטל. הוּא חזר מבּניין טֶרָה סַאנטָה (דיוּן על ספרו החדש, "הסליק"). פּניו מוּעדות לכיווּן תל-אביב, לא חשד מה אורב לו בַּלילה. כּבר אז, בּן כּ"ז, נחשב כּכוכב שדָרַךְ בּספרוּת דור תש"ח. את הג'יפּ, מִשֹרידי "שוּעלי שמשון", העמיד לרשוּתו סיומ'קה אֶרֶז, עסקן, חבר-כּנסת וּמין פּוליטרוּק של מִשמרת הדור הצעיר. סיומ'קה היה פּטרונו הנלהב של עוזב-הקיבּוּץ איש "גבעתי". שלא כּרבּים, לא דוֹרַג אצלו קלינוב על תקן "בּוגד" או עריק". "אהר'לה קלינוב נחוּץ לי בּעיר, בַּמִילְיֶה של ה-INטליגנציה, כּמו פּרוז'קטור של איזה עשֹרים אלף וַאט, בַּקיבּוּץ שלי, מֵעל מגדל-המיים," סח בּחום. מליצה זו, "בַּקיבּוּץ שלי", היתה חביבה על סיומ'קה. לעצמו של דבר, עשֹה סטאז' חלוּצי, זה שנים, בּדירה עירונית. אביזר חיוּני זה היקצה לו מֶרכּז-התנוּעה, וכנ"ל את ה"קרייזלר". מודֶל מיוּשן אך קבוּע, שלא כּקוֹלֶקְצְיַת נשות-חיקו. לעיתים, בּחוּפשות סופשבוּע, בּפרט כּשזכה לביקוּר סוציאליסטי, היה הוּא חוזר, כּיורד אל העם, אל אשתו ואל קיבּוּצו. מִשלחות פּרלמנטאריות, דיפּלומאטים מפּראג או מִסוֹפיה, סיפּרוּ נפעמים איך שֵרְתָם בּחדר-האוכל, חגוּר-סינור: "הוּא נִראה כּמו אחד מחברי הקולחוז, ללא שמץ סנובּיזם בּוּרז'וּאִי, מרטיר מתקוּפת הנָרוֹדְנָאיָה ווֹלְיָה, מגיש דייסת-קַאשָה או בּוֹרשט..."

לעוּמת זאת, בּששת ימי החוּלין, הִגיש סיומ'קה שאילתות בַּכּנסת, או שוּרה של פּרוֹגנוֹזוֹת לסדר-היום בִּישיבות המרכּז או הגוּש. כּשדיבּרוּ על רוֹטאציה בּרַף-הצמרת דחה זאת כּמין קטסטרופה. "יש מנהיגוּת היסטורית!" זעק (וזכה בּקידוּם נוסף). עיקרון דמוקראטי תמים-לִכאורה זה נִנקט בּידו רק בּלילה: רוֹטאציה תמידית של פּקידוֹת-המֶרכָּז בּה טיפּל מִפּקידה לִפקידה. אחת מן הגראציוֹת, עובדת-מרכּז בּשם שֹר'קה סגריר, יוצאת קראקוב, משכה אז זמנית את העין, את סיומ'קה, וּקצת גם בּחרט-סופרים. קלינוב, עורכו של כּתב-עת ספרוּתי שנחשב אז "צעיר", "אוואנגארדי" (וזכה למימוּן מפלגתי מתוך קרן שסיומ'קה היה גיזבּרה) סירב להדפּיס את שיריה ולוּא גם בִּמחיר זעמו של מר ז'דאנוב. "לכל גרפומאניה יש גבוּל," סח בּתוקף, "כּולל גרפומאניה בּלי גבוּל".

סיומ'קה היה חכם מכּדי להפעיל מכבּש-לחץ על קלינוב, מרחיק כּל חשד של משֹוא-פּנים ואפילוּ פּנים יפות. אותה עת עוד היוּ הסופרים מתבּיישים בּדברים שהיום הם פּרהסיה. מו"ל לא הֵעֵז לרומם גרפומאנית בּשל היותה גרפו-מין. גם עורכי הוצאות-הספרים האמינוּ (הה, דור
מיוּשן ונאיבי) כּי עורך – יד ימין לַסופר הוּא ולא הסופר ego tripלָעורך. אך היוּ שפּירשוּ את יושרו המוּפלג של חַ"כּ אֶרֶז בּעין קורצת. סיומ'קה קָץ בּסגריר, לחשוּ, והחליף למודֶל מאופנת האביב. שֹר'קה, עִם זאת, עוד הִפציצה את קלינוב בּ"טיפּים" מבּית-החֲרֹזֶת. קלינוב עמד בִּגבוּרה אבל גם לַגבוּרה, מסתבּר, יש מחיר.

אותה עת, בּלי כּל קשר או פּשר, ממש בַּמידרון התלוּל של הקאסטל, איתרע מזלו של גלגל אחורי-ימני לסחרר שמיניות. קלינוב, השב ממיפגש עם קוראיו וּמדהיר את הג'יפּ תל-אביבה, אימץ זוּג עיניים סמוּקות, יגעות, אל פּיתוּל סֶרפֶּנטינוֹת-הכּביש. אף שקירקוּש הגלגל נתעצם, לא הִלחיץ עצמו קלינוב, צותת לו, הן רק אותו בּוקר הוציא את הג'יפּ מטיפּוּל בּמוּסך יוקרתי. פירמה נכבּדת, רבּת-מוניטין זו, סמוּכה היתה לבית-המפלגה, שמִשֹרדוֹ בּה. עובדי המרכּז תיחזקוּ בּה ריכבּם בּביטחה ולב שָקֵט (אך אִם שָקֵט – למה מרעיש?) כּשעמד סופסוף לבלום לצד הכּביש, לבדוק מה יש שם, ניחת בּו אגרוף האסון כּנוֹק-אַאוּט, הג'יפּ נתהפּך בּאחת... לוּא אירע הדבר בְּמָקום ששֹפתו של הכּביש משתפּלת תהומה, אל עומק הגיא מדוֹרג-הטֶרַאסוֹת, היה מתרסק לִרסיסים. כּשפּקח את עיניו שתחבּושת-ענק מצילה עליהן, שְכוּר-נרקוזה, היה זה, הוּברר לו, אחר הניתוּח בּבית-החולים הקרוב. סיומ'קה אֶרֶז, דאוּג קצת, דבוּק לַכּיסא (אמנוּת שהִתמחה בּה גם בַּסקטור הפּוליטי) נרכּן על מיטת החולה וחייך: "הספרוּת העברית ניצלה".
לימים הוּנצחה פּרשה זו בּספר אחר, עוד רב-מֶכֶר, של קלינוב. "אות קין" הנחיל לו את פּרס זלטופּולסקי. המצח נותר מצוּלק.
-"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשֹות בּשבילך, אדוני," הִפגיע. הצצה חטוּפה בּטבלת שעונו העלתה כּי כּבר שתיים וּקצת.
-"אדון קלינוב," הרטיט סנטרו של הזר. הוּא עקר מפּיו כּל הגה כּמו שולף בּמלקחיים, "אתה לא מתאר לךָ כּמה קשה לי... לבוא לכאן... וזֹאתי כּבר הפּעם השביעית..."
-"שביעית?" נדהם קלינוב. "אינני זוכר שראיתי אותך כּאן אף פּעם. על כּל פּנים לא עד הרגע הזה. זה מוּזר, אדוני. לא חושב? אוּלי אתה טועה בּי ואינני אותו קלינוב? דברים שכּאלה קורים כּידוּע. תסלח לי, זמני מצוּמצם."
-"טעיתי," הודה האורח מינוֹרית.
-"תיארתי לי כּך," אמר קלינוב.
-"טעיתי טעוּת נוראה אבל אין לי ספק שאתה הוּא האיש..."
-"אני?" נחרד קלינוב.
-"אתה בּדיוּק." הוּא חזר וגהר כּמִקודם – מעל השוּלחן, אל צלקת-המצח – כִּ"סְפֶּץ" המזהה את חתימת ה-preuve dartiste.
רַעַד בּלתי-רצוני, פּארקינסוני, חישמל את ידו ותזז בּה. כּפּו, שנגעה בַּצלקת של קלינוב, נקשה כּענף בּחלון. "בּתור קְצִין-חבּלה," נתנשם ואמר, "בַּצבא החופשי, הפּוֹלַאקִי של אַנְדֶרְס, הייתי אומר," שוּב הציץ בַּצלקת, "שלוֹיטֶנַאנְט גוֹמְבְּרוֹבִיץ' לא עשֹה מלאכה גרוּעה..."
קלינוב בּהה בּו, מבין שאיננוּ מבין מדבריו אף לא שמץ. -"מי אתה?" נתמלטוּ המילים מִשֹפתיו
שהחווירוּ. הזר נתחייך. בּלטה לו – עכשיו, שֶפָּשַׂק את שׂפתיו העבות – שן-זהב מתנוצצת. גם
הטבּעת (עבה, מרוּבּעת) על אצבּע-ימינוֹ, אמרה לא רִיש, רק nouveau riche.
-"הוֹרְנוּנְג," פּלט מִקץ רגע ארוך וצָמיג," ירמיהוּ הוֹרנוּנג... ארבּעים שנה גאראז'ניק אצל האחים קאראסוֹ. עכשיו כּבר בַּחוּץ. פּנסיונר."
-"ואותו לוֹיטנאנט, הגוֹמבּרוֹביץ' הזה, שהִזכּרתָּ פּה רק לפני רגע?"
-"גם כּן אני. לפחות בּמידה שנוגע לַמצח שלךָ..."
-"איך זה?"
-"לכן אני כּאן, אדון קלינוב. לשטוף את כּל הדרֶעק, לסגור חשבּון, למרוח פַּאקוּנג. כּבר אמרתי לך: מסתובב כּאן כּבר פּעם שביעית, כּמו גלגל בּלי הָאַקְס... כּל השבוּע, כּמו שָׂם לךָ אַמבּוּש, ולא תופס קיבּינימַאט לא צַ'אנס, לא שווּנג, לא אומץ. וּמה זה כּיפּוּר? ספירת-מלאי בַּגאראז' של הבּוֹס-בַּאלַאבּוֹס, אוּנְדְזֶר גוֹט ... מי שמחתים בַּכּרטיס שלך בּוֹנוּס וּמי שמחתים שָם חֶרבּוֹנוּס... מי לחיים וּמי חס וחלילה בּספֵּיישְל, בּאקספּרס, לטֶרמינאל קריית-שאוּל..."
קלינוב לפת את מִצחו נואשות: האפשר שאני משתגע? נַסֵּה להבין, נִתעמֵּר בּעצמו, מה האיש מְשַדֵּר, איזה גל? כּל הצרה כּאן, בִּסְדוֹם יהוּדית זו, שכּלל לא שומעים, מיקרה-אוזן. איש לא מקשיב, רק מגיב וּמשיב, כּמו רב-שֹיח גדול של חֵרשים... בּעירפּוּל, כִּצללית-קו-רקיע של עיר מטוּשטשת-מיתאר, טרם שחר, עלוּ הדברים, מצטרפים זה לזה כִּפסיפס, כּקליידוסקופּ. כּך בּדיוּק נתגלתה לו מישטֶרֶת עיראק-סוּאידאן אותו בּוקר, כּשנמוֹגוּ איבכות רימוני-העשן וה"טיגַארט" נחשֹף כּסיוּט... מסתבּר שהקַאקֶר הזה המרעיד כּמין רגל קרוּשה או מין גֶ'לִי, היה פּעם גבר, זִ'ידוֹבְסְק בִּצְבא אַנְדֶרְס, וּבא לפּלשֹתינה וערק, כּמו אחרים. פּעם, בּבית-נאבּאללה, בּתיגרה מתוּדלֶקָת-ווֹדקה, צנח על ריצפּת מועדון-הקצינים מפקדוֹ, אנטישמי מוּעָד. אותו לילה זמם פְּרַייבֶט הוֹרנוּנג לחמוק מגִדרו של ה"קֶמפּ" אל החופש. בּלי תעוּדות של חייל שאינו יהוּדי לא היה לו סיכּוּי. ה"אֶמ. פִּי'ז", אותם מ"ם-צד"יקים של צְבָא הוד-מלכוּתו, לא חסכוּ בּסריקות לגילוּי bloody Jews (בּיניהם אחד מבּריסק-ליטוֹבסק, בּחוּרצ'יק בּשם בֶּגִין). הציץ פּרייבט הוֹרְנוּנג לתוך מועדון-הקצינים בּשׂיאו של ה"אֶקשן", ראשו בַּחלון הפּתוּח, עיניו בִּמפקדוֹ המוּטל כּגוויה. זה, פַּאן בִּרְיוֹנְסְקִי, ארוך כּמקל, הקרוּי לויטנאנט גוֹמבּרוֹביץ', ראשו הבּלונדיני פּתוּח היה לא פּחות מאותו החלון. "מה אתה רואה ירמיהו?" שאל את עצמו פּרייבט הוֹרנוּנג. "מקל שָקֵט אני רואה, שָקֵט ווי אַ טוֹיְט (כּמו מת)". זינק איפוא הורנוּנג לגוב-אריות אוֹפִיצֶרִי זה, אף שהוּא בּד"א, חמק כּגנב בּין אותם מִתכּתשים וגרר את המת אל צריפו. איש לא ראהוּ מפשיט את השלֵייגֶר-הפֵּייגֶר, לובש את מדיו שם. מִגוב-אריות נתחלפה לה הסצינה לגוב-עֲרָיוֹת של סטריפּטיז. "בּרוּך שעשֹני לגוי, ואפילו זמנית," הודה הורנוּנג לְבּוֹגוּ ("בּוֹגוּ" הריהוּ הבּוֹס-בּאלאבּוֹס) ונטל מיסמכיו של המת. "פַּאס" לא היה לו, לכן הִשאיר פַּס והגיע בּטרמפּים ל"ראשון". בּ"פוטו זַיֵּפְסקי" הוּדבּק תצלוּמו בְּפּספּורט הז"ל הנ"ל והעניין סוּדַר וד"ל. כּחודש ימים נסתתר בּמרתף של איכּר יוצא-קראקוב בּעֶקְרוֹן. כּשפּרצה המדינה כּבר תיקן את ריכבּם של פּורצי שיירות "הראל". בּתום הקרבות נתקבּל כּמוּסכ'ניק מוּל בּית מפלגתו של חַ"כּ אֶרֶז. בַּ"קרייזלר" של סיומ'קה ערך לא אחת יום-טיפּוּל, אבל לא בּו בּלבד. עוד טרם מאס בּעליו של ה"קרייזלר" בִּשנת-הייצוּר של מִיס שַׂרְ'קָה (וטרם החליף אותה, just for a change, בּמודל עדכּני עוד יותר) הִתחילה כּבר שׂר'קה סגריר (לְפָנִים צֶשְ'קָה וינטֶרניץ) חיש ובמרץ, עושָׂה לו עיניים, להוֹרנוּנג שלנוּ, דואגת ליום של סגריר...
הוֹרנוּנג, גבר-מרבֵּק עז כּבן ל"ו, לא נהג בּענייני-נשים מינהג של למ"ד-ו"וניק. בחפץ-לב ערך בה, בּדירת-גגו בשיינקין, יותר מיום-טיפול אחד לא רק בִּשעות-היום. ושֹר'קה, שקיוותה כּי בזכותו של סיומ'קה אֶרֶז יזכּה להכּרה גם קִיטְשרונה הספרותי, מצאה לה ניחומים וּבעֶזרוֹ החם של הוֹרְנוּנְג גילתה כּי גם עִם "עַמְךָ" אין קשיים בּהצתה.
פּעם פּלשה לחדרו מצוּברחת. "תגיד, אתה אוהב אותי?" חקרה בִּשֹפת-שוֹפֶּן. הוּא השיב לה, כּמוּבן, בּ"טַאק" על "טַאק", לא בּנוֹקטוּרנוֹ. אך שלומית רצתה, הוּברר לו, את ראשו של יוחנן... הוֹרנוּנג ידע איך עושֹים ניקוּי-ראש אבל לא איך עוקרים ראש מִ"שַיְבָּה". "הסנוֹבּ הזה," אמרה לו על דוֹחֶה מבּוּל שיריה, "לא מעריך איזה ע ו מ ק שֶיֵּש בּי" ותיכף פּשטה שֹימלתה. -"אני דווקא כּן," נהם הוֹרנוּנג, רומאנטי, "עוד איך, את כּל העומק," וצלל בִּמצוּלותיה כּמי שיורד לו לעוּמקא דדינא למרות ששמה לא דינה, הַיְנוּ: כּל מיספּר זוכֶה. שֹר'קה, כּמי שלמדה מחַ"כּ אֶרֶז את סוד אמנוּת המיקוּח, ירתה מן המותן: "או זבֶּנג, או גמרנוּ" ותיכף פּתחה בִּסחיטה. היא חזרה וארזה את עצמה בַּשׂימלה וזרקה אולטימאטום להוֹרנוּנג: אם אין המוּסכ'ניק משכּיב לה את קלינוב מוּבטח לו שישכּח אצלה את שיר-האשכּבה.
מה יכול היה הוֹרנוּנג, מיסכּן, לעשֹות? לערוף? לשֹרוף? לפגום בּמעצור-הג'יפּ של קלינוב? אמנם בּרֶקס משוּחרר קונה סֶקס משוּחרר אך חייל משוּחרר יודע: רק מי שֶרָץ בּין גוויות בִּשֹדות-קטל מבין את אימת מר המוות, רק מי שחי בּזֶהוּת שאוּלה (של גוֹמבּרוֹביץ') חושש כּך מִבְּרוֹךְ. יומיים-שלושה נתייסר נוראות, מיטלטל כִּביכול בּכף-קלע: אמנם שֹר'קה היא פְּיֶנְקְנָה גְ'יֶבְּצִ'ינְקָה, זה כן (הַינוּ: דווקא חתיכה הראוּיה להתכּבּד בּה), אך מה אם יתפּסוּהוּ ויימַק בּאיזו קִישְלֶה בּנוּסח כּלא פַּאוְיַאק הנודע, הוורשאי? רק הדבורים-הזכרים מוּכנים לשלם על סטוּץ רִגעי עם מלכּתם בּעונש-מוות. רק דפוּק-בּשֹיכלו יהרוס את חייו בּשעה אחת נִמהרת של מעט חיי-שעה. אך זה שֶעוד יש בּה בְּשֹר'קה סגריר להט-קיץ אפילוּ בַּחורף, אין בּו כּדי לבטל מאסר, וּזנוּנית אחת עוד אין בּה להביא את האביב...

אותה עת – מה עושֹה השֹטן בִּלהטיו? –נכנס אליו אל המוּסך קלִייֶנט זה ששמו קלינוב. טופח על שכם, מציע סיגריה, וכל-כּוּלוֹ מין "דוֹבְּזֶ'ה" חייכני ורוחש-טוב. יש לו מחר מין פּגישה, הוּא אומר, עם קוראיו, בּטֶרָה סאנטה, מין חאלטוּרה של קוּלטוּרה. כּלוּם יואיל כּאן הוֹרנוּנג אחא להציץ בַּג'יפּ של קלינוב, בּדיקה שיגרתית לאיכוּת הבּטיחוּת, שייסע ויחזור בּשלום? הוֹרנוּנג נחנק מעשן הסיגריה, אך לא רק מעשן, גם מִמבוּכה ולִבטי-נפש. מבטיח לעשׂות הכּל (בּחוּר נפלא הוּא קלינוב. אז איך שולחים בּחוּר כּמוהוּ להחזיר ציוּד?) הוּא נזכּר בִּנחשית גן-העדן, חמדת תפּוּחיה, דִלמעלה ודִלמטה, וחש בּו לפתע אימה חשֵכה משניהם, מן החטא ועונשו. "נְיֶחְצֶה (אינני רוצה)," הוּא חושב, "שְמִי הוּא הוֹרנוּנג ולא קְרִימִינַלְסְקִי... אפשר שהז'ידוֹבסקים חרמנים בּני חרמנים הם, אך אין הם נוטלים את חייו של אדם רק משום שמאדאם רוצָה דם. לא, פַּאנִי וינטֶרניץ, הוֹרנוּנג ה-horny, אפילוּ הוּא להוּט מאוד לזלול את פּרי-גַנֵּךְ, לא בּא לו לארגן לָךְ תאוּנת-דרכים ספּונטאנית. אפילוּ לא לשם מִצוַת 'מִפּנֵי זיקפּה תקוּם'..."

בּיום-המחר, בּעודו מְחַזֵּק תיברוגתו של גלגל, צצה שֹר'קה. עברה בּמיקרה בַּסביבה, היא רומזת (רומזת וּמענטזת) וקפצה לומר שלום. אף שעוד טרם הִגיעה תקוּפת יום-כּיפּוּר שמורא יום-הדין בּה, חש הוֹרנוּנג יום-כּיפּוּר שלֵם בַּלב וגם בַּמוח (אך שָם, בּמיכנסיו, אוי לַבּוּשה, שֹימחת-תורה...) על כּורחו הוּא חדֵל לחַזֵּק תיברוגתן של אוֹמֵי הגלגל הפאטאלי, זה הגלגל הרופף שממנוּ אכן תִפָּתַח הרעה. תוך יומיים מעת הִתהפּכוֹ של הג'יפּ מגיעים חוקרי מישטֶרֶת-התנוּעה אל מיסטר הוֹרנוּנג. הוּא מודה ועוזב אך אינו מרוּחָם ונקרא אחר כּבוד לישיבה של מטה בּכלא שאטה. כּל עת שִבתוֹ בַּ"חד גדיא" אין שֹר'קה סגריר מבקרת בַּכּלא. מי שנודעה כּסלבּריטאית מן הבּראנז'ה היפה של התרבּוּת המתקדמת, מה לה פּתאום כּי תתחיל לבקר חוּליגאן לא מהוּגן שרק יכתים את מוֹנִיטֶיהָ. שֹימלת השבּת של חנה'לה אפשר שתהא מוּשחרת בִּשלל גרגרי פּחם, אך לא של צֶשְ'קָה וינטֶרניץ... בּצאתו לחופשי נמצא הוֹרנוּנג לָמֵד כּי ה"דוֹנה" היגרה לה לוֹנדוֹנה. מה שאיבּדה השירה העברית נתבּרך בּו אלמן עתיר-הון. המארקסיזם שלה מצטמצם, כּצפוּי, רק לשוֹפּינג בּ"מארקס אֶנד ספֶּנסֶר". היא תורמת, עם זאת, ל"בְנֵי בּרידג'", "קרן שנוֹרמן" וּלקמפּיין-ענק של נשות ויצ"ו העליזות.
הוֹרנוּנג חוזר לקאראסוֹ, נושֹא לו אשה וּמקים עימה בּית. כּשנולדת עלינה (הלינה) בּתו, כּבר איננוּ גוֹמבּרוֹביץ', נגמר. מי שפּתח דף חדש בּחייו אין לו צורך בּשוּם אינקוֹגניטוֹ. את קלינוב איננוּ פּוגש אבל שמו כּמו רודף אותו, צל-רפאים. בָּראדיו, בָּעיתון, על לוּחות-הפּירסוּם וּבַטלוויזיה הופך אותו עגל סורר, אוואנגארדי של אז, לחביב המימסד. פּרס אחר פּרס ניתכים על ספריו, כּמו פּרַספֶּריטי, כּמו פְּרַסטיטוּציה. "הוא קופץ," כך אומרים, "מן השׂמאל של אתמול לַקונצנזוס בו הופך הסוציאליסט לקְפוֹציאליסט". הוֹרנוּנג איננוּ נתקל בּו שנים, אף כּי זה ואף זה תל-אביבים. לוּא נתקל בּו היה ודאי מת מִבּוּשה, אך הוּא חי והבּוּשה, אותה פּצצה של זמן, עימו. אף דאנקה אשתו, שעלתה לציוֹן בּתקוּפת "עליית גוֹמוּלקה", איננה יודעת דבר על הג'יפּ, על הכּלא, על שֹר'קה סגריר. מה שקבוּר בּבתי-העלמין של הארץ הזאת הן טרגדיות. הקומדיות, הפַארְסוֹת, הדְחִילוּ וּרְכִילוּ קבוּרים בּליבּות החיים. עכשיו, מסתבּר מדבריו, ארבּעים שנות שתיקה לאחר אותו רעש, נפתח הבּאגאז' של פּנדוֹרה, יוצאת הגוויה מִמטמון הארון. "עלינ'קה עושֹה דוקטוראט בּרמת-אביב, בּליטֶרטוּרה. על מי, אדוני? חמישה ניחוּשים, כּמו חמֵשֶת בּרגי גלגל ג'יפּ... כּלוּם מבין פַּאנְיֶה קלינוב פּירוּש הדבר בּשביל גוּרנישט וּבּוֹק שכּמוני: גוּרנישט מרחוב יוּזֶפָּה פּינת מְיוֹדוֹבָה, קַזְ'מְיֶזָ'ה, קרַאקוֹב? לא רק שיש לי ילדה צבּרית עם חינוּך כּמו של לֵיידִי, פַּנְיֶנְקָה, אלא פּעם אחת בּאלפּיים שנה יהיה דוקטור בַּמשפּחה..."
הוּא עצר בּדבריו, מתנשם בּכבדוּת, וּמחה זיעתו בּמיטפּחת. פֶּסֶק-הזמן נתארך לשתיקה מביכה, משוּם כּך גם המשיך: "היא חוקרת עליך כּל פּרט, אדון קלינוב. אתמול, עם דמעות בּעיניים, הביאה הבּיתה המון צילוּמי פוטוסטאט של יומן מישטרתי. 'אבּא,' אמרה לי, 'תִראה מה מצאתי פּתאום בּ'גנזים', בִּרחוב קפּלן: חומר ישן מלפני ארבּעים שנות אבק אבל 'סקוּפּ' אמיתי. בּיריון אחד, חלאת-אדם, פּוּשטַאק בּשם וְלַאדֶק גוֹמבּרוֹביץ', תיכנן התנקשוּת בַּסופר הגדול בּשבִיל קוּרְבֶה אחת, פּולנית'..." הוּא שאף בִּפראוּת גל-אוויר אל חזהוּ ותיכף הוסיף, כּקודח: "ניסיתי, כּמו חְנְיוֹק, להרגיע אותה, אבל היא – אינתיפאדה שלֵמה. 'למה נתנוּ לַגוֹמבּרוֹביץ' הזה רק תקוּפת-הבראה בּבית-סוהר? כּדוּר-הרגעה של תִשעה מילימטר הייתי נותנת לו, לינץ'. הלא קלינוב זה לא איש פּרטי, זה תרבּוּת ישֹראל, מונוּמנט, שמוּרת-טבע. לוּא נפל לי אותו מִתנקש לַידיים ספק אם היה יוצא חי'... מאז, כּבר שִבעה ימים נֶטוֹ אני מסתובב, אדון קלינוב, כּמו כּלב. מוּל המישֹרד המבריק שלךָ, מוּל המצפּוּנצ'יק השְמוּציק שלי. אם היוּ לי כּליות אז הייתי אומר: המוּסר-כּליות עושֹה לי יום-כּיפּוּר, מגיש לי קוֹנטוֹ. רק שאין לי כּליות וגם זמן לא נשאר לי, מצאוּ אצלי, נעבּעך, גידוּל... למה מסריח אצלי מהפֶּה? למה יש לי בַּכּיס בּקבּוּק ויסקי. למה ויסקי? בּשביל שיהיוּ לי בּיצים להגיד לךָ, קלינוב: סליחה... מן ההם, הגרמנים, גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ, לא נבהלתי. וּמִזה: 'תסלח לי, קלינוב' – פּחד-מוות, דֶער טוֹיט שְרֶעק... עכשיו, שהערב נכנס יום-כּיפּוּר, גם אני, זאת אומרת, נכנסתי. לקחתי אוויר ונשבּעתי: היום מנקים את השְמוּץ מהלב. ירמיהוּ הוֹרנוּנג חי אוּלי כּמו פּוֹץ, כּמו וִילְדֶע חַיֶה, אבל מה שתלוּי בּוֹ, בַּשוואַנץ הזקן – הוּא ימוּת, פַּאנְיֶה קלינוב, כּמו מֶענטש. אִם עכשיו אני רועד, ממש עושֹה בַּמיכנסיים, זה לא מהפַּארקינסון-שְמַארקינסון, זה מהפּחד שלא תִסלַח..."

קלינוב שלף ממגירת-שוּלחנו בּקבּוּק "סמירנוֹף", הציג כּוסותיים. "אסלח רק בּתנאי," סח, וקַו-אוּלטימאטוּם הדוּק כּמו נמתח בּין שׂפתיו.
-"איזה תנאי?" שאל הוֹרנוּנג, נכון לכל רע, כּנחקר בּמרתף אינקוויזיציה.
-"תנאי אחד ויחיד," סינן קלינוב בּשקט, פּותח את פּקק-הבּקבּוּק.
-"אוקיי," נהם הוֹרנוּנג, מוּבס, "מה התנאי?"
-"שתגיד לי כּמו גבר אל גבר," קלינוב מזג את הדרינק בּאותה דייקנוּת בּה כּתב את ספריו.
-"מה להגיד?"
-"בּעניין אותה שֹר'קה סגריר," שאל קלינוב, נינוח, "גם בַּמיטה היא היתה דילטאנטית כּזאת, או שֶרַק בַּשירים?"
הוֹרנוּנג ריווח בִּשתי אצבּעות את מיפתח-צווארונו, שאף רוּח, "לא יכול להשווֹת, אדון קלינוב," מילמל, "בִּשביל זה צריך להיות מוּמחה בִּ שְ נֵ י המִקצועות..."