אירוע-זום גוונים של מחאה בשירה העכשווית 
שהתקיים ביוזמת המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, הפגיש את הסטודנטים עם שורה של משוררי מחאה 

אירוע-זום "גוונים של מחאה בשירה העכשווית" התקיים ב-13 בינואר 2021 במסגרת פעילות המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע ובקמפוס אילת. את האירוע יזמה, ערכה והפיקה ד"ר רונית גז, מרצה בחטיבה לספרות עברית בקמפוס אילת, במסגרת קורס מבוא: "מי מפחד משירה?", והוא התקיים באדיבות אתר השירה של נילי דגן.

השתתפו באירוע המשוררות והמשוררים פרופ' נידאא ח'ורי, ערן צלגוב, יודית שחר, ד"ר שלומית ליר וניסים ברכה והמוזיקאים ורדית מזמר ורמי שולר. את האירוע הנחה ד"ר צדוק עלון.

עלון מנה בפתיחת הערב כמה מאפיינים של שירי המחאה: אלה שירים שנועדו לבטא ביקורת על עוולות ולשנות סדרי עולם, אין למדוד אותם במונחי תועלת או כמות שכן יש להם השפעות ארוכות טווח, ביסודם הם פומביים ופרובוקטיביים, ומי שכותבים אותם, משוררי המחאה, מוכנים לשלם מחיר אישי על הבעת עמדת מיעוט.

פילוסופים וחוקרים סבורים כי שירי המחאה מכפיפים עצמם לתבנית של "אדון ועבד", אמר עלון. האדון עשוי להיות מגולם בשירים כבעל ההון, כשלטון הגזעני המדכא מיעוט, כגבר הפועל לשמר את עליונותו על האישה, כממסד המדכא את היצרים הטבעיים של האדם, או כאשכנזי הדואג להגמוניה אשכנזית. סגנון נוסף של אדון המעוצב בשירי מחאה הוא זה הפועל במסווה. אלו שירים המוחים נגד האמצעים שבהם גונב האדון את דעת הבריות; לא די בכך שהוא מנהיג שליטה – גזעית, מגדרית, אתנית – על מי שהוא מסמן כעבד, הוא אף משכנע את העבד כי עבדותו היא ישועתו. לפיכך שירי מחאה רבים מופנים כלפי "הרוב הדומם" מתוך מטרה להפנות את תשומת ליבו למהלך מניפולטיבי כזה מצד האדונים.

"אל תלדי אותי בן זכר"

המשתתפת הראשונה באירוע הייתה פרופ' נידאא ח'ורי, משוררת ערבייה-ישראלית ופרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא פרסמה למעלה מ-15 ספרים, וזכתה בפרס ראש הממשלה, בפרס היצירה הספרותית של משרד המדע, התרבות והספורט ובפרס סופר-מורה של משרד החינוך. כמו כן נכללה בין 12 סופרים בינלאומיים שהיו מועמדים לפרס וורוויק לספרות באוניברסיטת וורוויק, אנגליה. ועוד עובדה חשובה: שירה "הדיברות" נכלל בתוכניות הלימוד בארץ לבגרות.

הדיברות

הַכֹּל בְּנִגּוּד / אִמָּא אַל תֵּלְדִי אוֹתִי / אַל תֵּלְדִי אוֹתִי זָכָר / הַזְּכָרִים בְּאַרְצִי בְּנֵי עֲקֵדָה / יוֹרְדִים לְמַעֲמַקֵּי הַשְּׁכוֹל / עוֹלִים לַגִּבְעָה / אַל תֵּלְדִי אוֹתִי אִמִּי / אַל תֵּלְדִי אוֹתִי / וְאִם בְּכָל זֹאת תִּרְצִי / הוֹלִידִינִי בַּת / לְפָחוֹת / אֶחְיֶה אֵיכְשֶׁהוּ / כְּכָל הַנִּגְזָרוֹת / מִמִּין נְקֵבָה / אֶהְיֶה / אִשָּׁה, מְשָׁרֶתֶת, שִׁפְחָה אוּלַי / עַלְמָה עֲמֵלָה, / לֹא מְשַׁנֶּה מָה / הָעִקָּר הוֹלִידִינִי / לֹא-זָכָר. 

עלון ציין כי שירים רבים נכתבו על אודות הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אבל בשירתה של ח'ורי המחאה והבעת האכזבה הן ברבדים עמוקים הקשורים אולי להווייתנו הפילוסופית/מטאפיזית – השורות "הַזְּכָרִים בְּאַרְצִי בְּנֵי עֲקֵדָה / יוֹרְדִים לְמַעֲמַקֵּי הַשְּׁכוֹל" בוודאי מבטאות גורל מטאפיזי.
הוא ביקש מח'ורי שתספר על הפילוסופיה שמאחורי השיר, תוך שהוא מצטט מדבריה: "אני לוכדת כמה קבוצות הגדרה של מיעוט: ערבייה בתוך ישראל, נוצרייה בחברה הערבית, אישה ויוצרת שזה מיעוט בתוך המיעוט".

ח'ורי סיפרה שהגיעה מחברה ערבית שמרנית – מכפר נידח שעל גבול הלבנון. היא מסכימה שביסודו של דבר אכן אקט הכתיבה הוא אקט מחאתי וניסיון לשנות מציאות מורכבת ומלאה בקונפליקטים, אלא שעם השנים חל שינוי בגישתה לעצם הכתיבה: ספרה הראשון, "על שתיקתי", הוא מעין זעקה על היעדר לגיטימציה לקולה של האישה. במשך הזמן נתוודעה לכך שהספרות העברית והערבית בארץ היא פוליטית, מגויסת, שוביניסטית, פטריארכלית ופוסט-טראומטית, המוזנת מתחושת צדק הפוקדת כל אחד משני הצדדים. עם זאת הבינה שבמישור הפוליטי יכולתה של יצירתה לשנות ולתרום מועטה, וכמו כן חשה כי המחאה שבכתיבה לא זו בלבד שאינה תורמת לתיקון העוולות, אלא אף מעמיקה ומלבה את הפילוג. מכאן חדלה מלעסוק בכתיבתה בשאלות מי צודק ומדוע, והתמקדה בשאלות מהותיות בעניין משמעות החיים בצל המוות באזור שבו שולטת השנאה.

ספריה הבאים אינם מדברים בשפה של מחאה, כעס או תחושת נידוי, אלא דנים במהות הנמצאת ביסודות הדתיים, מתוך מחשבה שיינתן בכך מענה אמיתי לבעיות יסוד של מציאות חיינו. לפיכך, כיום יצירתה האישית איננה נובעת בהכרח מתוך רצון לשנות את הפוליטיקה, אלא נועדה להעביר מסרים אנושיים התורמים להזנת החיים. ד"ר רונית גז העירה כי בשירתה של ח'ורי ניכרים מוטיבים אוניברסליים, כמו הושטת יד לזולת, ביטול גבולות מפלגים ויחסים בין בני אדם ללא הבדלי גזע ומין.

השיר השני של ח'ורי שהושמע באירוע שונה מקודמו; הוא "הולך מהפרטיקולרי אל האוניברסלי", ונשמע בו גם צער עמוק הנובע מהמצב הפוליטי הקשור בקונפליקט.

Vesuv and Ercolano

לַעֲלוֹת אֶל הָהָר / בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי / רוֹנִי סוֹמֶק גִּלְעָד וַאֲנִי / עַרְבִיָּה אַחַת וּשְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים / עוֹלִים בְּעֵמֶק הַשָּׂטָן / בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן לַכֶּנֶס / "מְשֻׁגָּע אַף פַּעַם לֹא יֵדַע שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע" / אוֹמְרִים: / "אֲנַחְנוּ אַף פַּעַם לֹא נִרְאִים יַחַד" / כָּאן נוּכַל לִהְיוֹת / לְפָחוֹת בִּתְמוּנָה / עַל רֶקַע הַר־גַּעַשׁ / וְעִיר שֶׁנִּשְׁמְדָה / "Vesuv" וְ"Ercolano" // מֵאָז / הֵם לֹא נִרְאִים יַחַד אַף פַּעַם / אַף לֹא בִּתְמוּנָה אַחַת / מִלְמַעְלָה לֹא נִתָּן לְצַלֵּם אֶת הָהָר / מִלְּמַטָּה לֹא נִתָּן לְצַלֵּם אֶת הָעִיר / רַק בְּעֵינֵי שָׁמַיִם / הֵם נִרְאִים / כְּאֶחָד / טוֹב לִהְיוֹת יַחַד / וְכָל אֶחָד לְחוּד, / אַךְ יֵשׁ לִזְכֹּר / אֲנַחְנוּ עַל הַר־גַּעַשׁ / צָרִיךְ לִשְׁמֹר / מֶרְחָק. //
דצמבר 2008 / איטליה

עלון ציין כי בשיר בולט דימוי המציאות שלנו בארץ כ"על הר געש" וכן הצורך "להיות ביחד אבל לשמור מרחק". ח'ורי סיפרה כי השיר נכתב בזמן שהשתתפה בסמינר באיטליה עם משוררים עבריים ותחושתה הייתה כי החיים בארץ ממשיכים להזין את הקונפליקט, את החיים למרגלות הר געש, ורק מחוץ לגבולות המדינה המילים "אנו ביחד ערבים ויהודים" מקבלות משמעות אחרת.

"הקיסר רוחץ עצמו בדם עבדיו"

ערן צלגוב נולד באינדונזיה ומגיל שלושה חודשים גדל בבאר שבע. בוגר אוניברסיטת בן-גוריון ולמד לתארים מתקדמים בספרות באוניברסיטת ניו-יורק. כיום צלגוב הוא מורה במכללת מנשר לאמנות, מרצה בשלוחת אוניברסיטת בן-גוריון באילת ובאוניברסיטה הפתוחה. הוא מרבה להרצות בישראל ומחוצה לה, ושירתו נוגעת בפוליטיקה של חיי היום-יום. פרסם שלושה ספרי שירה, והוא מעורכי כתב העת "דקה" וממקימי הוצאת הספרים העצמאית "רעב" שספרה הראשון הוא 'כושילאמאשלהם' – אסופת שירה שחורה. צלגוב זכה בפרס שרת התרבות על ספר ביכוריו "בחירות" (2013) ובפרס שרת התרבות לתרגום ספרי מופת על תרגומו ל"בְּצֵל חורש חלב" מאת דילן תומס.

שירו "בורגנות" מבטא כעס כנגד הבורגנות, הממסד והחינוך לבינוניות.

בורגנות

א. הרגע הבורגני
יֵשׁ אֶת הָרֶגַע הַזֶּה / שֶׁהַכַּדּוּר שֶׁנִּזְרַק אֶל עַל / נֶעֱצַר כְּמוֹ נִתְפַּס בָּאֲוִיר כָּכָה - - - / זֶה, הָרֶגַע הַזֶּה, הוּא הָרֶגַע / בּוֹ אֶפְשָׁר לְהַחְלִיט הַאִם / לָשִׂים לָזֶה סוֹף אוֹ אוּלַי לְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה. / אֲבָל, / עִוְּרִים שֶׁכָּמוֹנוּ, / רַק נְמַצְמֵץ, נַגִּיד "זֶה עוֹנָתִי," אוֹ בְּטוֹן מְחַנֵּךְ / "זֶה לֹא יַעֲזֹר," / וְנַמְשִׁיךְ כְּאִלּוּ כְּלוּם.

ב. מוות לבורגנות
לָקוּם בַּבּוֹקֶר וְלִשְׁמוֹעַ שֶׁשּׁוּב / וְלַחֲזוֹר לִישׁוֹן / עַד שֶׁמֵּתִים.

על השאלה מהי הבורגנות ועד כמה האינדיבידואל יכול להיות זאב בודד ועד כמה עליו לראות את עצמו כחלק ממערכת חברתית-תרבותית שעליו להישמע לתכתיביה, השיב צלגוב כי הוא מודע לעובדה עד כמה נוח להרבה אנשים לשבת בביתם המוגן ולהניח לאחרים להפגין; הנוחות והשומן הכרוכים בבורגנות מונעים מן האנשים לעשות את מה שצריך – את מה שמוטל עליהם. המצב הזה מקומם ומכאן נובעת תחושת הכעס על הבורגנות.

עלון ציין כי באחד משיריו צלגוב כותב: "הקיסר רוחץ עצמו בדם עבדיו" – תיאור מוחשי של המניפולציה של האדון המשכנע את העבד שהוא בן חירות, וביקש מצלגוב לומר מיהו הקיסר ומיהם עבדיו. צלגוב אמר כי בשיר זה הוא ביקש לציין תהליך שחוזר שוב ושוב בהיסטוריה האנושית – תמיד יקום אותו קיסר שירחץ בדם עבדיו.

*
הִסְתַּכְּלִי עַל הַתַּפּוּז הַזֶּה / הַכֹּל מִתְפָּרֵק / עוֹד מְעַט כְּתָמִים חוּמִים / רַכִּים וּמַסְרִיחִים / יְעַטְּרוּ אֶת הַקְּלִפָּה בִּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / יִפְצְעוּ אֶת הַזָּהֹב הֶעָצוּב הַזֶּה / עוֹד מְעַט אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַטְבִּיעַ אֶצְבַּע בַּבָּשָׂר / אֵין כְּאֵבִים בָּרֶקֶב / אֵין תְּסִיסָה / עוֹד מְעַט תַּעֲלֶה בּוֹ / טַבַּעַת לְבָנָה / וְהַמֶּרְכָּז יִהְיֶה יָרֹק פַּרְוָתִי וְרַךְ / כִּמְעַט וְתִרְצִי לְהוֹשִׁיט יָד וּלְלַטֵּף / עוֹד מְעַט / כֵּן, עוֹד מְעַט הַכֹּל מִתְפָּרֵק / בּוֹאִי תִּרְאִי        מתוך "בחירות" (פרדס, 2013)

עלון שאל את צלגוב מה סמליות התפוז לתפיסתו, ומהם הגרעינים שאנו חייבים לסלק מתוכו על מנת שנוכל לחיות בהרמוניה הן עם הטבע והן איש עם רעהו. צלגוב השיב כי כיוון ב'תפוז' לראש הממשלה הנוכחי וכי למעשה הוא מקדיש לו את השיר מתוך הדגשה שמצב העניינים מגיע לרקב מוחלט.

באתנחתא המוזיקלית נשמע השיר "ימים של תוהו", שאת מילותיו כתבה ורדית מזמר ללחנו של רמי שולר. ורדית סיפרה שהשיר נכתב בעקבות הקורונה וגל המחאה; המצב מתסכל ומעורר שאלות לגבי יכולתה של ההנהגה לשלוט במצב. ההתוודעות לאיבוד השליטה, לאנרכיה ולאלימות המשטרה הפיקה מתוכה את מילות השיר ואת הפנייה להנהגה, "תנו מבט". עם זאת, הוסיפה, חלקו השני של השיר בא ממקום מפויס של אחווה.

המלחין רמי שולר סיפר שלמקרא השיר מיד התנגן בו הקצב שלו; היה לו ברור כי השיר הוא בקצב רוק סוער ובועט. הוא הוסיף כי השיר מנוגן בהרבה מן ההפגנות ואפשר לראות בו את תרומתו האישית לגל המחאה.

מחאה נגד השיטה הכלכלית

המשוררת הבאה שתשתתף באירוע היא יודית שחר.
היא בוגרת החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עובדת כמורה לחינוך מיוחד בכיתות 'אתגר' ומנחה קבוצות נוער ומבוגרים בתחום החברתי. מתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה כאם חד הורית. שחר פרסמה שירה פוליטית וחברתית בכתבי עת ספרותיים רבים ובאנתולוגיות וזכתה בפרס ראש הממשלה ליוצרים.

עלון ציין כי אצל שחר מיד יודעים מי האדון ומי העבד, מי הוא הקפיטליסט בעל ההון ומיהם אותם עבדי-עובדי ייצור, ויש לה דרך מיוחדת להביע בצורה פואטית את המחאה נגד השיטה הכלכלית היוצרת מעמדות כלכליים וחברתיים.

זו אני מדברת

שֵרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת / כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר, / מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר / לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת, / גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים, / בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים, / וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת / עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת. / (גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?) / זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ / עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ / אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה / מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה / בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, / מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, / שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה / וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת / אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, / גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, / (הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת) / לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר / אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם. / בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

שחר סיפרה כי לידת השיר באה בעקבות פיטוריה מהוראה בעת הצמצומים הגדולים שהונהגו בשנת 2003; העיוות גרם לה להיוותר ללא עבודה והיא נאלצה לעבוד בשירות לקוחות. בעיניה, השירה הזו היוותה קריאה לאזרחים לצאת ולהתקומם כנגד העיוות הגדול שמחולל השלטון בהיותו מפלג את העם לבעלי ההון השולטים ולאלו אשר מנסים להתקיים, ולכן אי אפשר בעולם הזה שלא לכתוב שירי מחאה. ד"ר גז ציינה כי השיר עורר בשעתו – וגם עתה – עניין רב בהיות עניינו בצדק.

השיר הבא של יודית שחר שנשמע באירוע הוא "חדר משלי".

חדר משלי
אֵין לִי חֲמֵשׁ מֵאוֹת לִירוֹת, וִירְגִ'ינְיָה / וְאֵין לִי חֶדֶר מִשֶּׁלִּי, / יֵשׁ לִי שְׁנֵי יְלָדִים / שְׁנֵי חֲדָרִים / שְׁתֵּי מִשְׂרוֹת / וּשְׁנֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת – / בִּשְׁנֵיהֶם בְּחוֹבָה, / וְיֵשׁ לִי מוֹרָשָׁה וְיֵשׁ לִי תּוֹרָשָׁה / וּמַשְׂכֹּרֶת הוֹרָאָה שֶׁבְּקשִׁי מְכַסָּה. / יֵשׁ לִי עֵט וּנְיָר, וִירְגִ'ינְיָה / וּתְשׁוּקָה שְׁתוּקָה / וְאוֹר חִוֵּר שֶׁנּוֹהֵר בִּשְׁתִיקָה / בְּעַד חַלּוֹן
חֶצְיוֹ סָגוּר / חֶצְיוֹ פָּעוּר לִרְוָחָה.

עלון ציין כי שיר זה מזכיר את המחאה העיקשת של וירג'יניה וולף בעניין מצבן של הנשים – ביקורת על האפליה המגדרית הכורכת בה "אלימות פיננסית", הפעלת מנגנוני שליטה כלכליים על האישה, כאלה הנוטלים ממנה כל זכות לנהל את חייה כרצונה. שחר אינה מקבלת את הניתוח הזה; היא ציינה כי השיר נבע מתוך מצוקה של אם הנאלצת לפרנס שני ילדים וכי דווקא משום כך הוא אינו עוסק באלימות כלכלית כנגד נשים אלא באלימות כלכלית כשלעצמה, שפוגעת גם בגברים. זו פגיעה של השיטה בכל שכבות החברה ואין בשיר, על אף הקונוטציה המתעוררת מאזכורה של וירג'יניה וולף, משום קובלנה על אלימות פיננסית כנגד נשים דווקא.

נגד שתיקת הנשים

ד"ר שלומית ליר היא מרצה וחוקרת תרבות, מגדר ותקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בתחומים: אקטיביזם, מגדר, מרחב ציבורי, קולנוע וניו-מדיה. ספר שיריה עומד לראות אור בימים אלה. ייסדה ומנהלת את "פועלות ברשת", מיזם חממה לקידום נשים במדיה החדשה, ופועלת לקידום חקיקה לשוויון מגדרי – נציין רק את פעילותה למען בחירתה של אישה למוסד נשיאות, "נשיאה לישראל".

גם אני
גַּם אֲנִי / אֲחוֹתִי, אֻיַּנְתִּי / עַד אֵינִי, אֵינֶנִּי. / גַּם אֲנִי. / גַּם אֲנִי / דֻּמַּם קוֹלִי, / נֶאֶכְלָה נִשְׁמָתִי. /
גַּם אֲנִי. / גַּם אֲנִי / לְשֵׁמַע קוֹלוֹתֵיכֶן, / אַחְיוֹתַי, חָזַרְתִּי / עָדַי. גַּם אֲנִי.

עלון ציין כי הזדהות עם הזולת היא אולי יסוד הכרחי בכתיבת שירה, וזו באה לידי ביטוי בשיר הקשה הזה, הקורא לנשים לשאוב כוח האחת מרעותה ולא חלילה "להתאיין". הוא שאל באיזו מידה יש כאן קריאה לכלל הנשים להיות מודעות לאפשרות התאיינותן.

שלומית השיבה שהשיר מתכתב עם תנועת "מי טו"; הרבה נשים שאולצו לחוות חוויה טראומטית חריפה בלא יכולת להשמיע קולן ולחיות בבדידות שמכלה את הנפש. היא ציינה שגם לדעתה שתיקה הופכת לעוול, ועל כן השיר מדבר על ה"לידה מחדש" לתוך חיים של ממשיים ועל הצורך להחזיר ל"עצמי" את הכוח למימוש; נשים רבות אשר שומעות את הקריאה של נשים אמיצות להשמיע קול – הן מתעודדות וחוזרות לחיים.

כֵּיצַד תּוּכְלִי לְהַבְדִּיל
בְּמֶרְחָב מְשֻׁבָּשׁ, / שֶׁבּוֹ אוֹר יוֹם / אֲפֵלָה נִקְרָא, / עֹנֶג הַמָּעוֹף / הוֹפֵךְ אִלּוּץ-בְּרִיחָה. / אַךְ גַּם אִם תַּצְלִיחִי / לְהַגְבִּיהַּ עוּף, / הֵיכָן תּוּכְלִי לָתֵת / מָנוֹחַ לְכַפּוֹת רַגְלַיִךְ / בְּלֹא עֹגֶן, מִשְׁקַל / אֱמֶת צְרוּפָה? / כֵּיצַד תּוּכְלִי לְהַבְדִּיל / אֹפֶק מְדֻמֶּה / מֵהֶחָזוֹן הַנְּבוּאִי, / אֵלָיו אַתְּ חוֹתֶרֶת, / נוֹשֵׂאת גַּרְגִּיר שֶׁל אֱמֶת / כְּבוּשָׁה?

הביטוי "אמת כבושה" מביא למחשבה על האינטואיציה הנשית, אמר עלון. היא מלמדת שלמען המשך הקיום צריך לפעמים לכבוש את האמת, "לעצור" אותה. הבעיה היא שאינטואיציה זו התפרשה על ידי המין הגברי ככניעה וכוויתור.

עלון ביקש מליר שתספר על הדילמה הנשית הזו – הישמעות לאינטואיציה הנשית תוך סיכון של פרשנות מעוותת שלה. ליר ציינה כי השיר מבטא מסע – מסע לאמת; "האמת היא כמעיין מים חיים והשיר הוא מסע לקראת האמת, הזהות האישי וההשתחררות. המסע נועד לשחרר מן התודעה הכוזבת שניטעה בלב האישה על ידי החברה המכתיבה ואוזקת ומונעת מאיתנו להגיע אל האמת – זו שהיא ורק היא יכולה להוות חוף מבטחים עבורנו".

המהפכה המזרחית

המשורר ניסים ברכה גדל והתחנך בדימונה ומתגורר בירושלים. לפרנסתו ברכה עובד בחברת הייטק בתחומי התשתיות, התקשורת ואבטחת המידע. הוא פרסם שני ספרי שירה, ושיריו פורסמו בבמות חשובות – מעיתון "הארץ" ועד כתבי עת מרכזיים. בין השנים 2017–2019 התנדב בבתי סוהר כמנחה סדנאות שירה לאסירים והשתתף בהתנדבות בסדנאות לילדים עם צרכים מיוחדים. בשיריו בולטת הזהות המזרחית ואי אפשר להתעלם מתרומתו כמשורר חשוב ל"מהפכה המזרחית" המתחוללת בשירה.

אני ניסים ברכה קורא שירה
מִי יִרְצֶה לִקְרֹא סֵפֶר שִׁירָה שֶׁשֵּׁם הַמְּשׁוֹרֵר הוּא נִסִּים בְּרָכָה? / זֶה שֵׁם שֶׁאָרוּז בְּמִזְוְדוֹת הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים מֵאַפְרִיקָה / מִתַּחַת לְמִטּוֹת הַסּוֹכְנוּת וּשְׂמִיכוֹת הַסְּקַבְּיָאס. / מְעַנְיֵן כַּמָּה פְּעָמִים בְּחַיַּי נִגְרְסוּ קוֹרוֹת הַחַיִּים שֶׁלִּי / בִּגְלַל הַשֵּׁם נִסִּים בְּרָכָה. / אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי עוֹבֵד בְּהַיי-טֵק כְּנִסִּים בְּרָכָה / וּכְשֶׁאֲנִי טָס לְחוּ"ל תַּחַת הַשֵּׁם MR NISSIM BRACHA / אַף אֶחָד לֹא מֵבִין שֶׁנִּסִּים אָכֵן קוֹרִים / וּמִי מֵאִתָּנוּ לֹא הָיָה רוֹצֶה בְּרָכָה / אִשְׁתִּי חוֹשֶׁבֶת שֶׁיַּהֲלֹם אוֹתָנוּ יוֹתֵר הַשֵּׁם בָּרָק / זֶה מְצַלְצֵל יוֹתֵר טוֹב עִם הַשֵּׁמוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁל הַיְּלָדִים. / בְּאֵיזֶה בֵּית סֵפֶר יַקְרִיאוּ שִׁירָה שֶׁכָּתַב נִסִּים בְּרָכָה? / זֶה שֵׁם שֶׁל הַמַּחְשָׁשׁוֹת,
שֶׁל הַקִּיר מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַסֵּפֶר שָׁם מְצֻיָּר הַגְּרָפִיטִי / אֵיפֹה שֶׁזְּרוּקִים בִּדְלֵי הַסִּיגַרְיוֹת / בְּאֵיזֶה פָקוּלְטָה לְסִפְרוּת יְנַתְּחוּ שִׁירָה שֶׁכָּתַב נִסִּים בְּרָכָה? / זֶה שֵׁם שֶׁנִּשְׁמָע יוֹתֵר בְּחוּגִים לַעֲבוֹדָה סוֹצְיָאלִית / בִּקְרִימִינוֹלוֹגְיָה אוֹ בְּמָבוֹא לְמִשְׁפָּט פְּלִילִי. / קוֹלִי יִשָּׁמַע / בְּהָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם / אֲנִי נִסִּים בְּרָכָה / כּוֹתֵב שִׁירָה.

עלון אמר שבשיריו של ברכה ניכרת העדפה לבקר את ההגמוניה האשכנזית בדרך מיוחדת – פחות להתנגח בה ויותר להבליט את מה שבו; פחות לדבר על הדברים השליליים של ההגמוניה האשכנזית ויותר לדבר על מעלותיה וייחודה של התרבות המזרחית. הוא ביקש מברכה שיספר אם הוא חש שהמזרחיות משתחררת מ"עבדותה" ושהאשכנזיות – ה"אדון" – בהליך של פשיטת רגל.
ברכה אמר שכתיבת השיר לא נבעה מתוך תחושה בדבר ההגמוניה האשכנזית, אף שהדבר נובע מקריאת השיר; הוא סיפר כי כיום הוא יכול להביט על הדרך של חייו – מילד שגדל בעיירת פיתוח למי שעובד במשרה מכובדת בחברת הייטק ואף כותב שירה – ולומר שאכן המזרחי התנתק מהאדון האשכנזי והסיר מעצמו את הכבלים. הוא הוסיף שלדאבונו משזה קרה, "עתה המזרחי הופך עצמו לאדון על חלשים ממנו ובכך מייצר מעמד חדש של עבדים; לא זאת התקווה ולא לכך פיללנו".
מכתוב
אמא, / המילה "מַכתּוּב״ שאת אומרת / עולה בקנה אחד / עם הדטרמיניזם / או עם "חוק השלישי הנמנע״ / של אריסטו. / ה"כול ואחד ומז׳לֹו״* / מסתדר עם / "האדם הוא מידת כל הדברים״ / תלוי איך מגדירים מזל / ומזל הוא תנאי לכל הדברים / כך שאיש לא יכול / להטיל ספק / בָּךְ. / איך זִלזלתי / וחיפשתי במָקוֹם אחר / את המילים / הגבוהות גבוהות / שצריך הייתי לטפס אליהן / בזיעה ובחריקת שיניים / כדי להביט מלמעלה למטה / כדי לראות / אותְך.
* כל אחד ומזלו במרוקאית

ברכה סיפר כי כשהתחיל ללמוד פילוסופיה ולהתוודע למשנה של אפלטון ואריסטו, הוא חש כי בעצם הדברים עולים בקנה אחד עם פתגמים ומשפטים שאימו הייתה אומרת. מכאן ועד התשוקה להעביר תובנה זו בשיר הדרך הייתה קצרה; התובנה שדברים של גדולי הרוח נמסרו לו על ידי אימו בדרך של פתגמים סייעה לו להתבונן בפרופורציה הנכונה בעולם ובחברה.
ד"ר גז ציינה כי היא מוצאת בשיריו של ברכה כוח ועוצמה ואומץ; וזה בעצם תפקיד המשורר – לחשוף את העוולות, ובמובן הזה כוח ואומץ נובעים מתוך קיפוח.
*
עם סיום הערב הביעה ד"ר רונית גז תודה והוקרה למשוררת נילי דגן, אשר יעצה וקישרה למיטב בעלי העניין ו"תרומתה להפקת הערב לא תסולא בפז".

עלון הביע תקווה שהמשתתפים באירוע-זום חשו מהשיח את חשיבותה של השירה בכלל ואת חשיבותה של שירת המחאה בפרט – השירה לא נועדה רק לתאר אלא גם לשנות. לדבריו, "השירים שנקראו מבטאים בצורה כזו או אחרת כמיהה לשינוי, הבעת משאלה לשינוי, שיכול להתממש ותלוי בנו ולא בגורל עיוור. השירים שילבו בתוכם מיזוג של תשוקה ואיפוק, מבלי שהם נגררים מצד אחד לרגשנות יומנית, ומבלי שהם פוגעים בספונטניות הייצרית והגעשית שלהם. אלו שירים שאף שהתובנות הנפשיות שבהן יכולות להימסר דרך מאמר דעה בעיתון – כוחם רב הרבה יותר בשל הפואטיות והליריות שלהם".

הזנת תוכן: 17.1.2021

חזרה לדף הראשי "מיזמים ואירועים"