ועדת השופטים של "פרס פסח מילין למשורר 
בתחילת דרכו" (מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל)
הכריזה היום (29.2.2012) על הזוכה בפרס: המשורר רועי שניידר, תלמיד כיתה י"א מרעננה.
השופטים ציינו כי כתיבתו של המשורר הצעיר מצטיינת בשליטה וירטואוזית באמנות השירה על סוגותיה, ובשפה העברית על רבדיה.
זוהי שירה מורכבת, עשירה מבחינה מוסיקלית, מתכתבת עם נופים משכבר ונופים עכשוויים ועם משוררים בני דורות שונים, כמו שלונסקי, אלתרמן,
אורי צבי גרינברג, פנחס שדה, דליה רביקוביץ ודוד אבידן.
הפרס הוא הוצאה לאור של ספרו הראשון של רועי שניידר "ושירים אחרים", בהוצאת "ספרא", בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל.
155 משוררים בתחילת דרכם, ביניהם גם כאלה שפרסמו כבר ספר שירים ראשון, הגישו את יצירתם לתחרות.
ועדת השופטים כללה את המשוררים אשר רייך, ברכה רוזנפלד, פרופ' גד קינר, ניל דגן וד"ר חיים נגיד.
השופטים ציינו לשבח את ספריהם של תהל פרוש, גל קוסטריצה, רון דהן, עמית מאוטנר גיל אלון, ערן צלגוב, רונית בכר שחר, שלומי חסקי ואורלי עסיס.
שיריהם יוקלטו בקריאתם של היוצרים עצמם ויועלו לאתר של "סוניק בוקס". רן כרמי מבעלי "כלי זמר" יחבר מוסיקה שתקדים את הקריאה המוקלטת.
יצירות נבחרות של המתמודדים בשני הפרסים יפורסמו בגיליון הקרוב של כתב העת "גג".
על השירה
"הָעוֹלָם
אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמְשׁוֹרְרִ(ים), אַךְ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה
לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם."
דוד אבידן
יוֹשֵׁב. טוֹפֶפֶת אֶצְבָּעוֹ עַל דַּף
וְהוּא שׁוֹתֵק. לְרֶגַע, בַּחֲטָף,
מַבִּיט הוּא לְמַרְגְּלוֹתָיו, הַאִם
נִכְתָּב כְּבָר שִׁיר? עוֹד לא. מֶבָּט מֵרִים
וְכָךְ יוֹשֵׁב יוֹמָם וָלֵיל, שָׂרוּעַ.
אֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם קֹר וְלֹא שׁוּם רוּחַ.
רַק סָר יוֹשֵׁב מוּל דַּף רֵיקָן, חוֹשֵׁב.
הַלְוַאי, חוֹשֵׁב, יָבֹא יוֹם, לֹא אֵשֵׁב.
וּפֶתַע זָז הָעֵט. הוּא לֹא שָׂם לֵב
וּמֶלֶל כְּבָר נִכְתַּב, וְהִתְחַלֵּף
מִשְׁפָּט בְּזֶה אַחֵר, וְשׁוּב חָזַר.
מַבִּיט הוּא עַל הַדַּף, וּכְמוֹ זָר
מַבִּיט עָלָיו שִׁירוֹ. שִׁירָה נִכְתֶּבֶת
בְּעֵת הַשִּׁכְחָה, וְלֹא הָאֵבֶל.
ממס עד לחיכה
אָדָם עוֹמֵד עַל צוּק. הַצּוּק שָׁכוּב
לְרֶגֶל שֶׁעוֹטָה אֶת כָּל הַהֵד
אֲשֶׁר שָׁמְעָה. הַצּוּק שָׁכוּב, אַךְ הוּא
עוֹמֵד וָרָם מִמַּעַל, כְּמוֹ עֵד.
הַצּוּק עוֹצֵר מִבְּעַד הָאִישׁ, רָכוּן,
עַל שִׂפְתוֹתָיו יָדוֹ, וְהוּא מַחְרֵד.
הָאִישׁ עָצוּר, אָלוּם, חַלָּשׁ, אָכוּל
בְּאֵשׁ הַצּוּק הַמְלַחֲכָה מוֹעֵד.
וְהִנֵּה קָּם הָאִישׁ, לִפְנֵי עָזְבוֹ
מַבִּיט לְכָל צְדָדָיו, אֵינוֹ מוֹצֵא,
אֵינוֹ מוֹצֵא הָאִישׁ אֶת נְתִיבוֹ.
הַצּוּק יוֹדֵעַ כֹּל. הָאִישׁ פּוֹצֶה
אֶת פִּיו לֵאמֹר תּוֹדָה עַל כְּאֵבוֹ
אֲשֶׁר הַצּוּק הֵמֵס. הָאִישׁ עוֹצֵר.
תקומה
אֲנַחְנוּ דוֹר יָדַיִם בַּכִּיסִים.
רְאִיתִיהֶם עוֹמְדִים וּמְנַסִּים
לִבְכּוֹת, וְלֹא יַצְלִיחוּ. אֵין דְּמָעוֹת
בְּעַיִן שֶׁל דּוֹר יָד בַּכִּיס. לְאוֹת
עַצְבוּת הֵם מַרְכִּינִים רֹאשָׁם, קָדִים
בִּפְנֵי הָעֶצֶב אֲחָזָם לְדַק,
וּמִתְיַשְּׁרִים, וּבְרֹאשׁ זָקוּף עוֹמְדִים
לָשִׁיר הִמְנוֹן אֶחָד, כֹּה בִמְדֻקְדָּק
אַךְ לֹא יָבִינוּ הֵם. לֹא יַאֲמִינוּ
שֶׁפַּעַם כֹּה רָצוּ, וְלֹא הִסְכִּינוּ
עִם הַמּוּבָן מֵאֵלָיו. וְיֶשׁ נִבְעָר
בְּעֵינֵיהֶם אֵי זִיק שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת,
שֶׁל אִי אִבּוּד מוֹרֶשֶׁת. הִתְקַשּׁוּת
פְּנֵיהֶם הִיא מַבִּיעָה אֶת הַמָּחָר.
