מאת יצחק בן מרדכי

דברים בהשקת הספר של סמדר שרת
אם לא היה פה מעקה הייתי עפה

הדברים נאמרו ב- 15.3.2016 בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב.

הספר של סמדר הוא ספר אמיץ. הוא אמיץ משום שבתוך מרקם של ליריקה מעודנת יש בו חשיפה אישית גדולה ויש בו עובדות ואמירות קשות. יש בשירים רגש, הרבה, אבל אין רגשנות. להפך. הרגשות קשוחים. הם מוצבים בחזית, בצורה עובדתית, ללא הסוואות, ללא בכיינות. סמדר לא עושה לעצמה הנחות.

בעשר הדקות שעומדות לרשותי לא אוכל לדבר על כל ההיבטים של הספר. בחרתי בהיבט אחד שנקודת המוצא שלו תהיה הכותרת של הספר - אם לא היה פה מעקה הייתי עפה. אני אלך בעקבות הכותרת.

כותרות של ספרים (וגם של שירים, סרטים וכו') בונות אצל הקוראים ציפיות. זה המפגש הראשון של הקוראים עם היצירה, והמידע שבכותרת הוא כל מה שידוע לקורא על היצירה. הציפיות של הקורא יכולות להתממש ביצירות עצמן או לא להתממש, אך בדרך הכלל נטיית הקורא היא שהצפיות כן יתממשו.
כזאת היתה גם הציפייה שלי.

הכותרת של הספר של סמדר היא הצהרתית, חדה מאוד, כותרת שמצהירה שסמדר היתה רוצה לעוף, שהיתה רוצה להמריא, או להתעלות, אבל יש משהו שחוסם. משהו מפריע.

כמובן שאלה מטאפורות, אבל אני אלך עם המטאפורות.
אולי שמתם לב שאמרתי ש"סמדר רוצה לעוף", שדיברתי עליה באופן אישי, וכך יהיה גם בהמשך. וכל זה בגלל שסמדר מכניסה את עצמה לשירים בגלוי, באופן חשוף לגמרי. בשמה הפרטי אפילו. לכן אין "דובר" בדוי בשירים, יש סמדר שדוברת.
נחזור למטאפורות של הכותרת. כשקראתי את השירים פגשתי תחילה את אלה שאכן עוסקים במה שחוסם. במה שלא מאפשר לעוף.
זה היה השלב הראשון שלי בקריאת הספר.

כבר בשיר "שיר באמצע הלילה", הפותח את הספר, ברור שאי אפשר לעוף.
בְשיר פותח יש, בהרבה מקרים, משהו הצהרתי. ובשיר הפותח את הספר של סמדר אנחנו קוראים צירופים כמו: "סתיו בחלונות", "תוגה גדולה" , "נשמתי ערה וחבולה", אנשים "ננטשים".
זה משא סתוי כבד. עם תוגה גדולה ונשמה חבולה אי אפשר לעוף.
ולדוגמה השיר (ללא שם) בעמ' 14:

"את יושבת / ומקבלת קרבנות / אגיש לך את ילדותי / לעולָה".
"את" – זו האימא. שהבת מנדבת את עצמה להיות הקורבן שלה, להיות העולָה.
האמירה הקשה הזאת נאמרת בישירות, בחדות, כעובדה. ללא בכיינות. עוצמת האמירה נובעת מכך שהקורבן כאן לא מתקרבן. אולי להפך. הוא בא בתחושת כוח ולא בחוסר אונים. הוא בא בהכרת ערך עצמו.

ולענייננו צריך לומר: ככה אי אפשר לעוף. ככה אפשר להיקבר עמוק באדמה, לא לעוף.
ועוד שיר, בעמוד הסמוך (עמ' 15, גם הוא ללא שם):
"חתולת רחוב אני / מסתובבת בין פחי הזבל / של שניכם / ומצליחה לשרוד".
"שניכם" – אלה הם האבא והאימא. (אגב, כל המידע האישי הזה הוא מתוך השירים עצמם ולא מידע כלשהו שיש לי מחוץ לשירים. אין לי ידע כזה).
זהו שיר מקסים עם אימאז' נהדר. וגם בשיר הזה אי אפשר לעוף. חתולת רחוב לא עפה בין פחי זבל. והאוויר לא צלול כיין בין פחי הזבל.
זה היה השלב הראשון שלי בקריאת השירים.

אבל בקריאה נוספת של השירים בספר הבנתי שטעיתי, שסמדר כן עפה.
ראו למשל את השיר "פרפר" (עמ' 44):

"פרפר לבן עף / כאילו לא ימות לעולם // כמו פרפר לבן אני / יושבת, כותבת שיר".
כאן היא כבר לא חתול רחוב. היא פרפר. וכמו פרפר היא עפה.
מה מאפשר לה לעוף? כתיבת השיר מאפשרת. והיא לא סתם עפה. היא עפה בקלילות, באווריריות, כמו פרפר. לבן.
התעופה הזאת באה לידי ביטוי בעוד שירים בספר.

ופה אני אשחיל הערה קטנה: שירה, ואמנות בכלל, יכולות לגרום לאנשים לעוף. גם בְמציאות שלפעמים היא קשה. ואולי דווקא במציאות קשה. הם מאפשרים לאנשים לרחף, להתעלות. לנשום מה שנקרא אויר פסגות. זה נכון גם למי שיוצר את השיר, או את מעשה האמנות, וגם למי שצורך אותו. לשני הצדדים.

ועוד הערה: אם היא אכן עפה, מה משמעות הכותרת של הספר? האם הכותרת מתעתעת? אולי היא אירונית?
אפשר להתפלפל בנושא הזה ולהביא למשל את התיאוריות הפוסט-מודרניות שעל פיהן הטקסט חותר כנגד עצמו, וכיוצא באלה התפיסות המתוחכמות שמפרקות ומערערות כל משפט ואפילו כל מילה.
אבל נראה לי שהפעם לא זה המקרה.
כי אחרי השלב שבו הבנתי שסמדר כן עפה, הבנתי עוד משהו. הבנתי שזה לא כל כך פשוט.
הבנתי שלא מדובר בכך שאי אפשר לעוף, או שכן אפשר לעוף.
הבנתי שמדובר במצב יותר מורכב שבו סמדר גם לא עפה וגם כן עפה. שניהם ביחד.

זה נשמע פרדוקסאלי, איך אפשר גם לעוף וגם לא לעוף? אפשר. יש אנשים שיש להם תכונות סותרות, מאפיינים סותרים או רגשות סותרים, והם מסוגלים להכיל אותם. הם לא מופרעים, הם לא מטורפים, הם פשוט מכילים אותם. וחיים אותם. אפשר להביא לדוגמה את הרגש הידוע אהבה-שנאה, שבו רוחשים כלפי אדם אחד רגשות סותרים. כך גם אפשר לעוף ולא לעוף.

מצב כזה זה הופך את החיים למורכבים יותר, אבל גם יותר מעניינים. כנראה גם יותר יצירתיים. מצב של לא מעט יוצרים.
נראה לי שזה המצב בספר: גם להרגיש בעוצמה רבה שמשהו חוסם את התעופה וגם לעוף ממש. גם וגם.

יש בספר שיר אחד שכאילו נכתב במיוחד לצורך המצב הנפשי הזה. השיר נקרא "הנפש המשוגעת שלי" (עמ' 47). לטעמי, המילה "משוגעת" בכותרת השיר היא לשון הגזמה. נראה לי שהכוונה היא ל"הנפש המיוחדת שלי", הנפש יוצאת הדופן, השונה. הנה קטעים מהשיר:
"שנים התכחשתי אליה / /אל הנפש המשוגעת שלי. / עכשיו אני נוצרת אותה / /בצד חברתה. / איך יישבו שתיהן / זו בצד זו, / שתי אהובותיי: / אחת שחורה וגסה, / נוברת בפחי הזבל של ילדותי, / והשנייה לבנה כהינומה / לבושת מחלצות".
הנה, שתי נפשות אצל אדם אחד. אחת כזאת ואחת כזאת. אחת נוברת בפחי זבל (זוכרים את שיר האי-תעופה של החתולה השורדת בין פחי זבל?) ואחת לבנה שמעופפת (כמו הפרפר הלבן קודם).

וכך היא עפה ובו בזמן חשה שמשהו לא מאפשר לה לעוף.
ויש עוד שירים בספר שמבטאים את השניות הזאת.
ובפרפראזה על מה שכתב פעם יהודה עמיחי אפשר לומר על שתי האפשרויות הסותרות האלה: שתיהן ביחד וכל אחת לחוד. 

יצחק בן מרדכי, מרצה לספרות וסופר, צילום: דני מיכליספרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.
פירסם חמישה ספרי פרוזה, ביניהם: הגולם (רומן), הוצת שוקן 1992 ; זוהרה (רומן), זמורה-ביתן 1999.
בין ספרי המחקר שכתב: ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס – עיונים ביצירתו של נסים אלוני, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון 2004.

סמדר שרת באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית באתר של נילי דגן סופ"ש 28

עזרא לוי - צלם פואטי - אירוע השקת הספר

הזנת תוכן: 3.7.2018