ישראל בר-כוכב, צבי עצמון, היאם קבלאן

ירונה כספי – פסנתר ושירה

מנחה: ענת שרון - בלייס

ליד הפסנתר פותחת ירונה כספי את המפגש בשירה של רחל חלפי

כישוף

הַיָּם קוֹרֵא לָהּ
בּוֹר כּוֹרֶה לָהּ לָבוֹא וְלִפֹּל
סֶדֶק בַּקִּיר נִפְעָר וְאוֹמֵר לָהּ
אֶבֶן מְגִיפָה רַגְלָהּ וּמְפַתָּה אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ
לְטָאָה מְמַצְמֶצֶת שָׂפָה אֲדֻמָּה מִתּוֹךְ חוֹמָה
לֹעַ הַר גַּעַשׁ מַעֲבִיר לָשׁוֹן רַכָּה עַל שְׂפָתָיו
בּוֹאִי בּוֹאִי לִפֹּל
פְּנִימָה

              מתוך הספר "מכשפות", הוצאת "קשב לשירה" 2009

ירונה, ספרי בבקשה כיצד הלחנת את השיר "כישוף"?

"התחברתי לשיר 'כישוף' באופן מיידי מכיוון שחוויתי בעצמי את התיאורים שבשיר" מספרת ירונה. "מבחינתי אי היכולת לעצור בזמן תהליכים מסויימים – זה בעצמו סוג של כישוף וכאן אני מדברת על צדדים אפלים. יש בשיר תיאורי-מצב שהכרתי, אני קוראת להם הרס עצמי, כאן הם נקראים כישוף. אני מרגישה טוב עם העובדה שאני יכולה לעמוד ולהשקיף על התהליכים ממקום הפיכתם ללחן. המוטיבים בשיר 'הים קורא לה', 'סדק בקיר נפער ואומר לה', 'בואי ליפול', חוזרים שוב ושוב כדי להעצים את תחושת חוסר-השליטה והסחף".

צבי עצמון, יליד גבעת שמואל, מתגורר בירושלים.
התחנך בבית ספר יסודי בגבעת שמואל וב'תיכון חדש' בתל-אביב. סיים בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים בביוכימיה ופיסיולוגיה והתמחה בנוירוביולוגיה. מלמד מדעי החיים במכללה לחינוך על-שם דוד ילין בירושלים. החל לפרסם שירה ב-1979. שימש כעורך כתבי-העת 'מדע' ו'לדעת' וכעת העורך המדעי של הירחון "גליליאו".. ב-1979 נמנה עם עורכי כתב העת 'מאזנים' והנחה סדנאות לשירה בבית אריאלה ובבית הסופר ע"ש חיים הזז. זכה בפרס הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית, פרס 'עתון 77', פרס אקו"ם לעידוד פירסום היצירה, פרס חולון, פרס ראש-הממשלה ליצירה ופרס ברנשטיין.

רק ששה ימים של נחת

או: האם גם אלהים?

רַק שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁל נַחַת. שֵׁשֶׁת יָמִים.
עִדַּן הַתְּמִימוּת. וַיַּרְא כִּי טוֹב מְאֹד. אַשְׁלָיָה מְתוּקָה,
הָאוֹר בָּעֵינַיִם. מֶקַח טָעוּת.
אַחַר כָּךְ חֲרוֹן הָאַף, הָעֶבְרָה, הָעֶלְבּוֹן, הַתִּעוּב. וַחֲרָטָה, שׁוּב וְשׁוּב חֲרָטָה.
גּוּשׁ הֶעָפָר מְשַׂחֵק אִתּוֹ מַחְבּוֹאִים בַּגַּן. כְּמוֹ יֶלֶד. מָה הוּא מְפַגֵּר,
וְהָאִשָּׁה שֶׁכֹּה טָרַח, עִם כָּל הַטֶּכְנִיקוֹת הַכִירוּרְגִיוֹת שֶׁל תַּרְדֵּמָה וְצֵלָע,
קוֹשֶׁרֶת קֶשֶׁר עִם
לוֹחֵךְ הֶעָפָר, הַנּוֹחֵשׁשׁשׁ.
כָּל הַבְּחִירוֹת שֶׁלּוֹ עַל הַפָּנִים, מַבּוּל שֶׁל שְׁגִיאוֹת. לֹא שָׁעָה לַמִּנְחָה
וְנִתְקַע עִם רוֹצֵחַ נָע וָנָד,
מֵפִיץ אֶת זַרְעוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק. הִטְבִּיעַ אֶת כָּל הָאַרְנָבוֹת וְהַסְּנָאִים כִּמְעַט,
חַיּוֹת תְּמִימוֹת, אֲבָל הִצִּיל שִׁכּוֹר אֶחָד, שֶׁבָּנָיו סוֹרְרִים,
וְעוֹד הִמְצִיא לִכְבוֹדָם קֶשֶׁת צְבָעִים, מוֹחֵק לְעַצְמוֹ עַד קֵץ הַיָּמִים אֶת הָאוֹפְּצְיָה: נִקָּיוֹן יְסוֹדִי, אֲרֻבּוֹת
הַשָּׁמַיִם. הוּא מַתְחִיל
לְהִתְבַּגֵּר. רוֹכֵש נִסָּיוֹן.
לוֹמֵד. כְּבָר לֹא
כֹּל יָכוֹל.
אֲבָל מְהַמֵּר עַל אֵיזֶה מְהַגֵּר שֶׁדּוֹרֵשׁ עַרְבֻיּוֹת וְאִשְׁתּוֹ צוֹחֶקֶת בַּפָּנִים, וּמִסְתַּבֵּךְ בֵּין הַבְּתָרִים בְּטָעוּת לוֹגִית אֲרוּרָה, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יִסּוּרִים
וְחַיִּים: וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה – כִּי לֹא שָׁלֵם עֲווֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה
וְגַם זֹאת: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם.
וְהֵיכָן הַפְרָדַת רָשֻיּוֹת בֵּין
הֹוֶה לֶעָתִיד-לָבוֹא? וְחֹפֶש בְּחִירָה? וּמִבְחַן תֹּם הַלֵּב?
וּמֵהַתֹּפֶת מַצִּיל אִשָּׁה שֶׁאֲפִלּוּ לְהֵישִׁיר צַוָּאר אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת, וּבָנוֹת שֶׁהִמְצִיאוּ גִּלּוּי עֲרָיוֹת.
אַחֲרֵיהֶן גַּם רְאוּבֵן וּבִלְהָה, יְהוּדָה וְתָמָר. וְאַמְנוֹן, וְאַמְנוֹן כַּמּוּבָן. הָעַם הַנִּבְחָר. אֲבָל הִקְדַּמְתִּי קִמְעָה.

כֵּן, הָעַם שֶׁמִּכָּל הַקּוֹסְמוֹס בָּחַר, עִם כָּל הַבְּרָקִים וְהָרְעָמִים, קְרִיעַת הַיָּם וְהַדָּם, צְפַרְדֵּעַ וְתִימְרוֹת עָשָׁן וּבְכוֹרוֹת – מִשְׁתַּחֲוֶה לָעֵגֶל.
הוֹרֶה בָּשָׂר וָדָם הָיָה מִתְאַשְׁפֵּז,
אוֹ שָׂם קֵץ, לֹא חַיָּב עוֹד לִסְבֹּל,
מוֹדֶה שֶׁנִּכְשַׁל בְּגָדוֹל.

הֲאִם כְּמוֹ אִמִּי
עִם גְּלוּלוֹת בְּאַמְבַּטְיָה שְׁמֵימִית, לְבוּשָׁה לְמִשְׁעִי,
אוֹ אָבִי, שֶׁכִּלָּה אֶת חַיָּיו בָּעֲשַן נִיקוֹטִין? הֲאִם גַּם הוּא

יִשְׁלַח יָד
בְּחַיָּיו,
יִתְאַבֵּד?

"אני תופש את השירה כאחותה התאומה של הפילוסופיה" אומר צבי עצמון, "אלא שזו תאומה קצת מופרעת, חוצפנית, יצירתית כשֵד, אמוציונלית, שבחברה מהוגנת מלחשים מאחורי גבה שהיא שלוחת רסן, לא צפויה, לעתים קרובות קצרת רוח ונוטה לחתוך פינות, להיות בוטה, לא מהוגנת. זורקת על עצמה איזה ג'ינס, כשתאומתה מקפידה תמיד על חליפה מכובדת. מה שלאחותה הרצינית והמיושבת-בדעתה דורש מאמר ארוך היא יכולה לסכם – כשנחה עליה הרוח – במטפורה אחת, בשורה קצרה, אפילו במלה בודדת, כברק ביום קיץ. כתאומות רב ביניהן המשותף" הוא מוסיף. "המילים, למשל, וגם שכל העולם הוא כר פעולתן, חומר בידיהן – גורל האדם, הכוחות המניעים אותו, אימי ההיסטוריה, אוצרות התרבות, האהבה, תופעות הטבע, הנצח. אבל גם פעורות ביניהן תהומות. זו ארכנית, לעתים קרובות טרחנית וצייקנית, משופעת במקורות ביבליוגראפיים, ומאד מנומסת, ואילו תאומתה מתנהגת לעתים קרובות כלקויית למידה, תזזיתית, גחמנית, קצרת נשימה. אבל נוגעת, מרטיטה, מחַברת – בשעת חסד דקה – נזיר בודהיסטי בהימליה עם כימאי באוניברסיטת ורשה ומט"ק מילואים בגולן, שובל אבק מזדנב מן הפלדה הלוהטת והשרב מכייר בו לרגע דמות פרועת שיער, מפעימה, משתנקת, כאומרת דבר מה שאיננו נשמע במילים פלאיות".

על הבמה היאם מוסטפא-קבלאן
קוראת בעברית רהוטה בקול עז ומשכנע, ומספרת שטרם עלייתה לבמה תרגם לה שיר מערבית לעברית המשורר פרץ דרור-בנאי. "כואב לי כשאני מסתכלת על גבול מטולה" מדגישה היאם את כאב הגבולות, "צעד או שניים ואני בלבנון אצל ההורים של אמא".

היאם מוסטפא-קבלאן, ילידת כפר עוספיה – הר הכרמל. משוררת וסופרת, מורה בגמלאות. בוגרת אוניברסיטת חיפה חוג היסטוריה כללית, בוגרת המכללה הערבית לחינוך בשפה וספרות ערבית, וחינוך רגיל וחינוך מיוחד.

חברה באגודת הסופרים הערבים. חברה באיגוד הסופרים הערבים והיהודים. חברה בעמותת לקידום
האישה הערביה בישראל. כותבת בעיתונות בכל רחבי העולם הערבי. השתתפה בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובחו"ל. שיריה מתורגמים לשפות אנגלית, עברית. זכתה בפרס שני לסופרים ערבים בשנת 1982 מטעם ראש הממשלה.

זכתה בפרס השירה לשנת 2005 מטעם משרד המדע התרבות אמנות והספורט.
הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה ומסיימת רומן ראשון שיצא לאור תחילה במצרים.

בין ההלכה והטירוף

בְּעִירִי גּוֹרְרִים אֶת הָאִשָּׁה
כְּמוֹ כִּבְשָׂה שֶׁנִּשְׁחֲטָה
אֶל הַמִּטָּה
מְבַשְּׂמִים אֶת גֵּוָהּ הַשּׁוֹתֵת בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע
עוֹטִים אוֹתָהּ בְּמַלְבּוּשִׁים שֶׁל מֶשִׁי
וַאֲדוֹן הַלַּיִל עַל יְצוּעוֹ מוֹצֵץ אֶת הַמַּמְתָּק
כְּיֶלֶד קָט . . .

בְּעִירִי הוֹפֵךְ הַלַּיְלָה לֶעָשָׁן
הַפָּרָשִׁים דּוֹאִים עַל עַפְעַפֵּי עָנָן
הַשְּׁבִילִים יוֹלְדִים גַּרְגִּירֵיהֶם בְּטֶרֶם עֵת
בֵּינוֹת לַשֶּׁמֶשׁ וּרְצִיפֵי הֶעָבִים . . .

בְּעִירִי מְקַנְּנִים עֲטַלֵּפִים
וּבָאֲוִיר מִזְּרָדִים לָהֶם עוֹרְבִים
וַחֲלוֹם יַלְדוּת מִתְיַפֵּחַ
הוֹפֵךְ לַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר
מִבְּנֵי אָדָם גּוֹזֶלֶת אֶת נְשִׁימוֹת אַפָּם . . .

הַצִּפֳּרִים הַמַּרְחִיקוֹת נְדוֹד מְבַכּוֹת אֶת גּוֹרָלָן
אֲבוֹי לְעָרִיצֵי הַדּוֹר אֲבוֹי
לְשֻׂלְטְנֵי הַזְּמַן
מִכַּעַס שֶׁבָּאֵפֶר מִתְפַּזֵּר
מִשְּׁתִיקָה שֶׁהִסְכִּינָה לַתּוּגוֹת . . .

בְּעִירִי נָמוֹג לוֹ רֶטֶט אַהֲבָה
בֵּין חֻקֵּי הַהֲלָכָה וְהַטֵּרוּף
פָּנִים נוֹפְלוֹת אֵלַי עֲפַר הָאֲדָמָה
מַשְׁמָעֻיּוֹת מִתְבַּלְבְּלוֹת
וְהַדָּמִים הֵם נִמְכָּרִים בְּחֶרְפָּתָהּ שֶׁל מִי שֶׁהִתְעַבְּרָה
בְּשׁוּק הַחֲדָשׁוֹת
וּמֵחַלּוֹן הַהֲזָיָה וּמַפָּח הַנִּצָּחוֹן
שׁוֹלֵף הַחֹק אֶת הַפִּגְיוֹן
מִי יְחַלֵּץ אוֹתָנוּ . . . מָלְאוּ קוֹמוֹתֵינוּ
וְיַעֲלֶה בָּאֵשׁ אֶת חַיָּלֵנוּ
מִי יְלַמֵּד אֶת יַלְדֵי הַיָּם
כֵּיצַד מִתְרוֹצְצִים בּוֹ הַדָּגִים
וְהָאֱמֶת מִתּוֹךְ אַדְוַת גַּלִּים זוֹעֶקֶת חוֹזְרִים....

על הבמה ישראל בר-כוכב מרשים
בקריאתו מספרו התשיעי והחדש "שמועות", (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ריתמוס סדרה לשירה, 2009). בר-כוכב, משורר, סופר ופסיכולוג, מרצה מבוקש במוסדות שונים, בהם האוניברסיטה העברית (בין היתר הוא מרצה על הקשר בין נפש ויצירה, ועל חלום ודמיון בספרות ובקולנוע), מורה בכיר במכללה לחינוך סמינר הקיבוצים ומרצה אורח באוניברסיטת באר שבע.

השירה

הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַקִּינָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַנְּפִילָה
הִשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַקָּלוֹן
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת פַּחַד הַמָּוֶת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהִסּוּס
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמְּבוּכָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַסְּתִירָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהֵעָדְרוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׁוְא
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַתֹּם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הָרַעַד
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַגִּמְגּוּם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשְּׁתִיקָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אַתְּ הַזְעָפַת הַפָּנִים
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמְּרִידָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַגְּבוּלוֹת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַכִּשָּׁלוֹן הַכַּלְכָּלִי
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַפָאטָה מוֹרְגָּנָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת שִׁוְיוֹן הַנֶּפֶשׁ
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמַּחֲלָה
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַיֵּאוּשׁ
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הָאֵבֶל
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַהִתְחַמְּקוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁבֶר
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת כְּסִיסַת הַלֵּב
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּשִׁים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הֶעְדֵּר הַזֶּהוּת
הַשִּׁירָה אוֹהֶבֶת אֶת הַחֲגִיגָה
טַנְטָלוֹס הוּא הַמְּשׁוֹרֵר הָרִאשׁוֹן.

                           מתוך "פסוקי ירח", הקבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, דצמבר 1999

שיריו של ישראל בר-כוכב תורגמו לשפות רבות והוא מוזמן בקביעות לכינוסים ספרותיים בארץ ומחוצה לה. הוא מלמד פסיכולוגיה וכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללת סמינר הקיבוצים. זכה בפרס הרי הרשון הראשון של האוניברסיטה העברית ב-1980 ובפרס היצירה מטעם ראש הממשלה לשנת תשנ"ו.

איסטנבול

לסזר ולעיר שלה

בְּזִכְרוֹנֵךְ הַיָּרֹק עַל גְּדוֹת הַמִּפְרָץ, מִתְפַּתֵּל
בַּעֲבוּרֵךְ שְׁרַךְ הָעֶצֶב, פְּתִילֵי דִּמְדּוּמִים, אֶלֶף מְנוֹרוֹת.
דָּגִים מוֹצְאִים אֶת הַיֵּאוּשׁ תַּחַת עַמּוּדִים בִּיזַנְטִינִיִּים,
אַמְפִיבִּיִּים כָּמוֹנוּ, הֵם מְדַדִּים עַל יַבֶּשֶׁת יוֹם.
בְּזִכְרוֹן לַיְלָה, בְּשִׁלְיַת שֵׁנָה, אֲנִי מְדַבֵּר, אֲבָל אַתְּ
לֹא מַנִּיחָה לְהַגִּיעַ לִתְשׁוּבוֹת שֶׁל מַיִם.

בְּדִמְיוֹנֵךְ הָעַתִּיק אַתְּ רוֹאָה אֶת מַחֲזוֹר הַדָּם שֶׁל הָעִיר,
רַגְלָהּ הָאַחַת קֶרֶן זָהָב,
שְׁנִיָּה כְּחֻלָּה כַּבּוֹסְפוֹרוּס,
בֵּין רַגְלֶיהָ יָם הַשַּׁיִשׁ
נִפְתַּח לַהוֹלְכִים לְאִבּוּד כָּמוֹנוּ בְּתוֹךְ אוֹר כֶּסֶף,
בְּצָעִיף מִסְתַּחְרֵר שֶׁל מַצְּבֵי רוּחַ.

בְּכָל מַסָּע מִתְפַּקְּעִים גֵּאוּת וָשֶׁפֶל,
צָפוֹת עָרִים רָפוֹת שֶׁל יַלְדוּת
בְּזִכְרוֹנֵךְ שְׁבִילֵי אַסְיָה, סוּסוֹנֵי פֶּחָם
עַל הָרִים אֲדֻמִּים שֶׁל תְּשׁוּקָה.
בְּזִכְרוֹנֵךְ שֶׁעָשׂוּי אֲרַם דַּמֶּשֶׂק, סְחַרְחֵרַת הַבָּזָאר הַגָּדוֹל
בְּלִי קוֹל שָׁרִים הָאֲנָשִׁים:
"עִוֵּר וּפוֹזֵל, רַק שְׁנַיִם יוֹדְעִים
לִרְקֹחַ אֶת מַמְתַּקֵּי דַּמֶּשֶׂק".
וַחֲנוּת צַעֲצוּעֵי הַסֻּכָּר עוֹלָה בַּלֶּהָבוֹת.
בְּחֶזְיוֹן בֵּית הַקָּפֶה יָאקוּפּ, נִשְׁקֶפֶת אֵלַת הַסִּפּוּר מִן הַקִּיר
טֶזֶר אוּזְלוּ, מְחַיֶּכֶת בַּחֲצִי פֶּה –
לְבָנָה כְּצִבְעוֹנֵי אִיסְטַנְבּוּל בְּמוֹתָהּ, הִיא נוֹטֶלֶת אֶת חֲצִי הָאַהֲבָה,
אַתְּ נוֹתֶרֶת בַּאֲוִיר מְרֻצָּף
גַּעְגּוּעִים.

בְּיַתְמוּתֵךְ תְּמוּנוֹת צְרוּרוֹת מַצְהִיבוֹת,
בִּגְדֵי יַלְדָּה קְרוּשִׁים, מִזְוֶדֶת הָאִימְפֶּרְיָה,
בְּאוֹר הַיַּלְדוּת כְּנַף אֹשֶר
מֻכְתֶּמֶת פְּחָדִים.

בְּדִמְיוֹנֵךְ אַתְּ שָׁבָה מִמַּעֲמַקִּים
לְהַקְשִׁיב לַקְּלָלָה הַסְּמוּיָה בְּעוֹרְקֵי הָעִיר,
עוֹלָה בְּשִׂמְלַת כְּלוּלוֹת שֶׁל גַּרְגְּרֵי גֶּשֶׁם כֵּהֶה,
וִירֵחַ אִיסְטַנְבּוּל נִבְלָע בְּחֹמֶר אָפֵל:
אַתְּ שָׁרָה: "טִפּוֹת טִפּוֹת יוֹרְדוֹת עַל שְׂעָרְךָ
לַהֲפֹךְ לְקֶשֶׁת בְּלִבִּי", וְחוֹצָה אֶת הָעִיר
לוֹמַר אֶת שְׁמֵנוּ בֵּין הַגָּדוֹת.

רַק לְמַעֲנֵךְ מִתְהַפְּכִים צִלְלֵי אַסְיָה,
וְאֵירוֹפָּה הִיא נַעֲרָה שְׁקוּפָה שְׁעוּנָה עַל שׁוֹר אָבוּד.
קוֹלוֹת הַשִּׁיר יֻפְקְרוּ בְּגַנֵּי הַמַּיִם
וְיִהְיוּ לְסִירוֹת מַחֲלִיקוֹת עַל פְּנֵי יָם הַפְּלָדָה.
בָּאֲוִיר הַקּוֹפֵא מִתְגַּלֶּה כְּבָר קִיסוֹס הַזְּמַן
כְּמוֹ שֶׁבָּרְחוֹב נִפְקָחוֹת עֵינֵי הַנַּגָּן הָעִוֵּר
לִרְאוֹת אֶת הַיָּפָה בִּנְשׁוֹת הָעִיר
וְהוּא מְאַבֵּד אֶת שִׁירוֹ.
יְגוֹן הַשְּׁקִיעָה תָּלוּי מִנֶּגֶד.

לְאַט תַּחֲרֹג מֵעָלַיִךְ הָעִיר בָּאֲוִיר הַקּוֹפֵא.
לְפִי נְתִיבֵי הַשָּׁמַיִם לֹא תּוּכְלִי לְגַלּוֹת דָּבָר,
רַק בַּשַּׁחַר נִתָּן לַחֲצוֹת אֶת קֶרֶן הַזָּהָב בְּעִקְּבוֹת פְּעִימוֹת
הַלֵּב,
וְאָנוּ נְאַחֵר אֶת הַמּוֹעֵד.
מִצָּפוֹן רוּחוֹת לְבָנוֹת נִכְרָכוֹת בְּצַוְּארֵי הַבָּתִּים,
מוּאַזִּין בַּתְּפִלָּה מַפְרִיד יָמִים מִלֵּילוֹת,
מֵעִיר אֶת יָקִינְתוֹן הַמּוּעָקָה שֶׁל הַבֹּקֶר,
מִתּוֹךְ שְׁעוֹת שְׁנָתֵךְ הַחֲרוּצוֹת.
עֶקְרוֹן הַחֲלוֹם לֹא יִשְׁתַּנֶּה לְעוֹלָם:
יֶלֶד מוֹשִׁיט יָדַיִם וְאֵין תְּשׁוּבָה
רַק יָם גּוֹאֶה בְּגוּפֵנוּ

בחזרה לעמוד הראשי