"ספוטלייט" הפעם עם היוצרת הגר בן ישי, בוגרת המחלקה 
לתקשורת חזותית בשנקר (2010), מעצבת גרפית, מאיירת ואמנית רחוב.
ספרי קצת על תהליך העבודה שלך על הקולאז'ים. כיצד את מגבשת רעיון?
העבודה על סדרת הקולאז'ים החלה לפני כארבע שנים, בזמן שישבתי מובטלת בבית וחיפשתי עבודה. שליחת קורות החיים די ייאשה אותי, והחזרה לעיצוב ולאמנות הייתה האסקפיזם שלי. סוף סוף יכולתי לעשות מה שרציתי, בלי בריפים. ברגע שהעניין התחיל לתפוס תאוצה, לא יכולתי להפסיק. הבריחה ליצירה מאפשרת לי לעשות – מבלי לחשוב יותר מדי.
השלב הראשון ביצירת העבודות מתחיל בליקוט של חומרים ברחבי הרשת, בבלוגים או בטאמבלרים שעוסקים באיור, מוזיקה, עיצוב, תרבות ועוד. מה שהתחיל איסוף מקרי של דימויים, הפך לרכישה מסודרת שלהם גם כדי להימנע מהפרת זכויות יוצרים, וגם כדי להגיע לדימוי ברמה גבוהה יותר של איכות ורזולוציה.
אז מגיע שלב הקולאז', והעבודה כולה (חיתוך, הדבקה ושילוב) נעשתה בעזרת הפוטושופ. הדימויים שנבחרו לקוחים מעולמות שונים – החל ברקעים צבעוניים מאוד ורועשים וכלה בתמונות רטרו ישנות בשחור-לבן. ביצירת הדימוי אני מספרת סיפור או מבקשת לבנות סיטואציה מטרידה ועוכרת שלווה, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, לטוב ולרע.
על פי רוב, העבודה שלי היא אינטואיטיבית מאוד. אני עובדת עם סקיצות, ולעתים רחוקות יש לי תכנון מוקדם של הדימוי הסופי. בסופו של דבר נוצר דימוי מפתיע וחדש, גם בשבילי.
לחץ על התמונות להגדלה
ברוב העבודות שלך מופיעים בעלי חיים: שועלים, איילים, ארנבים ועוד. למה בחרת דווקא בבעלי חיים? האם הם מייצגים דבר ספציפי בכל יצירה?
שאלה קשה. קודם כל, אני אוהבת מאוד בעלי חיים, הרבה יותר משאני אוהבת בני אדם. ובכלל – לבעלי חיים יש חלק גדול בחיי. אני חושבת שאפילו בתור ילדה קטנה תמיד העדפתי לצייר חיות (או לתלות תמונות שלהן בחדר) על פני ציורים או פוסטרים של אנשים.
בנוגע לקולאז'ים, אני חושבת שממש כמו שהם נוצרו ועוצבו באופן אינטואיטיבי, גם השימוש והשילוב של ראשי חיות קרה ממש במקרה. כל תהליך היצירה שלי (וזה קורה בכל קולאז' וקולאז') הוא ניסוי וטעייה, וכך קרה גם עם השימוש בראשי החיות.
אני חושבת שזה חיבור שנוצר פעם אחת, בתחילת התהליך ובשלב מאוד מוקדם של היצירה. הרגשתי שזה נכון ומתאים, וכך המשכתי לרוץ איתו – ובעצם הפכתי את זה לסימן ההיכר של "הגרה סטאף".
מלבד האהבה לבעלי חיים והחיבור המוצלח בקולאז'ים, תרתי משמע, השימוש בראשי החיות עוזר לי ליצור דימויים שרחוקים מהמציאות, אך מתכתבים עמה. סיטואציות שאין בהן הרבה היגיון, מצבים ביזאריים והצד האפל של נפש האדם – כל אלה מרתקים אותי.
אנשים נחלקים מבחינתי לשתי קטגוריות: אלה שהאנשת החיות ושאר הדברים שאני עושה הם קריפיים בעיניהם, ואלה שחושבים שזה אדיר! (למרות שגם אם גרמתי אי-נוחות למתבונן – זו הצלחה בעיניי).
את גם אמנית גרפיטי ועשית דברים די מרשימים וידועים ברחבי תל אביב. אבל יש משהו בתהליך אמנות הרחוב שנשאר אלמוני מסיבות ברורות. לא מפריע לך שלא יודעים שזו את?
האמת שכיום אני כבר לא מתחבאת מאחורי מסכות או זהות בדויה, ועל פי רוב מזדהה בשמי ומפרסמת את הדברים שאני עושה. אני עוסקת באמנות רחוב חמש שנים לפחות, ובהתחלה, כשהייתי יוצאת לרסס באישון לילה עם כמה גלופות ביד וספריי צבע בתיק, אכן שמרתי על חשאיות, וגם היה משהו כיפי באימוץ זהות בדויה או זהות נוספת. בעיקר היה מרגש ומשעשע לראות אנשים מגיבים לעבודות שלי (ברחוב, או ברשת) מבלי לדעת שאני האמנית שעומדת מאחורי היצירה.
בשנתיים האחרונות אני יוצאת פחות אל רחובות העיר באופן מחתרתי, ומנסה להשתתף בפרויקטי אמנות רחוב ממוסדים או מאורגנים יותר. למשל, יצא לי (וגם לתומר – צריך להזכיר את תומר כי עשינו את כ-ל העבודות האלה ביחד) להשתתף בפרויקט אמנות רחוב כיפי, שמוצג עד היום בקומה 7 בתחנה המרכזית של תל אביב. במסגרת הפרויקט הגענו במשך שבוע, כל לילה, אל התחנה המרכזית, וציירנו על קיר ענק לצד ציירי רחוב מוכשרים מהארץ ומהעולם. התוצאה הסופית היא יצירות נהדרות ברחבי חלל הקומה – כל אחת בסגנון אחר.
אמנות רחוב ממוסדת ומוסדרת היא אמנם פחות מרגשת מסיבובים ליליים בעיר, אבל התוצאה הסופית מרשימה ומספקת מאוד, וגם שורדת ולא נעלמת לאחר מספר ימים או שבועות.
באופן כללי, אני שמחה על כל הזדמנות ליצור דברים חדשים ואוהבת מאוד לשתף פעולה עם אמנים אחרים, בצורה מוסדרת וגם לא.
מבחינתי, כל עוד היצירה על הקיר, וכל עוד יש לפחות מישהו אחד (מלבדי) שיראה אותה, יתרגש, יצחק, יצלם – עשיתי את שלי.
הזנת תוכן: 23.8.2015
