כמה מילים על ד"ר נורית צדרבוים: יוצרת וחוקרת רב-תחומית 
(אמנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה). אמנית פלסטית, משוררת, מוזיאולוגית ואוצרת, מסאית, יועצת אמנות, מאמנת NLP ומנחת קבוצות.
אוצרת, צלמת, משוררת, ציירת – אלו רק חלק מהדברים שאת עוסקת בהם.
הייתי רוצה להתמקד איתך דווקא בנושא הדיוקן העצמי, מפני שראיתי שזה דבר שמעסיק אותך ורבים אחרים. מדוע לדעתך אנחנו נמשכים כל כך לנושא הזה כיוצרים וכצופים?
לפני שאני עונה אני חייבת לציין שזו שאלה מצוינת ומעניינת. אך עליי להדגיש שזה נושא המחקר שלי לדוקטורט שעליו עבדתי שש שנים, אם לא במשך כל חיַי היוצרים והחוקרים.
לכן, יקשה עליי לתת תשובה מעמיקה ויסודית בשאלון קצר. יש לכך הרבה מאוד פנים ותובנות, אך אשתדל בכל זאת לתמצת ולמקד.
העיסוק בדיוקן עצמי, כפי שאני מבינה אותו, כפי שאני רואה אותו וכפי שגם עולה מתוך מחקריי, הוא למעשה חקר ומסע אל תוך העצמי הפנימי, אל עולמנו הפנימי אשר חלק ממנו חבוי, מוצנע, מוסתר ומתעתע. אמנים, אשר קרובים יותר מאנשים אחרים אל קולות הנפש הפנימיים, מגלים הרבה מאוד עניין בתהליכים נפשיים וחפֵצים תדיר להכיר את תוך עצמם.
לחץ על התמונות להגדלה
תהליך היצירה הוא תמיד תהליך של שיח בין החלקים החיצוניים, ה"אני" של היוצר, ובין החלקים הפנימיים, ה"עצמי", ופעולת היצירה מאפשרת לקשור ולגשר בין חלקים אלה, אשר לא תמיד פועלים בתזמון טוב. תהליך היצירה, ההתבוננות אל תוך ה"עצמי" ואל החוץ שלו (הדמות הנשקפת במראה), הוא סוג של שיח אינטר-סובייקטיבי המאפשר ליוצר להיות בו-זמנית סובייקט ואובייקט ובכך למלא חללים נפשיים, ולהימצא בתהליך של צמיחה והתהוות. פעולת היצירה היא שדה שבו השיח מתקיים ב"שפה אחרת" – השפה החזותית – וזו מאפשרת לשיח להתפתח אל מחוזות חדשים ולעתים בלתי צפויים. ציור דיוקן עצמי הוא מסע וחקר אל ה"עצמי", אל עמקי הנפש, ומאפשר ליוצר לפגוש את עצמו בתהליך אשר מעצם טבעו הוא תהליך שיש בו אפקטים של רווחה נפשית ותחזוקת ה"עצמי".
ואשר לצופים, ייתכן שהצופים סקרנים לעקוב אחר יוצר אמיץ שמוכן לחקור את עצמו ולחשוף את ממצאי החקירה. פעמים רבות התבוננות באחֵר היוצר מאפשרת לצופה עצמו לראות גם את עצמו. כמו שאומרים חז"ל: "כמים הפנים לפנים – כך אדם לאדם". לפעמים האחר הוא המראָה שלנו. ובנוסף, ייתכן שנכנס גם אלמנט ההצצה והסקרנות על האחֵר ואליו.
ספרי לנו קצת על התערוכה "סביבתי ואני". ראיתי שאת משלבת שם חומרים מעניינים כגון חול, חבלים ובדים.
מעניין שאת שואלת דווקא על התערוכה הזאת. זו הייתה תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987. תערוכה, אשר מצד אחד הביאה תכנים אישיים-נשיים, ואחריה המשכתי שנים ארוכות ורבות ליצור בווריאציות רבות, ולהציג תערוכות יחיד רבות, דומות ושונות. אבל, ושוב אני אומרת, מעניין ששאלת דווקא על זו, משום שבימים אלה ממש גיליתי והבנתי שאני סוגרת סוג של מעגל. בתערוכה ההיא הונחה תשתית לנטייה החזקה שלי לשימוש ולשילוב חומרים, ובימים אלה, כאשר אני עסוקה בין השאר בתערוכה "וכפיה תמכו פלך", שילוב החומרים ושילוב מלאכות לכאורה עממיות/ נשיות/ עתיקות/ שימושיות, חוזרים ומוצאים מקום בעבודתי.
לפני כשלושים שנה זו הייתה פעילות אינטואיטיבית של יוצרת מתחילה. כיום, כשאני ממשיכה וחוזרת לגעת בחומרים כאלה ואחרים (בצורה בוגרת ובשלה יותר), אני מבינה שמה שהיה בבחינת פעילות מגששת ואינטואיטיבית, כבר היה בעל ידע פנימי עצום על מה שאני ומי שאני כיוצרת.
ובכן, הגישה שלי לחומרים היא מאוד בלתי אמצעית. כשאני אומרת "סביבתי" אני מתכוונת לסביבה הפיזית שלי על כל חומריה, לסביבה הנפשית שלי, ולסביבת האנשים הקרובים והיקרים לי. ובכך אני מייצרת סביבה חדשה, במובן שכל יצירה או הצבה או תערוכה – הם סביבה. אני כנראה לא מסתפקת בציור נטו. מבחינתי הציור, הצבעים, המסמרים, החבלים, החול, הבדים, הכיסאות – הכול הם חומר. חומר שיש לו היסטוריה משלו, ואני, בחיבורים שאני מייצרת, מסדרת לו היסטוריה חדשה. אני לא מוותרת על רעיונות וכללים עיצוביים. אני שוברת אותם בדרכי, ובונה אותם מחדש. מפרקת ובונה, בונה ומפרקת, ויוצרת דבר חדש.
רבים מהציורים הם דיוקן עצמי, ולא רק במובן של דימוי (כלומר ציור הפנים), אלא כל מה שיש בציור הוא דיוקן עצמי בהנחה שצורה, חומר, צבע וחפץ הם סמל ומטאפורה והם מספרים את הסיפור שלי בדרכם.
במאמר שלך, "מה שעומד בין זמן ודיוקן", את מדברת בין היתר על אמנים כגון רמברנדט וואן גוך שנהגו לצייר את עצמם בתקופות חיים שונות מבלי להתעלם מפגעי הזמן. איזה מקום יש לזמן בפורטרטים שלך?
שאלה מעניינת, תודה שאת שואלת, בזכותך אני חושבת על כך. אף פעם לא חשבתי על כך קודם לכן. ראשית אציין בפנייך, שלאחרונה הפקתי ספר אשר קראתי לו "כולם היו פנַי" – אשר סוקר שלושים שנות ציור דיוקן עצמי (אם מדברים על זמן). הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על זמן בהקשר של העיסוק שלי בדיוקן עצמי הוא שגיליתי שזה נושא שמעסיק אותי לאורך זמן. בספר "כולם היו פני" אני מציגה גוף עבודות גדול מאוד של כשלושים שנה, שיש בו דיוקן עצמי בטכניקות רבות ושונות.
מאחר שאני לא מציירת ציור שיש בו דיוק צילומי (אמת צילומית), ואין בכוונתי להראות באמצעות ציור איך אני נראית בדיוק, אז גם להבדיל מהדברים שהעליתי במאמר שציינת, לא ניתן להבחין בציוריי את עקבות הזמן. הציורים שלי עוסקים, כפי שמסתבר, בממד הנפשי, וייתכן שהוא מתאר בכל פעם, ובכל זמן ציור, את המצב הנפשי (מצב רוח וחוויה) שהייתי מצויה בו בעת הציור.
יש פעמים שאני מרשה לעצמי לומר שהעיסוק שלי בדיוקן עצמי ובציור הוא בערך כמו משפט שנאמר על התורה: "אין מוקדם ומאוחר" – הכול כאן, הכול קיים, הכול כל הזמן, בזמן (והנה נולד שיר חדש).
לדף הפייסבוק "דיוקן בדיוק כאן"
נורית צדרבוים בדף הפייסבוק של פורום יוצרים
הזנת תוכן: 21.7.2015
