אברהם אילת הוא אמן רב-תחומי ואוצר. הציג למעלה מ-60 תערוכות יחיד (בין השאר במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב, במוזיאון חיפה, בעין חרוד ובמוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד) והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. עבודותיו נמצאות באוספים של המוזיאונים המרכזיים בארץ וכן בספרייה הלאומית בפריז, מוזיאון לודוויג בקלן, מוזיאון אוניברסיטת תמה בטוקיו ועוד.

לאחרונה ראה אור ספר שלך, "מחר כבר כאן", המכיל צילומים. בכל דף יש צמד תמונות המתכתבות זו עם זו. מנין הגיע הרעיון המיוחד הזה? האם היה לך חזון שכך אתה רוצה שהספר ייראה או שהבנת בדיעבד שיש חוליה מקשרת בין התמונות?

במקביל ליצירתי בתחום האמנות הפלסטית, שהיא עיסוקי המרכזי, היה לי תמיד עניין בצילום ובמהלך השנים התאספו אצלי גופי עבודה רבים. בהתחלה השתמשתי בצילום כדי לתעד מהלכי אמנות שיצרתי בטבע. הייתי "אמן שמשתמש בצילום", ולא ראיתי עצמי כצלם. עם זאת, ההתעניינות שלי במדיום הצילום ובהיסטוריה שלו הביאה אותי להתייחסות רצינית יותר לערכים צילומיים, הן תוכניים והן טכניים. כפועל יוצא מכך עבדתי על סדרות תיעודיות (כגון תהליכי עיור אצל הבדואים או מעקב במשך תשע שנים אחר החיים ברחוב אחד בשכונת הדר בחיפה) ועל סדרות של צילום מבוים בסטודיו. כמו כן צילמתי דברים שעניינו אותי במקומות שונים בעולם. כשהחלטתי להוציא את הספר רציתי להדגיש את העובדה שלמרות היותם של התצלומים מתקופות שונות, ממקומות רחוקים זה מזה, ושונים באופיים, יש משהו בתפיסה שלי שמחבר ביניהם. השתדלתי שבכל צמד תצלומים ייווצר משהו חדש מעצם העמדתם זה מול זה, וגם שהחיבורים יהיו מורכבים יותר ממה שנראה ממבט ראשון. מלבד הצמדים יש גם רצפי עמודים שקיים בתוכם קשר אסוציאטיבי.

מהיכן הגיע הרעיון לשם הספר?

שם הספר הוא שורה משיר, שמדגישה את העובדה שהחיים עוברים ביעף, ולפני שהספקנו לזוז – מחר כבר כאן. כמו בחיים, הדימויים בספר נעים בטווח שבין יופי לכאב, עוברים מרוגע ללחץ והמולה, מעמתים הומור עם הרס ומוות ומשלבים גיאומטריה וסדר עם כאוס ותחושת אובדן.
הספר הוא יצירה העומדת בפני עצמה ואינו סיכום של עבודתי הצילומית. העבודות מסודרות כך שהחיבורים ביניהן יוצרים מכלול חדש שמציע מבע עשיר יותר מסך כל החלקים המרכיבים אותו. אני רואה את הספר הזה כמין שיר או טקסט ויזואלי.

"הדימויים בספר נעים בטווח שבין יופי לכאב, עוברים מרוגע ללחץ והמולה, מעמתים הומור עם הרס ומוות ומשלבים גיאומטריה וסדר עם כאוס ותחושת אובדן". 

אתה קרוב לגיל שבעים, ואפשר להניח שראית הרבה שינויים טכנולוגיים במהלך שנותיך כיוצר. האם הם השפיעו על היצירה שלך, בעיקר כצלם?

אף פעם לא הושפעתי מטכנולוגיה כערך שעומד בפני עצמו ביצירה. השתמשתי במדיומים שונים במיצבים שעשיתי (וידאו, סאונד, מנועים) רק אם היה צורך ממשי ומשמעותי להשתמש בהם. לא הייתה לי בעיה במעבר לצילום דיגיטלי כי בעיניי חשוב מה האמן רוצה להגיד, והטכנולוגיה היא כלי שרת בלבד שיש לנצלו בהתאם למטרה. הצילום הדיגיטלי, שמאפשר יצירת פריימים רבים, יוצר מצב שבו המצלמים לא צריכים לחשוב ולתכנן יותר מדי, ומקבלים אין סוף תמונות שמהן הם צריכים לסנן ולבחור. לעומת זאת, כמי שצילם רוב חייו צילום אנאלוגי (פילם) הרגלי "הלחיצה על ההדק" שלי שונים. זאת אומרת, חשיבה מקדימה, דיוק בקביעת הקומפוזיציה ומעט פריימים.

"הייתי אמן שמשתמש בצילום, לא ראיתי את עצמי כצלם". פורטרט של ג'ואל פיטר ויטקין

אתה גם אספן. ראיתי שאתה אוסף שפע של חפצים לסטודיו שלך: רהיטים ישנים, תקליטים ועוד. האם אתה משלב אותם באמנות שלך?

אני לא אספן, כי אין לי שיטה ורצון לארגן ולקטלג אובייקטים של תשוקה. לעומת זאת, כשאני רואה ברחוב חפצים שאולי אוכל להשתמש בהם ביצירה – אקח אותם לסטודיו. היו תקופות שיצרתי עבודות מזבל ומשאריות שונות. בשנות התשעים עברתי לסטודיו שנמצא באזור מוזנח שבו אנשים היו משליכים את הזבל שלהם ישר מהחלון. זה הביא אותי לעבוד כשנתיים רק מאותם חומרים שמצאתי בחוץ, ויצרתי סדרה של כדורים עשויים מחוטי ברזל וגרוטאות שטענתי בכל מיני פסולת. בכל כדור כזה שתלתי משהו קטן שיכול להיקרא "חשוב". קראתי לסדרה "כדורי מוח", מתוך הנחה שככה עובד המוח שלי: הרבה דברים מיותרים ממלאים אותו, ואולי משהו קטן ומשמעותי מקנן ביניהם. מילאתי חדר שלם בכדורים האלה והוספתי אלמנט של סאונד שאפף את מי שביקר שם. לימים נבנה במוזיאון הפתוח בתפן חדר מיוחד שאליו הועבר כל המכלול הזה לתצוגה בתערוכה קבוצתית. במהלך העבודה על הכדורים גם יצרתי אובייקטים קטנים מהשאריות שלא נכנסו לתוכם.

"קראתי לסדרה כדורי מוח, מתוך הנחה שככה עובד המוח שלי: הרבה דברים מיותרים ממלאים אותו..."

נוסף על הצילום אתה גם מצייר ומפסל. האם אתה מתמסר בכל פעם לתחום אחד או יוצר בכל התחומים במקביל?

במשך השנים התנסיתי במדיומים שונים של אמנות חזותית. הרצון להתנסות ולגוון את אמצעי הביטוי שלי מלווה אותי מאז תחילת דרכי. התחלתי כצייר ורשם, ואז במקביל עסקתי גם בטכניקות של הדפס, בעיקר בחיתוך עץ ובתחריט. כהמשך לרישום עברתי ליצירה בקולנוע ניסיוני, ועשיתי (בתחילת שנות השבעים) סרטים קצרים בפורמט פילם 16 מ"מ שהיום אפשר להגדירם כ"אבות" או "סבים" של הוידאו-ארט. לפעמים אני עוסק בו-זמנית בשני מדיומים, אבל בדרך כלל מתרכז במשך תקופה מסוימת בסוגה אחת של ביטוי. בשנים האחרונות אני יוצר אסאמבלאז'ים מחלקי אריזות קרטון. תערוכה מעבודות אלו הוצגה לאחרונה בגלריה העירונית בכפר סבא, ויחד איתן הוקרן סרט וידאו שלי שיצרתי ב-2005.
מבחינתי, עשיית הספר "מחר כבר כאן" הייתה תהליך של יצירה. עבדתי כמעט חצי שנה על עריכתו, הוספתי וגרעתי, שיניתי כמה פעמים את סדר התצלומים עד שהגעתי למינון ולסדר הנכונים.

לאתר של אברהם אילת

הזנת תוכן: 9.12.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"