ורדה כרמלי חיה ויוצרת בהוד השרון וביפו העתיקה. 
היא אמנית רב-תחומית, העוסקת בציור, הדפס, מיצב וצילום. בשנים האחרונות תופס הצילום חלק עיקרי בפעילותה האמנותית. היא חזרה לעסוק באמנות לאחר שנים שעסקה בשיווק בינלאומי וייזום פרויקטים. למדה במדרשה לאמנות ובמסגרות לימוד נוספות. השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. עבודותיה זכו בפרסים ונמצאות באוספים רבים.
את מתארת את הדרך שבה את מצלמת כיציאה לשיטוט. זה נשמע מאוד ספונטני – החלטה פתאומית לצאת ולצלם. וגם הצילום עצמו, ה-snapshot, ספונטני מאוד, אבל באותה נשימה דורש תכנון. תוכלי לספר על זה מעט?
החלק המרבי של עבודת הצילום שלי מורכב מפרויקטים רחבי מקום וזמן. גיבוש המסגרת הרעיונית של הפרויקט נעשית לפני המסע, במהלכו או בסיומו. אני אוהבת את הסקרנות ואת ההפתעה שנקרית בדרכי. אמנם ניתן להגדיר את דרך הצילום כצילום חטף, אך לרוב הוא נעשה מתוך אינטואיציה וראייה מקדימה של המקום והאובייקטים המעניינים ומרגשים אותי.
למשל בסדרת הצילומים "אני רואה זיכרון", אשר צולמה בין השנים 2004–2015 בגרמניה, פולין וצ'כיה. כשביקרתי לראשונה בברלין הרגשתי שאני חוזרת למקום מוכר, ובנקודה זו החל מסע הזיכרון שלי. תהליך העבודה התבסס על צילום ישיר, בדרך של קליטת גירויים ורשמים תוך ניסיון להתייחס למצב חמקמק של תת-מודע, זמן וסמליות, כמו גם להבנה שהדבר שאנו רואים מנכיח מציאות אחרת. כך נוצר תהליך של "היזכרות" ואווירה שקשורה לזיכרון.
בשיטוטיי בעיר לא יכולתי להתעלם מאותן פינות אנונימיות, חסרות העניין לכאורה, הדורשות התעכבות, מבט נוסף, תשומת לב, ומתוך כך צילום ותיעוד, למשל צילומי נשים שצולמו תחת הכותרת "דז'ה וו". בתהליך זה מתעוררים סיפורי חיים, אסוציאציה, זיכרון. תהליך שרב בו הנסתר על הגלוי. המקומות המצולמים אקראיים אך לכאורה. אני כמו מחכה לפגוש בהם, וכשהם מתגלים והופכים מוכרים ואישיים, הם מהדהדים ופורטים על זיכרונות מימים אחרים.
בבייג'ין הייתה חוויה אחרת של שוטטות. יצאתי לבייג'ין מתוך עניין בשינויים החלים בה לקראת אולימפיאדת 2008. שהיתי במקום למעלה מחודש ימים. שוטטתי בכל רחבי העיר הגדולה וחוויתי מעט סימפטיה, התעלמות, גירוש ואף איום של הצבא במקומות שעוברים הרס ופינוי ובהם חל איסור מוחלט לצלם. במהלך הזמן התגבשו הנושאים שבהם החלטתי להתרכז. מרבית הצילומים נלקחו באזורי החוטנג, אותן שכונות עתיקות בנות מאות שנים, המורכבות מבתים קטנים הסובבים חצר פנימית, שחלקו כמה משפחות מגובשות לקהילה בעלת סדרים חברתיים ייחודיים. רוב החוטנגים שפגשתי היו בתהליך הריסה אינטנסיבי, והפכו עם הזמן לאזורי מגדלים מפוארים בעוד דיירי השכונות נעקרו ושוכנו ברבי קומות בשוליה של העיר, עם כל המשתמע מהשינויים והשפעתם החברתית.
מעבר לצילומים כלליים בעיר התמקדתי בשלוש סדרות. העיקרית בהן היא צילומי פנורמה הבנויים מאובייקטים אייקוניים, שנלקחו משכונות שונות ועובדו לכדי יצירת תמונה פתוחה ואלגורית של הרחוב ודייריו. הצילומים מאפשרים להציג דימויים לנופים ולאורחות חיים עתיקים, שהשתמרו עד ימינו אנו, רגע לפני התרחשות השינוי ובזמן שהוא מתרחש.
"מצב חמקמק של התת-מודע" מתוך הסדרה "אני רואה זיכרון"
צילמת במקומות שונים בעולם. הייתי רוצה להתייחס לצילומים שלך בהודו. למרות שראינו כבר אלפי צילומים משם, בשלך היה משהו שונה. נקי, אסתטי ואפילו מזמין ומרגיע. האם באמת כך חווית אותה?
הודו היא ארץ של ריבוי פנים, מקומות, דתות, שפות, ריחות וקולינאריה, צפיפות אנושית אינסופית. למבקר בה לראשונה קשה להתמודד עם הריבוי והמראות שלעתים הם לא פשוטים. שבתי וחזרתי להודו כמה פעמים והתוודעתי לאזוריה השונים במהותם. התייחסתי לסצנה המקומית כתפאורה לקומפוזיציות אסתטיות על גבול החלום. הצבע, הדמויות והצורות הפכו, בעיני, למהות שמצד אחד ייצגה את אישיותה של הודו ומצד שני התחברה למהות אוניברסלית. שמחתי על התוצאה המעבירה את חוויית הודו שלי בדרך של הוצאת הבר מן המוץ.
בואי נדבר על סדרת הצילומים שלך, "שטח C". מה עמד מאחורי ההחלטה שלך לצלם שם?
כאדם, כישראלית וכאמנית יוצרת אני חווה, כמו כולנו, את ההוויה הישראלית, את מהלכיה הטובים וגם מצבים קשים שהינם בנפשנו. הדברים באים לידי ביטוי ביצירה האמנותית על כל גווניה. אחד מהפרויקטים שיצרתי במהלך השנים הוא פרויקט "חומת מגן", צילומי החומה שצולמו באזור ירושלים ואבו דיס והוצגו כבר בשנת 2004 בגלריה 24 בברלין.
המשפט שסיים את הטקסט שכתבתי לתערוכה זו היה: "מי ייתן שחומה זו, תמצית הפסימיות, תחייב את שני העמים לחפש דרך לסיום המאבק והסכסוך ביניהם".
במלחמת ששת הימים שירתי בצבא ולקראת חמישים שנה לאותה מלחמה, החלטתי, בשלהי קיץ 2013, לצאת לשטחC , ללא סימון מטרה ויעד, אלא מתוך רצון לראות, להרגיש ולהראות את מה שחוויתי. התוצאה באה לידי ביטוי בספר "שטח Area C" בהוצאת עולם חדש, שליווה תערוכה בשם זה שהוצגה בספטמבר 2016 בגלריה "מקום לאמנות" בתל אביב באוצרותו של ניר הרמט.
המשפט שפותח את הטקסט שכתבתי בספר "שטח Area C": "יצאתי לראות את פני המקום ושמעתי את זעקת השקט וקול תופי האדמה הקשה הזאת".
"שמעתי את זעקת השקט" מתוך הסדרה "שטח C"
כשמסתכלים על הצילומים מתוך "שטח C" יש תחושה של שממה. המון נופים של עיר רפאים וגם מי שמופיע בתמונות מצולם בעיקר מרחוק. האם זה היה במכוון? איזה מסר רצית להעביר?
יצאתי למסע מרתק, מורכב ורב-פנים ליישובים ולאתרים ברמת נגישות משתנה, כשגם הנגישים משרים תחושת חשש ביטחוני. אפשרתי לעדשת המצלמה ללכוד את ההוויה מתוך סקרנות גדולה ובכוונה שהמעשה הצילומי ינגיש את המקום, שביומיום הוא כה קרוב ובו-בזמן כה רחוק מהעין למי שהמציאות הזו נחבאת מעיניו. מצד אחד צילמתי את המרחב – נוף קמאי עוצר נשימה ומעורר השראה, ומצד שני פגשתי פלסטינים ויהודים, נחשפתי למתח הקשה ביניהם, אך גם לנקודות אור בקבוצות משני הצדדים, המנסות להתקרב ולגשר על פערים.
תיעדתי אנשים ומציאות חיים ותיעדתי את מרחב האדמה והשמים. תמונת המצב האנושית היא הוויה בקונפליקט וההווה הוא הווה מתמשך, שתחושת הזמניות שלו, לדאבוני, היא כפריווילגיה בלתי נתפסת. תמונת הנוף מתעדת את הרגע החולף בתוך טביעת האצבע של הזמן, והנטייה אל ההיסטורי בצילום חבל ארץ זה אינה מתוך מבט קדימה אלא מתוך חיבור אל עבר בן אלפי שנות היסטוריה.
מתוך הסדרה "שטח C"
מה האתגר הגדול שלך בתור צלמת שטח?
העשייה שלי היא חיבור בין נושא המעורר בי עניין ופעולת הצילום והקסם שנוצר עם הגילוי. מאחר שהגעתי לצילום מתוך עיסוקי בציור, מיצב והדפס, אני מניחה שהראייה הצילומית באה מתוך הקוד האסתטי של הנחת הצבע והפריים.
השטח משמש לי כבמה שעליה מתרחשת הסצנה המשמעותית, וההתרחשות שבה משמשת בידי כאובייקט לצילום.
אין בדרך עשייתי חיפוש אחר אתגר המחכה לכיבוש. עומד בפניי המשך עשייה אמנותית הניזונה מאהבה, אינטואיציה, פתיחות לנקרה בדרך, סקרנות והתייחסות שבאה לידי ביטוי בתוצאה היצירתית. לאחר שנים שבהן עסקתי בתחומים רבים ומגוונים, בין השאר בשיווק בינלאומי וייזום פרויקטים, וזה שנים ארוכות באמנות, ניתן להתייחס למושג "אתגר" רק לאחר מימושו, בהנחה שעשית את כל מה שנחוץ, שחצית את הגשר והשגת את מטרתך.
הזנת תוכן: 25.11.2016
