מרב זקס-פורטל היא מתרגמת ספרות יפה ובוגרת תואר שני בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. פרסמה סיפורים קצרים בבמות שונות. "מלאכים באופק", שראה אור בהוצאת אקס ליבריס וידיעות אחרונות (2016), הוא הרומן הראשון שלה.

הספר עוסק בין היתר בעבר הקיבוצי של הגיבורה – בילדות בחברה סגורה כל כך, בלינה המשותפת בבית הילדים. את יוצאת קיבוץ בעצמך. היה לך קשה לחזור ולהיזכר כשכתבת את הספר?

לא היה לי קשה להיזכר כיוון שמעולם לא שכחתי. הילדה שהייתי היא חלק בלתי נפרד ממני גם כיום, על הטוב ועל הרע. במפגש המרגש שנערך לכבוד הספר בגבעת ברנר, הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי ושבו מתגוררים הוריי ואחיי עד היום, אמרתי כך: "ענבל, הגיבורה של 'מלאכים באופק', היא אמנם לא אני ואני לא היא, אבל כמוני וכמו רבים מהנוכחים כאן גם היא גדלה בקיבוץ, בלינה המשותפת שהייתה ואיננה עוד. בקיבוץ של פעם שבו גדלנו היה הרבה יופי ושמחה לצד כאב וקושי. יש שמכנים אותו צורת חיים חלוצית, יש שטוענים שמדובר בניסוי חברתי, אני קוראת לזה ילדוּת".

בספר יש הרבה מצבים דרמטיים, אבל גם הומור שמלווה אותו לכל אורכו, בעיקר ביחס של הגיבורה להורות ולאימהות. את מסכימה עם זה?

אני שמחה שאת חושבת כך, וכן, זה בהחלט מכוון. אני חושבת שספר, כמו החיים עצמם, לא יכול להיות רק מצחיק, רק עצוב, רק מרגש או משעשע. ספר טוב הוא קליידוסקופ של רגשות ובטח כשמדובר ביחסים עם אנשים. מובן שכל אדם קורא בו אחרת. הקורא הטוב, מבחינתי, הוא זה שמבחין במורכבות הזאת ומעריך אותה. הרי כל מי שהוא בן/בת להורים ו/או הורה לילדים יודע כמה מורכבת היא מערכת היחסים שלנו עם הקרובים אלינו ביותר, יחסים שהם לא רק נצנצים וחדי-קרן אלא ובעיקר הרבה יומיום מפרך של התעוררות בלילה, סנדוויצ'ים בבוקר, תשומת לב שצריך לחלק בין המון מטלות ולא פעם תסכול כשזה לא מצליח. "מלאכים באופק" לא רוצה לספר רק על אישה שאיבדה את התינוק שלה אלא, ובעיקר, על אדם שמתמודד עם החיים שאחרי אותו אובדן. חיים שמורכבים מצללים ומאור, מכאב ומשמחה, ולהומור יש חלק משמעותי בכך. ניסיתי, ואני מקווה שהצלחתי, ליצור גיבורה שמודעת למורכבות הזאת ומשקפת אותה בהתנהלות היומיומית שלה.

חיים באר ערך את הספר. כידוע, העבודה עם עורך יכולה גם לעורר גם חילוקי דעות מדי פעם. ספרי קצת על העבודה איתו.

חיים קרא בתחילה את כתב היד ואז נפגשנו לשיחה ודיברנו על מה ואיך צריך לעשות בו. לא היו לנו חילוקי דעות משום שהוא עורך נפלא שידע בדיוק מה שהטקסט ואני צריכים  נפגשנו אחת לכמה חודשים. אני הבאתי את מה שיש לי וחיים העיר. הוא הגדיר את עצמו כמאמן כדורסל שצריך לטעת בי אמון בכוחותיי והוא אכן עשה את זה. הייתה נקודת משבר אחת משמעותית בזמן העריכה. ניסיתי משהו שלא הלך ולא ידעתי איך להמשיך, הייתי קרובה לייאוש. חיים לא אמר לי מה ואיך לעשות, אלא פשוט ישב איתי לשיחה שבה דיברנו על כל מיני דברים, לא רק על הספר. כשחזרתי הביתה נסגרתי בחדר העבודה שלי ופשוט כתבתי, בלי לחשוב יותר מדי ובלי לתכנן. ידעתי שזה רגע האמת, או שאצליח להתרומם או שאגנוז את כתב היד. לא רציתי להוציא משהו שאני לא שלמה איתו. בפגישה הבאה, אחרי שקרא, אמר חיים שהוא מוריד בפניי את הכובע, שלא היה בטוח בכלל שאצליח להתגבר על אותו מחסום ושהפתרון שמצאתי מצוין בעיניו. זה היה הרגע שבו ידעתי שיש לי ספר, ואחריו השינויים כבר היו סגנוניים ולא מהותיים.

היו לי עוד שתי שותפות נפלאות לדרך הזאת. רונית ויס ברקוביץ, המו"לית שלי, שבחרה בכתב היד שלי ושלחה אותו לקסת (מפעל לעידוד סופרי ביכורים, שנסגר השנה למרבה הצער), וורד זינגר, העורכת הלשונית שלי שהעבודה שלה והדיאלוג בינינו הפכו את הטקסט להדוק ו"חתיך" יותר. ורד היא זו שהציעה, למשל, לשבור חלק משורות השירים שמופיעים בספר כך שהקריאה תדמה את המקצב שלה וכך הפך "נד-נד" ל"נ-אד, נד" ועוד. רגע לפני שהספר חזר להוצאה התקשרה אלי ורד ושאלה מה דעתי לשנות את שם הספר ואני הסכמתי בשמחה. אמנם היה לו שם טוב, אבל לא הייתי לגמרי שלמה איתו. התחלנו לגלגל שמות, ורד אמרה "מלאכים" ואני הוספתי "באופק" ומיד ידעתי שזה השם הנכון לו.

האם את מרגישה שהקורא הישראלי פתוח (יחסית) לספרי ביכורים?

אני חושבת שכן, אנחנו עכשיו ממש בסיומו של שבוע הספר והופתעתי לטובה ממספר האנשים שבאו וקנו את הספר גם בכיכר וגם בחנויות הספרים. מכל הרבים באמת שאיתם דיברתי זכור לי רק גבר אחד שקנה הרבה ספרים מתורגמים ואמר לי במין גאווה: זה נראה מעניין מאוד, אבל אני עקרונית לא קורא ספרות ישראלית. לצערי, חוק הספרים (שבאמת היה בעייתי מאוד) בוטל בבת אחת בחודש שעבר, אבל הותיר בתוכו כלואים את כל הספרים שיצאו במסגרתו. פירוש הדבר שאי אפשר לתת עליהם הנחה עד תום תקופתם. לגבי הספר שלי מדובר כמעט במלוא התקופה – עד ספטמבר 2017 – וזו גזירה אכזרית מאוד לסופרי ביכורים. מביקוריי בחנויות ספרים אני רואה עד כמה חשוב לאנשים לקנות במבצע, וסביר להניח שהקונים יהיו פחות פתוחים לרכוש ספר של סופר לא מוכר שלא יהיה במבצע. זהו סיום עצוב מאוד לחוק שנולד מתוך כוונה טובה ונועד לסייע לכל העוסקים בהוצאת ספרים בארץ, וביטולו כמות שהוא פוגע פגיעה של ממש בסופרי הביכורים להם הוא נועד בין היתר לסייע. כולי תקווה שמישהו יתעשת ויחלץ אותנו מתוכו באיזה מבצע אנטבה ספרותי.

"הילדה שהייתי היא חלק בלתי נפרד ממני גם כיום, על הטוב ועל הרע."

האם יש סופרים שאת מושפעת מהם בכתיבתך? הרי את גם מתרגמת, ותרגמת בין היתר את חניף קורשי ודגלאס אדמס. האם הם נוכחים בכתיבה שלך במובן מסוים?

אין ספק שעבודתי כמתרגמת השפיעה ומשפיעה על אופן הכתיבה שלי. ראשית, על הטכניקה. אני מתרגמת ספרות כבר עשרים שנה, ויום יום כמעט אני יושבת ועוסקת בהעברתם של טקסטים משפת המקור (אנגלית במקרה שלי) לעברית. אין סדנה טובה מזו לכתיבה, וזה דבר שלא באמת נתתי עליו את הדעת עד לימודיי לתואר שני בכתיבה יוצרת בבן גוריון. הרגשתי אז שנקודת הפתיחה שלי, ככותבת, טובה הרבה יותר בזכות הניסיון שצברתי. הדבר דומה אולי במקצת לצבע מומחה שמתחיל לצייר בעצמו. ברור שהטכניקה שלו – ערבוב הצבעים, שיטות הצביעה והניסיון בתחום – יקלו עליו מאוד בתחום החדש הזה.

אבל היצירתיות שנדרש לה המתרגם גוזלת ללא ספק מכוחות היצירה העצמית. אני מתרגמת יום יום במשך שעות ארוכות, ואין לי ספק שהסיבה שהתחלתי לכתוב בגיל מאוחר נעוצה גם בעבודתי כמתרגמת ספרות. חיים באר אמר לי פעם שעדיף היה לי להיות פקידה בבנק ממתרגמת ויש בזה בהחלט משהו. מצד שני, אני מאוד אוהבת את עבודת התרגום, את פענוח הטקסט המקורי, הפירוק שלו והרכבתו מחדש כטקסט עברי.

לגבי השפעה ישירה, אני באמת לא יודעת לומר. יש סופרים שנהניתי עד מאוד לתרגם אותם, דוגמת דאגלס אדמס שאין יום כמעט שאני לא נזכרת במשהו מתוך הספר שלו, החכם והמהנה. התרגום העברי ל"סלמון הספק" היה אתגר יצירתי של ממש, ובמיוחד הפרק שנקרא "לילדים בלבד" המתחיל כך:

You will need to know the difference between a Friday and a fried egg. It's quite a simple difference but an important one. Friday comes at the end of the week, whereas a fried egg comes out of a hen. Like most things, of course, it isn't quite that simple. The fried egg isn't properly a fried egg till it's been put in a frying pan and fried. This isn't something you'd want to do to a Friday, of course, though you might do it on a Friday. You can also fry eggs on a Thursday, if you like, or on a cooker. It's all rather complicated, but it makes a kind of sense if you think about it for a while.

ובעברית:
רצוי שתדעו מה ההבדל בין תמוז לתפוז. זהו הבדל פשוט למדי, אבל חשוב. תמוז הוא אחד מחודשי השנה ואילו תפוז הוא אחד מפירות ההדר. כמו רוב הדברים זה לא עד כדי כך פשוט, כמובן. אם רוצים לעשות מיץ מתפוז כדאי לסחוט אותו כמו שצריך. אבל את חודש תמוז מומלץ בחום לא לסחוט כלל. אם כי אפשר בהחלט לסחוט תפוז בחום של תמוז. אפשר גם לסחוט תפוז באב או באלול, אם מתחשק לכם, או במסחטה. זה באמת קצת מסובך, אבל יש בזה איזשהו היגיון, אם חושבים על זה קצת. (מתוך "סלמון הספק", הוצאת כתר)

לדף הספר של "מלאכים באופק"

הזנת תוכן: 1.7.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"