אמיר ניר הוא צייר ואמן. עומד בראש האקדמיה 
לציור פיגורטיבי. הציג בגלריות ובתערוכות בארץ ובחו"ל. קיבל פרס הצטיינות מהאקדמיה לציור של ניו יורק, מלגת לימודים באקדמיה לאמנות בשטוטגרט שבגרמניה ומלגת לימודים מקרן שרת.
היה לך קשה לקבל את העובדה שאתה צייר ושזה מה שאתה רוצה לעשות. מדוע?
להיות צייר, האמירה וההחלטה על זה, זה דבר מגיע עם הזמן. זה כמו שמנסים להיזכר במשהו ולא מצליחים, ורק אחרי זמן, במקום שלא בהקשר, כמו נהיגה, מקלחת או פגישה, זה פתאום קופץ אל הראש, פתאום יש תשובה.
היו לי הרבה מחשבות מה לעשות עם עצמי. חשבתי שאולי אלך בעצתה של דודתי ללמוד אדריכלות כדי "שיהיה ממה לחיות". לבסוף, אחרי שלוש שנים של שיטוטים ברחבי העולם, מצאתי את עצמי עומד שלושה חודשים, עשר שעות ביום, מול קיר בבולטימור, מצייר ציורים סוריאליסטיים בעפרונות צבעוניים. כשגמרתי את הציור החלטתי לחזור לארץ ולהיות צייר. אחרי ארבעה ימים כבר הייתי בארץ ומאז אני צייר.
אתה מצייר ומלמד ציור בסגנון פיגורטיבי, סגנון שכמעט עבר מהעולם ועשה קאמבק. מה מושך אותך כל כך לסגנון הזה? האם אין בזה משהו שמעט "מסרס" את הדמיון?
התחלתי את הלימודים שלי במכללת תל-חי. המורים היו בוגרי בתי ספר "מודרניים" כמו מכון אבני בתל אביב. הראו לנו בשיעורים בעיקר משיכות מכחול עוצמתיות של וילם דה קונינג ההולנדי. מרשים ביותר. אבל מה לומדים מזה?
לי הייתה משיכה טבעית לפיגורטיבי. זה משהו שלא מחליטים עליו. לכל אדם יש תכונות שטבועות בו ואני נמשך לפיגורטיבי. בתל-חי לא היו כלים ללמוד את זה, והתחנה הבאה שלי הייתה האקדמיה לציור בשטוטגרט. שם רשמנו בפחם ובמכחול מתוך התבוננות דמויות בגודל טבעי. חוויה מכוננת ששמה אותי עם שתי רגליים על הקרקע ונתנה לי נקודת מבט על מה אני עושה.
העולם שבו אנו חיים מורכב מאנשים כמונו. אנחנו לומדים על עצמנו דרך התבוננות באנשים אחרים. תולדות האמנות מיתגו את ציור הדמויות כפסגה של היצירה. זה כמו להיות אלוהים קטן בכל פעם מחדש. בתוך הציור הפיגורטיבי-ריאליסטי ישנם הרבה מאוד זרמים ותופעות של תיאור המציאות, שקשה מאוד לקבוע מה הוא הריאליזם האמיתי.
נכון שכאשר אתה מתבונן החוצה אתה לא עף בדמיון שלך, אבל כל ציור מכיל פרשנות ואינו דומה לא לציור אחר ובוודאי לא לדמות המצוירת. פעולת הציור, בניגוד אולי למה שהרוב חושב, היא פעולה אינטלקטואלית מהמדרגה הראשונה. ציור טוב של אמני המופת יכול להעיף את הדמיון, המחשבה והרגש יותר מכל משיכת מכחול אקספרסיבית ככל שתהיה.
העולם הריאליסטי-פיגורטיבי – למרות שהוא כביכול שבוי בתוך הצורה, מלא באין-ספור כיוונים ועומקים. הרי רק כשישנה מגבלה כלשהי ניתן לחפש פתרונות. ובשביל לצייר את האור, צריך לשים הרבה מאוד חושך...
מהו האתגר שמציב סגנון הציור הפיגורטיבי?
האתגר שמציב הציור הפיגורטיבי בפני הצייר הוא לחפש את הפרשנות המיוחדת שלו. זאת פעולה אינטלקטואלית כמו שכבר ציינתי, אבל זה לא נובע ממחשבה אלא יוצא באופן העשייה. מאטיס אמר שהיה רוצה לעבוד על ציור שנה שלמה וכשיבואו לראות את הציור יגידו : הח... הזה מאטיס גומר ציור ביום אחד". רוצה לומר, לא העבודה הקשה היא זאת שעושה את הציור, אבל מי שרוצה לצייר טוב חייב לעבוד קשה הרבה שנים.
אחד הנושאים שמעסיקים אותך הוא דווקא העמדה של הצייר מול מודל העירום. בין צייר לגבר, בין מודל לאישה עירומה. האם תוכל לספר יותר?
נשים מסקרנות אותי בהרבה מובנים, ומאיר אריאל כבר אמר שתמיד ישנו איזה סדק שלא ראית שדרכו היא יכולה להתגלות...
זאת אחת הדרכים לגלות אישה וגם לגלות את עצמך דרך הציור. אני מדבר לא מעט עם המודליות שלי במהלך הפגישות, והשיחה היא לעולם דו-כיוונית. ההתפשטות של נשים מול צייר לא דומה למקומות אחרים, וזאת חוויה שהרבה מאוד נשים היו רוצות לחוות. כך שגם מזה אני לומד לא מעט על הסיבות שלהן לשבת שעות מול מישהו זר שמתבונן בהן ומנסה לראות את מה שהן מנסות להסתיר ולחשוף...
"נשים מסקרנות אותי בהרבה מובנים, ומאיר אריאל כבר אמר שתמיד ישנו איזה סדק שלא ראית שדרכו היא יכולה להתגלות..."
עברת הרבה נדודים בחייך בעקבות הציור והמורים הגדולים שלמדת מהם. ספר על זה קצת ועל מה שלמדת מהם בתור מורה בעצמך.
עמוק בתוכי אני מעין צינור שמעביר ידע ממקום למקום. הלימוד שלי הוא לעולם על מנת למסור אותו. לפעמים אני חושב על זה בהשאלה ל"רץ לספר לחבר'ה", אבל זה קצת יותר מורכב מאשר רק להעביר את זה. למדתי בהודו ובצרפת ובגרמניה ובספרד ובאמריקה ובדרום אמריקה וכל מקום נתן משהו. אם ברמה העניינית של הציור או בתפיסה הפילוסופית של איך אפשר להסתכל על הדברים מנקודת המבט של אמן.
אמנים לרוב מלאים באגו ומשתדלים להיות נאמנים לו. עוד בגיל צעיר שמתי את אגו הידיעה בצד, ולעולם לא התביישתי לשאול. כשהייתי בניו יורק במשך שלוש שנים ציירתי בכל ימות השבוע. תמיד יש איזה סטודיו במקום זה או אחר עם מורה או מודל ואפשר ליצור ללא הפסקה.
הלימוד הדגול ביותר שלי היה מאותם המורים שלא הפסיקו לתת, ועם זאת דרשו לראות השקעה ורצינות.
הזנת תוכן: 29.4.2016
