אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה ועלתה לישראל 
בשנת 1990. היא בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וביימה את הסרטים הדוקומנטריים "סבבה", "מונה ליזה", "געגוע ליום המחר" ו"הומונים". ספרה הראשון "ראינו לילה" ראה אור בהוצאת אפיק וזכה בשבחים רבים.
הספר "ראינו לילה" מדבר בין היתר על הקושי של יצירה חופשית בכלל ומוזיקה בפרט במשטר הטוטליטארי בברית המועצות. עם כל מה שאנחנו רואים לאחרונה עם פוטין ולהקת הפאנק "פוסי ריוט" (שנגזר על החברות בה עונש מאסר בגלל מחאה פוליטית), האם המצב באמת השתנה לדעתך? ועד כמה המצב פה אצלנו בימים אלה שונה...
חייבים להבין דבר אחד: רוסיה אף פעם לא חוותה חופש במובן המערבי של המושג בשום תקופה בהיסטוריה של המדינה. תמיד הייתה שם צנזורה דרקונית והאמנים סבלו מרדיפות. כידוע, אבי הספרות הרוסית פושקין הוגלה על ידי הצאר לכפר, המשורר לרמונטוב מת בגלות בקווקז, דוסטויבסקי נידון לעונש מוות וקיבל מחילה של הרגע האחרון ואז הוגלה לסיביר. המשטר הסובייטי רק העמיק את המסורת הרוסית של הפיכת האמנים לקדושים מעונים. מצב בלתי נסבל מבחינה אישית, אך איני בטוחה מה פורה יותר – דיכוי האמן על ידי השוק החופשי הקפיטליסטי או על ידי המשטר הטוטליטארי. כישלון במקרה הראשון הופך אותך ללוזר אומלל, ואילו במקרה השני לגיבור העומד לבדו כנגד המשטר. לכאורה, משטר פוטין נראה כחזרה לימי ברית המועצות, אך ההבדל המשמעותי, בעיניי, מתבטא בכך שרוב היוצרים של אז שיבחו את המשטר בפומבי מתוך קונפורמיזם ובו-בזמן לעגו לו עם חבריהם במטבח דירתם, בעוד כיום המוני בני אדם מאמינים נלהבים ב"דרך פוטין", תופעה מחרידה לדעתי.
בתור אדם שחווה על בשרו את החיים במשטר הטוטליטארי אני חושבת שכל השוואה לישראל אינה במקום ואף מגוחכת. עם כל הביקורת שיש לי על המצב הקיים בארץ ותופעות מדאיגות שאנו חווים, אנחנו רחוקים מרוסיה שנות אור וטוב שכך.
עם כל הקושי, המחתרתיות והפחד מן השלטונות, האם יש בך געגועים לשם? לתקופה ההיא?
אין בי געגועים לא למקום ולא לתקופה. להפך. אני כועסת על אובדן שנות ילדותי ונעוריי, על כך שהייתי לקורבן של ניסוי חברתי איום מבלי שמישהו ביקש את הסכמתי. אני אף כועסת על רוסים רבים שאינם מוכנים להודות שהיו חלק מאותו ניסוי ועוד מעזים להטיף לחברה הישראלית כיצד היא צריכה להתנהל. כתבתי את "ראינו לילה" כדי להביע את הכעס שבי, ולהפתעתי גיליתי כי הספר יצא מצחיק. כנראה היה בכתיבה תהליך של ריפוי.
סצנת הפאנק בברית המועצות, 1988
ספרי על האתגר שיש בכתיבה אוטוביוגרפית, במיוחד לאור העובדה שעברו כמה שנים טובות מאז שהיית בת 18.
כשהתחלתי לכתוב את הספר והגעתי להחלטה לכתוב אותו מנקודת מבט של נערה בת 18, הקושי העיקרי מבחינתי היה להימנע מלעבור לנימה של אישה בוגרת אשר יודעת היטב לאן העלילה הזאת מתגלגלת. היה לי קל להפוך לנערה פנקיסטית ולצאת עמה להרפתקה. כל יום חדש טמן בחובו הפתעות מרתקות. התפלאתי כאשר אליסה שלי הצליחה להוביל אותי למקומות בלתי צפויים בעליל. שיטת העבודה שלי היא להפוך לדמות, לחיות דרכה את הסצנה ולרשום את המתרחש בה. מובן שיש לי תכנית ואני יודעת לאן אני מובילה את הקורא, אבל זו איננה תכנית קשוחה מדי, אחרת הייתי משתעממת, ומה הכיף בזה? שואלים אותי לא פעם באיזו מידה הספר אוטוביוגרפי. אני חייבת להודות: אף פעם לא קפצתי על פיסת עיתון ולא התחבאתי בפח האשפה, כן הייתי פעם בת 18, גרתי במוסקבה, אהבתי רוקנרול והתאהבתי גם. פלובר אמר פעם: "מדאם בובארי זה אני", וכך אני יכולה לומר ביתר זכות: "אליסה זו אני". את לוקחת קמצוץ של אמת, הופכת אותו למשהו אחר לגמרי בעזרת הדמיון מכיוון שהתוצאה מעניינת יותר וכיפית יותר. ואני כותבת לתענוג האישי שלי בלבד.
הספר נכתב במקור ברוסית ותורגם לעברית על ידי יעל טומשוב. מה חשבת על התרגום והאם יש דברים מהשפה הרוסית שהקוראים בעברית מפספסים?
"ראינו לילה" שופע סלנג תקופתי של אנשי רוקנרול, ויעל טומשוב הפגינה יכולת ויצירתיות רבה בעבודת התרגום שלה כדי להעביר את הדקויות האלה. לדעתי, היא גם הצליחה מאוד בהעברה מדויקת של הקצב המוזיקלי הסינקופי והמציף של הכתיבה שלי בעוד שהשפות כל כך שונות זו מזו. אני נהנית מאוד לקרוא את הטקסט בעברית והוא אפילו מצחיק אותי יותר, כי קיים בקריאה הזאת אלמנט של התנתקות מהטקסט שכתבתי עד שלעתים אני לא מאמינה שאני זו שכתבתי אותו.
כשהספר היה בשלבי תרגום היו לי לבטים רבים וחששות שמא הקורא העברי לא יבין את כוונותיי. את הצלחת הספר ואת הביקורות המשבחות אני מייחסת במידה רבה מאוד לתרגום המוצלח של יעל. מבחינתי, הספר בעברית שווה ערך למקור.
לסיום, ספרי על מה את עובדת בימים אלו והאם יש עוד ספר באופק...
אני מקווה שהרומן השני שלי יראה אור בסוף 2016. יעל כרגע עובדת על תרגומו. יחד עם "ראינו לילה" וספרי הבא שנמצא כעת בשלב התכנונים הוא מהווה חלק מטרילוגיה על אודות משפחה יהודית אחת במחצית השנייה של המאה ה-20. כשאני מדברת על טרילוגיה, אינני מתכוונת להמשך עלילה ישיר, אלא לנושא עיקרי משותף של ניסיונות חיפוש בלתי פוסקים של גיבוריי אחר חופש אישי.
סופרים רבים מדברים על קללת הספר השני, ואני חייבת להודות שהיה לי קשה יותר לכתוב אותו לעומת הראשון, אך התוצאה מספקת אותי ואני מקווה שלא אאכזב את קוראיי.
לדף הספר "ראינו לילה" באתר אפיק
הזנת תוכן: 26.3.2016
