רוני סומק, משורר, סופר ואמן. שיריו תורגמו לעשרות שפות
ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ברחבי העולם. בימים אלו מוצגת במוזיאון רמת גן התערוכה "שריטה במרפק השירה", תערוכת ציורי משוררים. בתערוכה מביא סומק את החיבור בין המילים לציור.

מדברי האוצר

שוב, כי רוני הוא משורר העוסק בשירתו ובאמנות הציור.
שוב, כי הציורים טובים. שוב כי רוני עובד כל העת ואינו נרגע לרגע.
שוב, כי אני אוהב את העבודות ואת המשורר.
שוב, כי המחווה הזו של ציורי משוררים המשובצים בשירים זו כמעט המושלמות של התרבות.
שוב, כי השירה והציור חד הם.
שוב, כי רק המילים המדודות מתאימות לקו וכתם מדויקים.
שוב, כי המוזיאון מנסה בכל כוחו להביא בפני הצופה לא רק ציור אלא גם תרבות.

בוא נדבר על החיבור בין הציור למילה הכתובה. אתה הרי ידוע קודם כל כמשורר. כיצד התעורר בך הרעיון או ההשראה לעשות את החיבור הזה?

המשורר בטוח שמילה שווה אלף תמונות. הצייר בטוח שתמונה שווה אלף מלים. במלים אחרות: זוהי הזמנה לדו-קרב. שני הצדדים יוצאים בשן ועין.

ועוד משהו: המשורר הוא צייד. וכששואלים אותי לאן אתה הולך אני עונה: כשאחזור אדע איפה הייתי.
הצייר הוא פושט העורות מהחיות הניצודות.

ג'ובראן חליל ג'ובראן

כל המשוררים המוצגים בתערוכה (חוץ מדיוקן עצמי שלך) כבר הלכו לעולמם. איך זה מתחבר עם כל הביקורת שיש מצד משוררים בני זמננו (בלי שמות) על קידוש המשוררים המתים והסגידה להם? למה לא כללת גם משוררים חדשים?

התכתבתי גם עם משוררים חיים (אדוניס, ארי דה לוקה, חיים גורי, רפי וייכרט ועוד). אני מתכתב בעיקר עם משוררים שהיו איתי בחדר הלידה השירי. חלק הכרתי (כמו דוד אבידן, יונה וולך או יהודה עמיחי) וחלק הכרתי רק מתוך הספרים. אני צריך זמן התאהבות.

בניגוד לאדם המכונה "פרימיטיבי", אשר צייר על קיר המערה את החיות שמהן פחד, אני מצייר על קיר המערה השירית את החיות שאני אוהב.

ריינר רילקה

יש משהו כמעט פרימיטיבי בטכניקה שלך. מה אתה יכול לספר עליה?

אני מסתכל על התמונה ומנסה לגנוב ממנה רגע. לפעמים זה רגע עצימת העין, לפעמים זה רגע שבו מתהדקות השפתיים ולפעמים זהו רגע האקדח המכוון לרקה. כל הרגעים האלה מוסתרים בבטנו של שעון השירה. גם כשהוא מתקלקל הוא צודק פעמיים ביום.

דוד אבידן

ספר את מי היה הכי מאתגר לצייר ואת מי הכי קל ומדוע.

הכי קשה היה לצייר את צ'ארלס בוקובסקי כיוון שחיפשתי צעקה. כאשר ראיתי שאני לא שומע אותה הכפלתי לו את הפה.
הכי קל היה לצייר את שייקספיר. חשבתי על "סונטה 130", ראיתי בה את עיני האהובה וניסיתי לפקוח את העיניים האלה על הנייר.

צ'רלס בוקובסקי

לדף התערוכה באתר מוזיאון רמת גן

הזנת תוכן: 22.1.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"