פרופ' אבינעם שירן הוא קרדיולוג העומד בראש יחידת 
האקו בבית החולים כרמל בחיפה. "יש רופא במטוס?" הוא ספרו הראשון. זו אסופת סיפורים קצרים שעשויים מחומרי חייו: המסעות לעולם השלישי, השירות הקרבי בצנחנים, ההתמכרות לעולם התעופה, עולם הרפואה ששאב אותו, וגם השכול שאיים לרסק את חייו לאחר שבנו דניאל נהרג במלחמת לבנון השנייה.
בספר יש כל מיני סיפורים, חלקם הזויים מאוד, אבל ידוע שהמציאות עולה על כל דמיון, ובעיקר במקרים רפואיים. מה אתה יכול לספר לנו על הגבול שבין מציאות לדמיון וכיצד זה השתלב בסיפורים שלך?
אינני יכול שלא להיזכר בפתיחה של ג׳רום ק. ג׳רום לספרו האלמותי "שלושה בסירה אחת": "תפארתו של ספר זה אינה דווקא על סגנונו הספרותי ומידת התועלת שאפשר להפיק מהמידע שבו, אלא על אמיתותו הצרופה... מצדנו לא נעשה אלא ניסיון להוסיף מעט צבע לדברים, ובעבור זאת לא נדרש כל תשלום נוסף".
ישנם בספר סיפורים שהם ברובם הגדול אמת לאמיתה, 
ואחרים שהם פנטזיה גמורה. אך ברובם, אירועים וחוויות אמיתיים שעברתי שימשו בסיס להשראה לסיפור. למשל, בסיפור "יש רופא במטוס?" אחד משלושת המקרים שבהם נדרש הרופא בטיסה לטפל אכן אירע במציאות והוא אמת לאמיתה, אחד לאחד. אשאיר לקורא חד העין להחליט באילו מהמקרים המסופרים מדובר. סצנות שונות שתוארו בסיפורים נלקחו מהחיים האמיתיים בבית החולים. למשל ב"שכחו אותו באוטו" סצנת הביקור הגדול ליד מיטת החולה, וסצנת ארוחת הערב המשותפת של הצוות. הסיפור עצמו, דרך אגב, מדומיין לחלוטין. את עיני צדה ידיעה על עוד ילד אומלל שנשכח באוטו. חשבתי לעצמי שמעולם לא נתקלתי בניסיון להיכנס לראשו של אותו הורה אומלל שטרגדיה נוראית שכזו קרתה לו, ולנסות ולהבין איך דבר שכזה קורה לאדם מהיישוב, ומה באמת עובר בראשו אחרי טרגדיה שכזו.
איך הגיעה ההשראה לכתוב? הרי זה לא העיסוק המרכזי שלך.
מאז ומעולם אני זוכר את עצמי כותב. בתיכון ליד האוניברסיטה (ליד״ה, כפי שהוא מכונה בחיבה על ידי הירושלמים) מצאתי את עצמי בחוג לדרמה, יחד עם חלק מעמיתיי התלמידים. יכול להיות שזה היה קשור לעובדה שהמורה לדרמה הייתה חתיכה הורסת. שיא הקריירה הדרמטית שלי היה ורסיה קומית לסצנת המכשפות במקבת של ויליאם שייקספיר, שם שימשתי מחזאי, שחקן ובמאי. הקטע היה כל כך מוצלח שהועלה בפני כל ההורים במסיבת הסיום (אך ייתכן מאוד שלא היו אופציות נוספות באותה שנה). בעלון הפלוגה בסדיר פרסמתי הומורסקה בשם "הפיסטין", שמתאר בצבעים מאוד מציאותיים מה קורה כשהמחלקה מגיעה לאימון קיץ בבקעה, והמ״מ הרשע מזהה פיסטין רם במיוחד בסמוך למאהל.
עבודת הרופא כרוכה בכתיבה רבה. מכתבי שחרור, סיכומים, חוות דעת משפטיות, מאמרים מדעיים וכמובן מרשמים. מאז שאיבדתי את דניאל מצאתי את עצמי כותב די הרבה לקראת אזכרות. שמתי לב שאנשים מקשיבים, ואפילו מחכים לשמוע את דבריי, מתרגשים ומושפעים. התחילו לבקש ממני לדבר בטקסים שונים הקשורים במלחמה. תמיד אהבתי לקרוא, וחשבתי שכשיהיה זמן – בפנסיה אולי – אכתוב ספר. בקיץ 2014 יצאתי לשבתון קצר באוניברסיטת שיקגו וזמני היה בידי. שלא תחשבו שהתבטלתי שם. בקרוב יתפרסם מאמר מדעי שמסכם את תוצאות מחקרי מאותו שבתון. אבל יחסית לעבודה השוטפת בבית החולים, היה לי זמן רב, ועלה בדעתי לכתוב סיפור קצר בתור התחלה. פרויקט צנוע יחסית. ארבעה ימים לאחר שנחתי בשיקגו, הסיפור הראשון, "הזדמנות שנייה", היה מוכן. שלחתי אותו לאשתי, והיא אהבה אותו מאוד. ובהמשך שלחתי גם לחבר, עיתונאי בעברו, והוא הציע לי לכתוב עוד סיפורים ולהוציא ספר של סיפורים קצרים. אותו סיפור ראשון, אגב, זכה בציון לשבח בתחרות יצירה למדענים ע״ש עופר לידר במכון ויצמן למדע.
ספר לנו קצת על בנך דניאל ז"ל... סיפור אחד בספר מספר עליו, אבל יש תחושה שרוחו שורה על כל הספר.
דניאל היה יפה תואר, התנשא לגובה 1.90 מ', שרירי, 
שיער בהיר ועיניים כחולות. לא בדיוק הגולנצ׳יק הטיפוסי. האמת שלפני כן ניסה להתנדב לצנחנים, אך לא התקבל. משהו הקשור במכסות קב״א. הוא גויס על כן לגולני, והיה מרוצה מאוד מהשיבוץ. מפקדיו לא ידעו איך לאכול אותו בהתחלה. בתחילת הטירונות הוא חלה בדלקת ריאות ולקח לו זמן רב להתאושש. מפקדיו חשבו שהוא מנסה להתחמק. "אתה בכלל רוצה להיות פה?" שאלו. "ברור", ענה דניאל. דניאל היה בעל כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן. הוא היה מחונן, ואותר במבדקים מיוחדים שעבר בכיתה ג׳. בתיכון היה יושב בשיעור, ועל ברכיו, מתחת לשולחן, מוסף הספורט. בסוף השיעור היה מוציא מחברת, מסכם בכמה משפטים את השיעור, וכל הבנות שכתבו בקדחתנות כל מילה היו מעתיקות ממנו.
דניאל נהג לאחר לשיעור הראשון. עניין של סטייל. בספר המחזור נכתב: המורה להיסטוריה: ״דניאל, תן לי סיבה אחת טובה למה שאתן לך להיכנס לשיעור באיחור". דניאל: "כי אתה גבר". 1:0 לדניאל, ודניאל נכנס לשיעור.
כולם זכרו את החיוך המיוחד שלו. רס״ר הגדוד סיפר לי, שכשהיה תופס את דניאל עם החולצה מחוץ למכנסיים וגוער בו, דניאל היה מחייך אליו את החיוך המיוחד שלו. "ומה כבר יכולתי לעשות לו?" בטירונות המ״מ העניש אותו והשאיר אותו שבת כי דניאל לא טרח לסכם את שיעור הטופוגרפיה במחברת כפי שדרש. המ״מ לא יכול היה לדעת שדניאל לא צריך לסכם את השיעור כדי להוציא 100 בבחינה.
אין ספק שרוחו של דניאל שורה בספר במקומות רבים ולא רק בסיפור האחרון, שמוקדש כולו לו. רובו של אותו הסיפור, אגב, אמת לאמיתה. לא תתקשו למצוא את אותם מקומות.
אתה רואה את עצמך כותב עוד ספר בסגנון זה בעתיד?
אינני יודע. בשלב זה החלטתי לכתוב רומן. הרעיון כבר קיים, כמו גם רובם של שני הפרקים הראשונים. הסיפור נסב סביב ציר חייו של מתמחה צעיר בבית החולים, אך הוא יגיע למקומות מפתיעים ובלתי שגרתיים. חומר למחשבה.
לדף הפייסבוק של "יש רופא במטוס?"
הזנת תוכן: 16.1.2016
