דוד מונצרש, צייר ומלחין חרדי, נולד ב-1982 בקריית מוצקין. 
נשוי ואב לשתי בנות. למד ציור והלחנה במסגרות פרטיות. חזר בתשובה תוך כדי לימודיו במכללה (הוא טכנאי אלקטרוניקה) ובתקופת שירותו הצבאי (לוחמה אלקטרונית, חיל האוויר בבסיס פלמחים). בהמשך השלים לימודי רבנות ברבנות הראשית לישראל. לאחרונה הציג תערוכה אוטוביוגרפית כרונולוגית, המשקפת את התמודדותו במהלך חזרתו בתשובה.
ראיתי שרוב הקהל שלך דווקא לא דתי. כיצד אתה מסביר את זה?
תחילה עליי להדגיש שיצירתי פתוחה ומיועדת לכל אחד. לדעתי, אמנות אמיתית איננה מגזרית, אלא פונה לכל אדם באשר הוא, בכל גיל ובכל מקום שבו הוא נמצא. כאשר אמן מוציא מתחת ידו יצירה, מאותו רגע היא שייכת לעולם הרחב. לכן בניגוד לרושם שנוצר לגבי דמות האמן כאגוצנטרית ביסודה ובמהותה, אמן אמור לייצג, למיטב הבנתי, ישות שכולה נתינה והענקה.
כאמן אני שואף שיצירתי תאצור בתוכה עוצמות רגשיות רבות ומגוונות ותהיה בעלת סמנטיקה רחבה ככל האפשר. גישה זו מאפשרת לקשת רחבה יותר של קהל לקחת דבר אחד לפחות מתוך הרבדים הרבים שמבטאים את המסרים ביצירתי. ככלל, האמת איננה ניתנת לשינוי, אך לאחר שהיא נקלטת ובעיקר מופנמת – היא יכולה לקבל ביטויים רבים ומגוונים אצל אלה שמקבלים אותה.
דוגמה לכך ניתן למצוא ביצירותיו המוזיקליות של יוהן סבסטיאן באך. בתור פסנתרן אני יכול לומר, שהמלחין מביא בחשבון את ההנאה של מי שיבצע וינגן בפועל. כל יצירה מותאמת מאוד לאצבעות הפסנתרן כך שירוצו בקלילות נפלאה על הקלידים. כמלחין אוכל לומר שבאך ידע ליצור עניין רב גם אצל מי שינתח את יצירתו מבחינה מבנית, הרמונית וכו'. כידוע, גם המוזיקולוג והמתמטיקאי ידעו למצוא גאונות ועומק ביצירתו של באך.
בתור רב אני מודע לכך שקיימות רמות שונות בתפקיד זה. יכול להיות רב הפונה אך ורק לחברי בית הכנסת שלו, לעומתו רב הפונה לתושבי עירו, ולמעלה מכך יכול להיות גם רב בדרגת "נשיא הדור", הפונה לכל אחד ואחת באשר הם בכל מקום ומקום על פני תבל.
שאיפתי כאמן שיצירותיי יגיעו לכל אדם באשר הוא, ויגיעו לכל אחד ברמתו שלו.
אכן, רוב הקהל שלי אינו דתי. אולי ניתן להסביר עובדה זו בכמה סיבות:
• נראה שבעשרות השנים האחרונות הציבור בישראל עובר תהליכים משמעותיים מאוד בקשר לזהותו. בשנים האחרונות, כאשר בהרצאותיי אני בא במגע עם קהל מגוון, אני חש ברצון נפלא לשמוע ולדבר, לקבל ולהכיל. ניכר שאיננו מפחדים עוד מהשונה והבלתי מוכר. הראש הרבה יותר פתוח לקלוט ולהסתגל, והמתח המגזרי הולך ומתפוגג. הרצון הכן להבין ולהתחבר למגזרים שונים, ובתוכם למגזר החרדי, הביא עמו קהל מתעניינים לא קטן. מכיוון שחזרתי בתשובה ואני מכיר גם את העולם שאינו דתי, אני משתדל ביצירתי לגשר על הפערים האחרונים שעוד קיימים בינינו.
• יצירתי אוטוביוגרפית בבסיסה ומתארת את תהליך פירוק והרכבת הזהות האישית שלי. אני חושב שהחיפוש וגיבוש הזהות בציבור שאינו דתי אינטנסיבי יותר. אני מאמין שבאמצעות החיפוש שלי, המשתקף ביצירה, אנשים נוספים מנסים להתחבר לחיפוש האישי שלהם.
• היום תופעת החזרה בתשובה תפסה תאוצה, כך שכל יהודי לא דתי בישראל מכיר בדרך זו או אחרת מכר או קרוב משפחה החוזר בתשובה. הנושא ביצירתי רלוונטי מאוד להרבה אנשים שאינם דתיים. כנראה העניין שמוצאים ביצירתי נובע בין היתר מהיותה מסמך פסיכולוגי לתהליכים שעברתי כחוזר בתשובה. מסתבר שיצירתי יכולה לספק הסברים ופתרונות לאלה המתמודדים עם סוגיות שונות, כמו סוג הקשר עם קרוב משפחה הנמצא בתחילת התהליך של חזרתו בתשובה.
• סיבה נוספת לקהל שברובו אינו דתי: ניתן לומר בפשטות שרוב רובו של קהל שוחרי האמנות והתרבות הרחבה מורכב מציבור שאינו דתי.
לא נולדת חרדי. האם כאדם שחזר בתשובה, וחווה את שני העולמות, אתה יכול להציע ממד נוסף על הנושא של יהדות ואמנות?
בהמשך לתשובה הקודמת – לדעתי, הלימודים בישיבה והידע שצברתי במהלך לימודיי לרבנות העצימו את כלֵי הביטוי האמנותיים שלי. התורה לימדה אותי להפנים ולחוש שבכל דבר הקיים בעולם יש רובד "חיצוני" ורובד "פנימי", ובכל אחד מהם יש כמה וכמה רבדים. התורה מורכבת מפרד"ס: כל פסוק או מילה ואפילו אות בודדת מורכבים מפשט, רמז, דרוש וסוד (ראשי תיבות פרד"ס). הפשט עצמו מורכב גם הוא מפרד"ס משלו. וכן שאר חלקי התורה (הרמז-הדרוש-הסוד) מורכבים מפרד"ס משלהם. גם ביצירתי אני שואף לפרד"ס משלי ולרובדי פרשנויות רבים המבטאים מסר אחד.
לתערוכתי קראתי בשם שהוא מושג עמוק הלקוח מתורת הקבלה, מתוך ספר הזהר הקדוש: "נקודה בהיכלהּ". ה"נקודה" מייצגת את נקודת האמת האבסולוטית. ה"היכל" מייצג את מה שנבנה סביב אותה נקודה. קל מאוד לתרגם מושג זה לשפת האמנות: כאשר לאמן יש נקודה (מסר אמיתי שבו הוא מאמין ואיתו הוא חי), הנקודה הופכת להיות כל תמצית מהותו של האמן, וממילא, כל מחשבה, דיבור או יצירה שהאמן יפיק יהוו היכל שיבטא את אותה נקודה ראשונית והתחלתית. בדרך כלל היכל ללא נקודה אינו אמיתי, ולא יחזיק מעמד במבחן האמת של ההיסטוריה.
כאשר לאמן יש מה לומר, הוא ימצא את הדרך לעשות זאת, אם הוא דתי ואם לאו. לדעתי, היהדות יכולה רק לסייע ולהוסיף עוד עומק, פנימיות ומשמעות רבה לאותו מסר. כאדם דתי אני יודע ומרגיש ששום דבר לא נברא לבטלה בעולם. כל אחד צויד מלמעלה בכוחות מיוחדים, וכדי להשלים את תפקידו עליו לנצל את כוחותיו ככל האפשר. על אדם בעל כישרון וחוש לאמנות חלה החובה להפיק מהם את המרב, כדי להשלים את תפקידו ולהאיר את העולם באור של טוב וחסד.
ספר קצת על התגובות שאתה מקבל מחילונים ומחרדים.
אף על פי שהביטוי נפוץ, אני מתנגד למושג "חילוני", המשקף חולין ולא מתאים ליהודי. בכל יהודי באשר הוא קיים ניצוץ פנימי אלוקי וקדוש.
התגובות היו חמות ואוהדות מאוד. משובים חיוביים גם נכתבו ב"ספר האורחים" שהיה מונח בתערוכה. המשותף לכל התגובות מכל סוגי האנשים הוא ההרגשה שכולם מדברים בשפה אוניברסלית אחת: שפת האמנות ושפת הרגש. האמנות היא כלי גישור נפלא לדבר כאדם אל אדם.
פעם, לאחר שניגנתי בקונצרט פומבי כמה יצירות (בהן יצירות שלי), ניגשה אליי אישה וסיפרה לי בהתרגשות שגם בנה היה מנגן, וכשחזר בתשובה ועבר להתגורר בשכונת מאה שערים הפסיק לגמרי לעסוק באמנות. היא הסריטה אותי מנגן כדי להראות לבנה שניתן להמשיך לנגן וליצור גם בלבושים אחרים.
קראתי שאתה רואה ביצירה שלך "חובה מוסרית". למה הכוונה? מדוע?
אינני מייצג את המגזר המכונה "חרדי". עם זאת, אני חש חובה מוסרית להציג בכלי התקשורת את היהדות בכלל באור חיובי. בדרך כלל בתקשורת קיימת הרגשה שרוב החדשות מתמקדות בידיעות פחות חיוביות, אבל כאשר מעורב בידיעה כזו גם גורם "דתי", אפילו ידיעת חדשות כנה הופכת צורמנית יותר.
אני מאמין שכל יהודי באשר הוא מתגעגע בסתר לבו ליהדות אמיתית, מוארת וחמה, החפה מכל שיקול חיצוני.
מהו מבחינתך "קו אדום" בציור מוטיבים מן היהדות? מה למשל לא תצייר?
מכיוון שבחרתי אורח חיים דתי אני מחויב ביצירתי לגדרי ההלכה. לדעתי, הנוסחה הבטוחה ליצירה אמיתית היא דווקא מסוגלוּת האמן להיות "עיגול" אין-סופי (שאין לו התחלה ואין לו סוף) בתוך "מרובע" שמייצג גדרים ועקרונות ברורים. על הבורא נאמר שהוא אין-סופי. אין-סוף של צמצום וגם אין-סוף של הרחבה. ככל שנדע ביצירתנו לשלב בין ה"גבול" ל"בלי גבול" באופן כזה שיסייעו האחד לשני, נדע שיצרנו יצירה קצת יותר "אמיתית".
ציורים שציירתי עוד לפני חזרתי בתשובה, ולא עלו בקנה אחד עם ההלכה – כחלק מהמסר שאני מנסה להעביר בחרתי שלא לזרוק אותם, אלא "לתקן" (ולעתים קרובות התיקון נעשה על ידי תוספת יצירה בחומרים שנועדו מלכתחילה למחיקה כמו טיפקס וכו'). כאשר ישנה אפשרות כזו, לתקן הוא דבר נַעֲלֶה הרבה יותר מאשר לשבור.
הזנת תוכן: 9.1.2016
