נדב נחמני הוא אנימטור, אמן קומיקס ומאייר בן 30, בוגר בצלאל ומתגורר בתל אביב. נדב בחר להגיש את המדור במבנה קצת שונה של מעין טור על עצמו ועל עבודותיו. אני חושבת שזה מעניין מאוד וממליצה בחום.

גדלתי בטבריה. בגיל צעיר מאוד גיליתי חיבה גדולה לציור, ומאז זה אחד הדברים העיקריים בחיי. כילד הייתי מבלה שעות בצפייה בסרטים מצוירים, בעיקר דיסני. הייתי יושב מול המסך ומנסה להעתיק דמויות ותמיד חלמתי לעשות סרטים. כילד לא ידעתי איך לבטא את זה, אז פשוט הייתי מצייר ציורים וקומיקסים וממחיז בעצמי.

מאוחר יותר התחלתי ללמוד במגמת אמנות בתיכון (רק שבמקום מגוריי זו הייתה המגמה שזורקים אליה את כל התלמידים שלא הצליחו להתקבל לאף מגמה אחרת). באותו זמן שמעתי על לימודי אנימציה בבצלאל (זו הייתה התוכנית היחידה בארץ), ומאותו רגע פשוט חיכיתי שיגיע הזמן ואוכל ללמוד שם. מה שהפך את השירות בצבא לארוך אפילו יותר ממה שהוא גם ככה.

לבסוף התקבלתי ללימודים בבצלאל, וזו הייתה אחת התקופות המאושרות והיפות בחיי. זה נתן צורה לכל הדברים שאהבתי ולא ידעתי לבטא בצורה שלמה לפני כן.

לאחר הלימודים החלטתי להישאר לגור בירושלים ולנסות להתפרנס כעצמאי, בזמן שרוב חבריי עברו למרכז וחיפשו עבודות כשכירים בחברות שונות. זו הייתה החלטה לא פשוטה כי אתה צריך לבנות לעצמך שֵם מאפס, ולהתחיל לצבור לקוחות כשאין לך עוד שום דבר ברזומה.

למזלי, היו לי הרבה הזדמנויות מבורכות, ומיד עם סיום הלימודים קיבלתי פניות מלקוחות חביבים שהתרשמו מסרט הגמר שלי בבצלאל, שעשיתי עם חברי המוכשר דרור שפץ.

אחד הלקוחות הראשונים היה בית אבי חי, ואיתם עבדתי על פרויקט מקסים בשם "פנים, יום, זיכרון", שבמסגרתו יוצרים סרטי אנימציה קצרים ליום הזיכרון.

זכיתי לעבוד על סרט/קליפ שמבוסס על שיר של אהוד בנאי. על הסרט עבדתי שוב עם דרור שפץ (יחד עשינו פרויקטים שונים).

העבודה כעצמאי

העבודה כאנימטור עצמאי לא פשוטה. היא דורשת ממך לעבוד מול לקוחות שבדרך כלל לא מכירים את התחום. אתה צריך גם לנהל משא ומתן (לא הצד הכי חזק של אנשים אמנותיים), ובעצם לנהל פרויקט שלם, לכתוב, לעשות סטוריבורד, לעצב דמויות, לעשות אנימציה, לערוך וכו'. ולפעמים גם לנהל צוות של אנימטורים נוספים, אנשי סאונד, מוזיקאים ושחקנים/מדבבים. זו עבודה תובענית מאוד שדי משתלטת לך על החיים ולוקחת לך כל זמן פנוי.

לעומת אדם ממוצע שעובד מתשע עד חמש, חייו של יוצר עצמאי הם מעין מיש-מש לא ברור של תשע עד תשע (בבוקר למחרת), וגם כשאתה יוצא ועוזב את העבודה, היא עדיין מלווה אותך. הפרויקטים הופכים להיות משהו שאתה מחובר אליו רגשית, וחשוב לך שהם יהיו טובים ומוצלחים, מכיוון שכל פרויקט כזה הוא ביטוי של עצמך.

במהלך העבודה על פרויקטים של לקוחות אחרים תמיד המשכתי ליצור פרויקטים אישיים. יצרתי כמה סרטים אישיים כמו "מלך הביצה": סרט קצר על דת ו... צפרדעים.

לסרטון "מלך הביצה"

על החיבור לקומיקס

מכיוון שיצירת סרטי אנימציה גוזלת הרבה זמן, משאבים ואנרגיה, התחלתי להרגיש מתוסכל מאוד. מצד אחד, המוח שלי לא הפסיק לשגע אותי עם רעיונות לדברים שאני רוצה ליצור, ומצד שני, כשהייתי מתחיל לעבוד על משהו אישי, זה גרם לי להשתעבד אליו ולעבוד לילות רבים ללא שינה, שבהם אתה גם עובד על פרויקטים מסחריים וגם פרויקטים אישיים. זה שבר אותי ולא השאיר לי כוחות, וגרם לי להרגיש שאני נוסע פול גז בניוטרל.

וכך, איכשהו לאחר שיחה עם חבר ששעשעה אותי, החלטתי אולי פשוט במקום לחשוב על סרטון, לעשות איזו סקיצה של קומיקס ולהעלות לפייסבוק. מאוד חששתי בהתחלה להעלות סקיצה מרושלת. לא אהבתי את ההתעסקות של אנשים בפייסבוק, זה נראה לי פתטי, ולא רציתי להיות איש כזה שמבקש תשומת לב. אבל פשוט הרגשתי צורך לבטא דברים שרצו לי בראש. אז העליתי קומיקס אחד וראיתי שזה לא סוף העולם, ואולי אפילו היה בן אדם אחד שחייך בגללי. אז המשכתי והמשכתי, וזה זרם לי מהר ובכיף, כי אלה היו חומרים שלא הייתי צריך להתאמץ ליצור, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה טכנית.

והיום, בערך שנה אחרי כן, זה הפך להיות משהו מהחיים שלי. עוד דרך שבה אני מבטא את מה שרץ לי במוח, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. אני מתבונן בחיים שלי, ובסביבה שלי, ומתרגם אותם לאיזו יצירה קטנה.

מכל הדברים שאני יוצר, הקומיקסים האלה הם אולי הביטוי הכי טהור של הנשמה שלי. זה אני בצורה מאוד כנה ומאוד נקייה, בלי רצון לרַצות אף אחד, ובלי מאמץ להיות משהו אחר. זה תענוג גדול וחופש נפלא שהרגשתי כמותו בעיקר כשהייתי ילד והייתי מצייר שטויות במחברות חומות.

 קיבלתי הרבה תגובות משמחות מאנשים שנהנים לעקוב אחרי הקומיקסים שלי. אנשים שאומרים לי שהם לא אוהבים קומיקס בכלל וגילו שהם מאוד מתחברים. אני חושב שזה בעיקר משום שאני בעצמי לא ממש אוהב קומיקס. אני לא קורא קומיקסים בזמן הפנוי, זה לא הקטע שלי, ואני גם לא מתיימר להבין בזה. אני בעיקר רואה סרטים. והראייה שלי את העולם היא כזאת שבה אני רואה סיטואציה ומיד מתרגם אותה במוח לסצנה מתוך סרט. אז זה אולי משתקף קצת בקומיקסים שלי, משהו פשוט ותמים. וגם כשאני מדבר על דברים בוטים יותר, זה עדיין נראה תמים, כי באופן כללי אני אדם די תמים ופשוט.

כל דמות בצבע אחד

הבחירה לעשות כל דמות בצבע אחר הגיעה בהתחלה מרצון לחסוך בזמן ולא להיכנס לפרטים ולצבעוניות מורכבת, אבל מהר מאוד הבנתי שגם שם יש משהו עמוק יותר. כל בחירה צבעונית של דמות מעידה על המהות של בן האדם. יש אנשים שהם אש, שהם לגמרי אדומים, וכאלה שהם זורמים ופשוטים וכחולים, וכאלה שהם יבשים ואפורים, וכמובן יש בנות שהן מלאכיות ורודות.

על קומיקס והשראה

אני מתחיל לגלות כמה זה תחום מקסים ורחב שיכול לגעת בהמון אנשים. אין שום סיבה בעולם שזה לא יפנה לקהל בוגר. זו דרך נפלאה לספר סיפור ולהעביר מסר, ונראה לי שזה גם מאוד כיף לשבת ולהחזיק עותק פיזי של ספר קומיקס משעשע או מרגש ולבלות איתו כמה שעות.

אחת החוויות שהכי השפיעו עליי וגרמו לי להבין כמה קומיקס זה עולם חזק הייתה כשקראתי את הקומיקס "מאוס". זה פשוט פוצץ לי את הראש. חוויתי בקריאה הזאת חוויה כמעט מיסטית.

ההשראה שלי מגיעה בעיקר מהחיים עצמם, מדברים פשוטים, מהתבוננות במציאות שהיא מורכבת ונפלאה ומלאה קסם בדברים הכי קטנים שאנחנו נוטים לפספס: זה יכול להיות רגע קטן עם מוכר במכולת, גוון בשמים או תנועה של גל במים. אני לא מחפש השראה בדברים גדולים, להפך. אבל תרבות ואמנות הן גם חלק גדול מההשראה שלי: מוזיקה, קולנוע וספרים. וגם מדיטציה עוזרת.

דף הפייסבוק של נדב נחמני

לערוץ היו טיוב של נדב נחמני

הזנת תוכן: 12.12.2015

חזרה לדף הראשי "ספוטילייט"