תמי לבנת מלכה היא סופרת ולקטורית באחת מהוצאות הספרים הגדולות בארץ. היא מלווה כותבים, בעיקר כותבים מתחילים, בתהליך הכתיבה. אחראית על מדור הסיפור הקצר באתר "קורא בספרים". ספרה "גדולות וכחולות כמו הים" בעריכת יותם שווימר ראה אור לפני כחצי שנה בהוצאת 'בוקסילה'.

הסיפורים בספר הזה טעונים מאוד מבחינה רגשית. יותם שווימר אף אמר שזהו ספר שבו הרגש "עולה על גדותיו". מה את יכולה לספר לנו על תהליך העבודה והלך הרוח שלך בתקופה שעבדת על הספר?

אתחיל ואומר שכתיבת הספר החלה לפני שש שנים. תמיד חלמתי לכתוב, ותמיד ידעתי שאני רוצה לכתוב על אבא שלי. לפני שש שנים, בעקבות כל מיני צירופי מקרים, התחלתי בהגשמת החלום והתיישבתי לכתוב. למעשה, לא היה לי מושג מה באמת אני עושה. כתבתי רומן ובשלב מסוים נתקעתי, הרגשתי שאני זקוקה לעין מקצועית ולהדרכה אישית (בעבר השתתפתי בסדנאות כתיבה ושירה, אך הן לא עונות על הצורך של ההדרכה האישית). פניתי לעורכים מוכרים ומוערכים, ושוב, בצירוף מקרים או גורל, נפגשתי עם יותם שווימר. אני חושבת שאפשר להגדיר את הפגישה הראשונה שלנו כ"אהבה ממבט ראשון". הוא זיהה והבין את הרעיונות שלי גם כשהטקסט היה במצב קטסטרופלי. ערכנו פגישות שבועיות שהדגש בהן לא היה לסיים את הספר, אלא להבין מה אני רוצה לספר, איך אני רוצה לספר ועוד. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא בשלה או לא בנויה לכתיבה למרחקים ארוכים. חתכתי שלושים אלף מילים מהרומן והפכתי אותו לסיפור קצר. יותם התלהב מהתוצאה ומשם התחיל תהליך כתיבת הסיפורים הקצרים. 

אני כותבת רק בשעות הבוקר. אני אוהבת לכתוב בבית קפה, וככל שיש יותר רעש והמולה סביבי, כך אני מתכנסת ומתרכזת בכתיבה. לאחרונה למדתי לכתוב גם בבית, כשהוא שקט, מבלי לקום כל רגע בתירוץ כזה או אחר. כתיבת סיפור מתחילה אצלי מתמונה שאני רואה בראש או מילה אחת שמהדהדת. ברגע שמופיעה התמונה או המילה אני כותבת אותה בפנקס שלא אשכח, ובבוקר מתחילה לכתוב את הרעיון שהיה בראשי ותוך כדי הכתיבה אני מגלה בעצמי את הסיפור.

כתיבת הסיפור עצמו נמשכת בדרך כלל שלוש שעות, לפעמים יותר. אך העבודה הארוכה והקשה מתבצעת לאחר הכתיבה הראשונית: אז אני קוראת את הסיפור אלפי פעמים, מחפשת את המילה המדויקת, הניסוח הנכון, מוחקת בולשיט וקיטש שתמיד איכשהו צצים. בכל טקסט שאני כותבת חשובים לי מאוד הקצב והמנגינה. אני קוראת את הסיפורים בקול רם כדי לחוש ולבדוק את המוזיקה שלהם. לגבי הרגש, אני מגיעה אל הכתיבה רגועה, אבל בהחלט מצאתי את עצמי בסיפורים מסוימים נסערת, כועסת, בוכה, מבוהלת תוך כדי מעשה הכתיבה.

רוב הסיפורים בקובץ הם בנקודת מבטן של נשים. סיפור אחד בלט כי היה יוצא דופן (וגם בגוף שני), "לנסוק". ספרי קצת על כתיבה מנקודת מבט גברית ובגוף שני. מתי זה נכון לדעתך?

הסיפור "לנסוק" חריג מכיוון שאני באמת כותבת כמעט תמיד
בקול נשי, בקול שאני מבינה ומרגישה שהוא מתבטא באופן אמין. "לנסוק" נכתב כמחווה לחבר ילדות שהתאבד. הבחירה בגוף שני היא טכניקה שעזרה לי ליצור קול משכנע. אולי בעתיד אכתוב גם מנקודת מבט גברית, זה בהחלט אתגר. כתיבה בגופים שונים, כתיבה מנקודת מבט נשית, גברית או ילדית, כולן נכונות בעיניי כל עוד התוצאה אמינה ומשכנעת.

בעבר שוחחנו על האמת הביוגרפית המסתתרת בסיפורים. אני התעצבנתי מ"חטטנות הקוראים" בחיי הכותב ואת היית סלחנית יותר. גם ירין כץ כתב לאחר שקרא את ספרך: "לכל אורך הקריאה תהיתי אם הסיפורים מבוססים על אמת ביוגרפית. לכאורה זה לא משנה, אבל גיליתי שדווקא נוח לדמיין שהסיפורים מבוססים על דמות מרכזית אחת שהיא אותה תמי לבנת מלכה". בהתחשב בכך שיש שם סיפורים על נטישה של אם, אלימות וכדומה, אני מניחה שזה לא היה פשוט מבחינת תגובות הקוראים ושאלות על חייך...

לכל אורך תהליך הלמידה שלי תוך כדי הכתיבה הבנתי מהר מאוד שכתיבה טובה חייבת להיות כנה, חושפנית וכזאת שיוצאת מהלב. גם כשלא מדובר בסיפור שקשור אליי באופן אישי, אני חייבת להבין ולהתרגש מהסיפור ולצקת לתוכו רגשות כנים שלי. אני מבינה את הצורך של אנשים לשאול: "מה, זה באמת קרה לך?" לפעמים זה מעצבן, אבל זה גם טבעי ומובן. אני גם מזכירה לעצמי שברגע שאני מפרסמת טקסט, הוא כבר לא רק שלי ולא בשליטתי והוא נתון לפרשנויות שונות ומשונות של הקוראים.

נוסף על היותך כותבת, את גם עורכת את מדור הסיפור הקצר באתר "קורא בספרים". מה את יכולה לספר לנו על תהליך הבחירה והסינון הלא פשוט?

אני אוהבת מאוד את העבודה במדור הסיפור הקצר. היא מתגמלת, ודרך ההתכתבויות עם הכותבים לפעמים נוצרים קשרים עמוקים יותר. בהתחלה, כשהייתי מקבלת סיפור לא טוב או ממש גרוע, היה לי קשה להתמודד ולהודיע לכותב שלא נפרסם את הסיפור שלו. היה לי קשה מכיוון שאני מזדהה מאוד – כל כך הרבה כתבי עת סירבו לפרסם סיפורים שלי, וקיבלתי הרבה תשובות שליליות גם מההוצאות הגדולות. בתמיכתו של ירין כץ הנהדר למדתי להתרגש פחות. אני נוטה לבחור סיפורים שמדברים אליי באופן אישי, אבל גם מקפידה לבחור סיפורים שלאו דווקא מייצגים את טעמי האישי בתנאי שהם עומדים בקריטריונים של עיצוב הטקסט, אסתטיקה לשונית, בניית מהלכים עלילתיים ונפשיים ועוד. ממש לאחרונה היה מקרה חריג כשהודעתי לכותבת שלא נפרסם סיפור ששלחה, והיא התנפלה עליי באופן אישי, האשימה אותי בגזענות ועוד ברכות. אבל הכיף הגדול הוא כשאני מעדכנת כותבים שהסיפור שלהם יפורסם, ואז אין שמחה גדולה יותר לקרוא את התגובות הנלהבות שלהם.

לפני כמה חודשים אמרתי שגיליתי סופרת והתכוונתי לזה, ולכן אני מחכה מאוד לספר חדש ממך. יש משהו באופק?

תודה, נועה, אני שוב מתרגשת ממך, וכן, בהחלט! אני כותבת כל הזמן, חושבת על הכתיבה כל הזמן וקוראת המון. מקווה מאוד שבשנה הקרובה ייצא ספר סיפורים חדש שלי.

לספרה של תמי לבנת מלכה באתר בוקסילה

הזנת תוכן: 4.12.2015

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"