הפעם בחרתי לראיין את דרור ניר קסטל, עורך הקובץ 
"סיפורים עם חוש הומור" ובעל האתר "ילדי הקומדיה", האתר הישראלי היחיד בנושא הומור וקומדיה בארץ. כמו כן הוציא את "שירי דרור", ספר שירים דיגיטלי וחינמי בהוצאת כתב, עובד בימים אלו על נובלה פנטסטית-קומית-קיומית פרי עטו, ומתחיל את לימודי התואר השלישי בלשון.
צילום: טל ניר קסטל
עד כמה שידוע לי, זו הפעם הראשונה שמנסים דבר כזה בארץ: אנתולוגיה המוקדשת כולה לסיפורים מצחיקים. מהיכן הגיע הרעיון הזה?
לא בטוח שזו הפעם הראשונה. לי יש ספר על "הומור בספרות העולם" שערך יצחק עברי. הומור תמיד העסיק אותי. האלבומים הראשונים שלי היו של יוצרים הומוריסטיים כמו דני סנדרסון ופנצ'ר. גם הייתי מכור למערכונים בתכניות הבוקר. בשנים האחרונות הרגשתי שהעולם סביבי הופך רציני יותר. הספרות עסקה בעניינים ברומו של עולם, הבלוגים היו מלאים פוליטיקה או סיפורים קורעי לב, ועל השירה אני בכלל לא רוצה לדבר. אפילו השנינה ברשתות החברתיות קפוצת פנים.
בכל מקרה, מלחמתי הראשונה ברצינות הייתה הקמת האתר "ילדי הקומדיה", ואחרי זה היוזמה של "סיפורים עם חוש הומור". בעולם הרי יש לנו צ'אפק ומארק טוויין, שכותבים הומור בלי לפגוע באיכות. הרגשתי שגם לנו מגיע.
האם תהליך הליקוט היה קשה? בכל זאת, לכתוב סיפור מצחיק 
זה לא קל כמו שזה נשמע. אני ניסיתי ולא ממש הצלחתי... מהם בעצם המרכיבים של כתיבה קומית טובה?
התהליך היה קשה מאוד ונמשך הרבה זמן. אני מניח שרוב הכותבים כבר שלחו סיפורים קיימים שלהם. גם קשה מאוד להצחיק "חה חה" בטקסט סיפורי וארוך יחסית לסטטוס בפייסבוק.
עוד התלבטויות היו איך להתייחס לסאטירה שאינה בדיוק מיועדת להצחיק או לרשימות שהן שונות מסיפורים הומוריסטיים. להרבה מהכותבים יש יצירות רציניות לצד היצירות הקומיות, אבל גם כתבו לנו שני סטנדאפיסטים.
נושא האלימות חוזר די הרבה בספר. יש איזה מרכיב קומי באלימות, לדעתך?
למען האמת, לא שמתי לב לכך. אולי כי ראיתי בה מובן מאליו. אבל כן, אלמנט קומי בסיסי כבר מהקומדיות הראשונות הוא תוקפנות שאינה מזיקה, או ציפייה לכאב שאינה מתממשת. אנחנו כבר מכירים את זה, מטרי סטוג'ס עד סאות' פארק, וכל עוד אנחנו לא סאדיסטיים, זה מצחיק אותנו כי אנחנו יודעים שלא נעשה באמת נזק.
באנתולוגיה יש סיפור של בוב זאבי שמדבר על אלימות מבחוץ, ושם מדובר בסיפור סאטירי המראה איך כותבי הקמפיינים נגד האלימות נוקטים טקטיקות אלימות בעצמם.
אבל אם נראה את היצירות סביבנו ("משחקי הכס", ספרי המתח מלאי הגופות וערוצי החדשות), האלימות בספר באמת מינורית ויותר מפיגה מתח ומרגיעה את הרוחות, די ההפך ממה שעושים בערוצים המרכזיים שמגדילים את החרדה.
אתה מקדיש את עצמך לקידום קומיקאים פחות מוכרים. מארגן ערבים מיוחדים, יש לך בלוג ועכשיו גם הקובץ. יש בזה תחושת שליחות?
בהחלט יש תחושת שליחות. תמיד העדפתי לדבר על הלא מוכר מאשר על המוכר. אם כולם מסביבך מדברים על אותו דבר, אולי יש לזה ביקוש אבל זה משעמם. יצרתי קצת בתחום השירה ואף הופעתי בערבי שירה אחדים, ואסון שקרה שם גרם לי להבין שאני צריך להיות בצד שלא לוקח את עצמו ברצינות. מפגש עם קומיקאים הוא כל כך מרענן, כי באמת רובם מנסים למצוא את המגוחך בכל סיטואציה. זה לא צד טוב להיות בו?
חוץ מזה, כשהתחלתי לא היו כל כך הרבה ערבי סטנדאפ וסטנדאפיסטים. הפריחה הזו מדהימה. במאמר באתר דיברנו על זה שלמעשה הם המוזיקאים החדשים. לא הכול טוב ומשויף, אבל כמו בכל ז'אנר אלטרנטיבי, מספיק שהממסד לא יהיה מעורב כדי שתוכל בסופו של דבר להוציא את המחט מהשחת.
עכשיו אני מרגיש שהסטנדאפיסטים עושים קידום עצמי מצוין, ולכן אני מגוון את הבלוג, הן בסטטוסים, מאמרים, קבוצות בפייסבוק וכמובן "סיפורים עם חוש הומור", כי הספרות הכי צריכה טיפול נמרץ של הומור. וגם אם כרגע עדיין אין היצע, אני רוצה להראות שיש לזה מקום.
ולסיום, אולי זו רק תחושה שלי, אבל למה הקומיקאים המצליחים בארץ תמיד מדברים על אותם נושאים? עושה רושם שהנושא המגדרי (גברים הם ככה, נשים הן ככה) מאוד מעסיק אותם.
בניגוד לסטנדאפ האלטרנטיבי של הברים ושל החבורות, שהוא יותר אישי ועוסק בסביבה המיידית של הסטנדאפיסטים, הסטנדאפ המקצועי מנסה לכוון לקהל גדול. אז ברור שזו תחושת שייכות לקבוצה, וגברים ונשים הם הקבוצות הכי גדולות שהמין האנושי נמצא בהן. כשיבואו חייזרים, אני מניח שיהיו בדיחות כמו "שמתם לב שחייזרים ובני אדם הם לא אותו דבר".
בסופו של דבר, וזה גם האני מאמין שלי (לפחות אחד מהם), סטנדאפ הוא אמנות ככל אמנות אחרת, אף על פי שאין לו תקציבים ולובי וגילה אלמגור. וכמו בכל אמנות גם לו יש נוסחאות. כמו שסרטי האקשן המצליחים די דומים, כמו ששירי פופ כולם עונים לאופנה מסוימת, כך גם בסטנדאפ. היתרון של סטנדאפ שהוא לא דורש הרבה אמצעים חוץ משכל עובד ומקום להופיע בו, וכאלה לא חסר, ואפשר למצוא גם דברים שונים אם מחפשים היטב.
הזנת תוכן: 21.10.2015
